בשמונה השנים האחרונות עבדתי בתחום ניהול קיבוצים. ניהלתי את הצמיחה הדמוגרפית בקיבוץ שלי והפכתי את זה לתחום התמחות: איך מגדילים את האוכלוסייה. ויותר מזה, איך משלבים אנשים בתוך הקהילה. לתת כלים לקולטים ולנקלטים.  בשנתיים האחרונות עבדתי כמנהלת קהילה בקיבוץ ניר עם. אחרי שבעה באוקטובר ביקשתי לסיים את תפקידי.

יום שבת, שבעה באוקטובר

בערב שישי חגגנו את חג הקיבוץ והלכנו לישון מאוחר. הייתי צריכה לשטוף את כל הבית כי הגור החדש שלנו השתין על הרצפה. קיוויתי שהוא לא ישתין שוב בלילה ושהילדים ישנו עד מאוחר. אלה היו הדאגות שלי מה שמוביל אותי למשפט הבא: הקושי הכי גדול של החיים בעוטף הוא המעבר הבלתי נסבל מאפס למאתיים.

בשש וחצי בבוקר התחיל צבע אדום. הבן שלי (סהר, בן 8) היה איתי והילדה שלי (נרין, בת 5) עם אמא שלי שהגיעה אלינו לחג. חשבתי שאולי נלחץ להם הכפתור בטעות, אבל אז היה עוד צבע אדום.

בשש וחצי בבוקר התחיל צבע אדום. הבן שלי היה איתי והילדה שלי עם אמא שלי שהגיעה אלינו לחג. חשבתי שאולי נלחץ להם הכפתור בטעות, אבל אז היה עוד צבע אדום

בצבע האדום השני הבן שלי פקח עיניים. אמרתי לו, בוא לממ"ד. בדרך כלל אנחנו לא מתרגשים מזה. אמא שלי והבת שלי כבר היו בממ"ד ולקחנו גם את הגור וגם את מוקה, הכלבה הקשישה שלנו. המטח היה רציני. אמרתי לאמא שלי, מה זה, הם מגזימים הבוקר. זה נשמע כמו "עוד מעט אורזים תיקים ונוסעים אליך לחיפה".

תוך כדי התארגנות בן הזוג שלי שגר בצפון שלח לי הודעה, אתם בממ"ד? גם במרכז יורים. עניתי, מה הם משוגעים? התחילו מלחמה? והוא ענה, לא נורא, בואי לצפון ונהיה יחד. עשינו תוכניות למפגשי אהבה.

התחילו הפצצות כבדות, פצמ"רים. ואז שמענו ירי מנשק קל ופעמון פנימי צלצל צלצול של אימה. הבטן אמרה: סכנה. צוק איתן. חדירה.

קיבוץ נירים (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

בהחלטה של רגע, בעצם אפילו לא החלטה – הוצאתי את הכלבים מהבית. רצתי בין החלונות וסגרתי תריסים. נעלתי את הדלת למרות שאני אוהבת שהכול פתוח ומואר ונלחצת כשהכול סגור. יחד עם זאת, תמיד יש מפתח בדלת וכשבן הזוג שלי מגיע הוא נועל ואני אומרת לו, נו אנחנו בקיבוץ תפסיק עם השטויות של לא לסמוך על העולם.

בחוץ היה ירי בלתי פוסק. הבנתי שאנחנו בתוך "אירוע". לקחתי מהמטבח בקבוק מים, קערת עוגיות, קערה ובקבוק זכוכית, שקית ניילון וחבילת מגבוני רצפה. שהינו בממ"ד 12 שעות. רק אחרי שמונה שעות הצבא הגיע.

בחוץ היה ירי בלתי פוסק. הבנתי שאנחנו בתוך "אירוע". לקחתי מהמטבח בקבוק מים, קערת עוגיות, קערה ובקבוק זכוכית, שקית ניילון וחבילת מגבוני רצפה. שהינו בממ"ד 12 שעות. רק אחרי שמונה שעות הצבא הגיע

שמענו צעקות בערבית על השבילים, שמעתי אותם מתקרבים. הכרחתי את הילדים לפשוט את הפיג'מות וללבוש בגדים. בעצמי יצאתי לחדר המעבר שצמוד לממ"ד ומשמש גם חדר ארונות, נעלתי את הדלת, הורדתי מהקולב שמלה, והתלבשתי. אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת למות עירומה; לא יגיע אלי חמאסניק כשאני בלי חזייה ותחתונים. גם הילדים החליפו בגדים. רציתי לצמצם את מידת החשיפה והפְּגִיעוּת של הגוף.

הבנתי שאני המבוגר האחראי וצריכה לנהל את העניינים. בווטסאפ של נירים היו הודעות היסטריות. ביקשתי מהילדים לעלות לקומה השנייה של המיטה ולהיכנס מתחת לשמיכה.

ואז הגיע הגל הראשון של המחבלים לבית והיו יריות. שמעתי אותם מסתובבים ומתעסקים בדברים. לא אמרתי כלום לילדים. הם הבינו שיש מחבלים בקיבוץ ועוד מעט יבואו חיילים שיוציאו אותנו.

מחבלי חמאס בדרך לישראל מעזה, 7 באוקטובר 2023 (צילום: SAID KHATIB / AFP)

אחרי חגיגת הירי, הגיע גל של בוזזים. אין מגירה שלא הפכו לי. גנבו כל מה שאפשר – החל מהמכונית ועד הפיצ'פקס במגירה, תכשיטים, לפטופ. עמדתי והחזקתי את ידית הממ"ד ובמקביל התכתבתי עם חברים מניר עם. הבנתי שהם הצליחו למנוע חדירת מחבלים לקיבוץ.

שלחתי הודעה לצוות הניהול: "אני לא מאמינה שאני כותבת לכם את זה, אבל יש לי מחבלים בבית. אם יהיה פינוי, תצטרכו לנהל אותו בלעדיי".

בן הזוג שלי החזיק אותי עם הבטחות שווא שהצבא תכף מגיע. מתישהו כתבתי לו שאני שומעת ירי רק מכיוון אחד. שיורים צרורות. הוא החליף נושא כי שנינו ידענו שצה"ל לא יורה צרורות. הוא כתב לי, צה"ל בדרך תחזיקי את הידית. ואני מחזיקה את הידית ומשחקת עם הילדים "חתחתול" ו"טאקי". מתישהו כתבתי לו, התעייפתי. והוא ענה, אלמוג תמשיכי להחזיק את הידית.

צה"ל מגיע

אני לא יודעת מה החיילים ציפו לראות כשהם הגיעו. בית ריק, שנחטפנו, שאנחנו רצוחים. הם התקרבו לממ"ד וניסו לפתוח את הדלת ולא הרפיתי מהידית. המוח ההישרדותי אמר לי להיות בשקט ומצד שני הבנתי שאני צריכה ליצור איתם קשר אחרת הם ימשיכו הלאה.

אני לא יודעת מה החיילים ציפו לראות כשהם הגיעו. בית ריק, שנחטפנו, שאנחנו רצוחים. הם התקרבו לממ"ד וניסו לפתוח את הדלת ולא הרפיתי מהידית. המוח ההישרדותי אמר לי להיות בשקט

הם שאלו, יש כאן מישהו? ולא הצלחתי להוציא מילים מהפה. ואז הם אמרו, באנו להציל אתכם, אנחנו מיחידה זאת וזאת וזה נשמע לי אמין. פתחתי את הדלת בזהירות, יצאתי וסגרתי אותה שוב. והם שאלו, את לבד? עניתי "לא" עם הראש. והם שאלו, מי איתך? אמרתי, הילדים. והם שאלו, אפשר לראות אותם? אם הם היו מנסים להזיז אותי הצידה כדי להיכנס, הייתי נלחמת בהם אבל הם ביקשו – ואפשרתי.

חיילי צה"ל בשטח כינוס על גבול עזה, 17 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

כשהם הלכו, הרשיתי לעצמי לצאת להביא לסהר אוכל. הלכתי יחפה על זכוכיות ופתאום שמעתי יבבות. הצצתי מהחלון החוצה וראיתי את הגור. אמרתי לו, אני מבינה ששום דבר לא יהרוג אותך, הא? הכנסתי אותו הביתה וכאות הוקרה – הוא השתין על הריצפה.

הלכתי יחפה על זכוכיות ופתאום שמעתי יבבות. הצצתי מהחלון החוצה וראיתי את הגור. אמרתי לו, אני מבינה ששום דבר לא יהרוג אותך, הא? הכנסתי אותו הביתה וכאות הוקרה – הוא השתין על הריצפה

הפינוי

בלילה כינסו את כל הקיבוץ במועדון לחבר ונשארנו לישון באחד מבתי הילדים. למחרת בשעות הצהרים אפשרו לנו ללכת לארוז וחיכו לנו שני אוטובוסים. אחד לאילת והשני – למרכז. הגניבה של המכונית הייתה אחד הדברים הקשים בשבילי. אני אישה עצמאית וחופש התנועה מאוד חשוב לי.

אורן, הגרוש שלי, נסע לאילת עם הילדים ואני נסעתי עם קהילת ניר עם שהתפנתה לתל אביב. אחרי שלושה ימים התחוור לי שאני לא יכולה להמשיך לנהל קהילה כי הילדים שלי מפורקים וגם אני, ונצטרך זמן החלמה. יו"ר ניר עם אמר לי, אלמוג אני נכנס במקומך. לכי תטפלי בילדים ובעצמך. ואז נסעתי לאילת.

בהתחלה הגיעו הרבה מטפלים למלון ונעזרתי בהם. אחר כך ניסיתי לייצר לוח זמנים כלשהו של ראיונות עבודה ופגישות. החיפוש אחר עבודה הפך מורכב, מוגבל ומעורפל כי אין לי בית, אני לא במיטבי ולא יכולה לקחת על עצמי כרגע משהו גדול.

בימים הראשונים הסתובבתי בלי תעודת זהות ובלי ארנק. לא הייתה לי שום דרך להוכיח שאני זו אני. אחרי כמה ימים הגיעה למלון עמדה של משרד הפנים כדי לאפשר לאנשים לחדש תעודות זהות ודרכונים.

קיבלנו המון תרומות שעזרו לנו להתארגן. אמא שלי נתנה לי את כרטיס האשראי שלה, אחותי נתנה לי ארנק, קרובי משפחה שלחו קצת כסף, דודה שלי שלחה ערכה עם הקרמים שאני אוהבת וחברה שלי הכינה לנדין מזוודת יצירה מלאה בחומרים. כל דבר כזה עזר לנו לאסוף עוד כמה רסיסים ולהרגיש קצת יותר שליטה.

אלמוג חולות (צילום: דפנה טלמון)

היד המושטת שקיבלנו מאנשים באילת לא תסולא בפז. אם אילת לא הייתה בדרום, הייתי עוברת לגור בה. כמו רבים אחרים, כך גם אצלי נפגע מאוד הביטחון הכלכלי והתעסוקתי. לא הייתי לוקחת את הבת שלי לסטודיו לריקוד ואת הילד שלי לכדורגל ואת עצמי לטיפולים במגע – לולא החמלה והנדיבות שבה קיבלנו דברים שהיינו צריכים, ולא יכולתי להרשות לעצמי.

נקודת מפנה: בודפשט

בחודש שעבר נשלחתי לבודפשט במסגרת משלחת של המחלקה למפעלים ציוניים של הסוכנות היהודית. במשך ארבעה ימים, ארבע פעמים ביום, סיפרנו את הסיפור שלנו לחלקים שונים של הקהילה היהודית בבודפשט. וכשאת מספרת את הסיפור שלך פעם אחר פעם ועונה על שאלות, את פוגשת אותו מעוד זוויות.

כשחזרתי, היה לי ברור שאני צריכה לנוע קדימה. יותר מזה: היה לי ברור שהאופן שבו הסכמתי לגדל את ילדיי בעוטף עזה, היה לא נורמלי.

הילדים שלנו גדלו בממ"ד כדי שנוכל להספיק להיכנס אליו תוך 15 שניות בלי לשלוף אותם מהמיטות. פתאום הבנתי שזה החטא הראשוני. שהסכמנו לחיות ככה. חזרתי מבודפשט ובבת אחת ידעתי: ידעתי שאני לא מוכנה שהילדים שלי ישלמו עוד מחיר נפשי, גם לא בשביל שאוכל להגיד "בית לא עוזבים" או להרגיש גיבורה. הבנתי שאני רוצה לעזוב.

הילדים שלנו גדלו בממ"ד כדי שנוכל להספיק להיכנס אליו תוך 15 שניות בלי לשלוף אותם מהמיטות. פתאום הבנתי שזה החטא הראשוני. שהסכמנו לחיות ככה

מי אני עכשיו?

כשלמדתי שמאניזם, המורים שלי היו יוצאים למסעות ובכל פעם חוזרים עם מתנה קטנה לתלמידים. באחת הנסיעות הם הגיעו ליוון וכשחזרו – המורה שלי נתנה לי ביצת גבס עם טוטם של סוס ואמרה משהו שאני לא שוכחת אפילו שעברו עשרים שנה.

היא אמרה, אני נותנת לך מתנה שהיא גם אזהרה. ביצה היא הדבר הכי מזין ועוטף. היא מאפשרת לך להתפתח בתוכה בשקט ובבטחה. אבל אם ברגע הנכון לא תגייסי כוחות להבקיע את הקליפה – הבית עלול להפוך למלכודת מוות.

"ארוחת ערב משפחתית נורמלית ראשונה אחרי חודשיים וחצי של חדר אוכל", מתוך פוסט בפייסבוק של אלמוג חולות ב-23 בדצמבר 2023

אני אומרת את זה גם בהקשר לממ"ד שהיה מקום שומר ומגן והפך למלכודת מוות אם לא יצאת משם בזמן. כך גם המלון, הכסות של הקהילה, המעטפת שהצילה אותנו ועדיין נחוצה ואני מוותרת עליה כדי לנוע הלאה. להיקרע מקהילה זה שבר שאי אפשר לדמיין. זה לנטוש ולהתקלף מכל מה שהרכיב את הזהות שלי.

נירים בבאר שבע

קהילת נירים קיבלה לאחרונה החלטה לעבור מהמלון באילת למתחם דיור בבאר שבע. כל מה שאני צריכה לעשות הוא להכניס את הילדים לאוטו עם מעט הציוד שיש לנו – ולעבור. נמצאו מסגרות חינוך, הכול עטוף ומוחזק. את מגיעה לדירה מסודרת ומאובזרת, דואגים לך להכול וזה נהדר. זה הכוח של קהילה.

לבחור לצאת משם זה כמו לצאת מנהר שזורם לכיוון אחד ולשחות נגד הזרם, לפגוש מערבולות. את מתרחקת מהבֵּיצָה, אבל הביצה הזאת היא גם בית, משפחה, קהילה. היא החברות הכי טובות שלך, האנשים שישבת איתם לכוס בירה או קפה במשך חמש עשרה שנה. עיקר חייך.

את מתרחקת מהבֵּיצָה, אבל הביצה הזאת היא גם בית, משפחה, קהילה. היא החברות הכי טובות שלך, האנשים שישבת איתם לכוס בירה או קפה במשך חמש עשרה שנה. עיקר חייך

לעזוב עכשיו זה קצת כמו לצאת בשאלה. אף אחד לא אומר לך לא ללכת, כולם מבינים אותך, אבל את יוצאת מהזרם ונשארת עירומה וזה אובדן של המון מקורות כוח: הבית הפיזי, הרוחני והחברתי. האקט של לקום ולעזוב הוא לשבור את קליפת הביצה וזה קשה לי ואני צריכה למצוא בית. מקום.

יש לי כמיהה לחזור לסביבה שגדלתי בה. לנוף של חיפה וההרים מסביב. כשהכול נשבר, את רוצה מקום שהלב מזהה. מאותה סיבה, אורן לא רוצה לעזוב. כל המשפחה שלו בדרום, החברים, העבודה, החיים.

אנחנו במצב ביניים מורכב. אנחנו בקשר טוב ופתאום אני רוצה מציאות אחרת והוא דור שני בנירים, מכונאי מצוין של ציוד חקלאי כבד, איש אדמה שחי בסביבה הזאת כל חייו. הוא פחות מחפש תנועה ושינוי וזה לא פשוט.

אלמוג חולות וילדיה לפני כחמש שנים (צילום: אלמוג חולות)

סדקים

עוצמת השבר של שבעה באוקטובר לא נגמרה שם. יש עוד חטופים בעזה. מלחמה. השבר שנוצר הוא כמו תנועה טקטונית. מקומות שהיו סדוקים – נסדקו עוד. מקומות שהייתה בהם קרבה, הותכו אחד לשני.

אני חושבת שנראה גל של פירוק משפחות בעוטף. פרידות. לדעתי הוא יכה בכל הארץ כי ההשפעה של מה שקרה לנו מהדהדת. אנחנו בטראומה לאומית. בהתחלה היא גורמת לנו להתהדק ולהיצמד אחד לשני, אבל מתחת לפני השטח ומתחת ל"ביחד ננצח" וכל הבולשיט המאלחש הזה, הטראומה – מערערת יסודות.

אנשים ישאלו את עצמם, האם אני חיה את החיים שאני רוצה לחיות? למה אני נשארת עם האפס הזה? למה אני נשאר עם בוס שצורח עליי? החיים קצרים. לפני דקה כמעט רצח אותי מחבל חמאס.

אנשים ישאלו את עצמם, האם אני חיה את החיים שאני רוצה לחיות? למה אני נשארת עם האפס הזה? למה אני נשאר עם בוס שצורח עליי? החיים קצרים. לפני דקה כמעט רצח אותי מחבל חמאס

אני לא מוכנה יותר לעשות שקר בנפשי. יש לי ילדים לדאוג להם ואני לא רוצה לגדל אותם ליד הר געש פעיל. על בשרי אני יודעת כמה קשה ובלתי נסבל לעזוב בית. אני מרגישה מקולפת עד העצם, כל העצבים שלי חשופים, ייתכן שמחר אשבר ואחזור, אבל אני חייבת לעשות את הניסיון הזה. לגדל את הילדים שלי בסביבה בטוחה עבורם.

בחודש שעבר לקחתי את הילדים ואת החפצים, יצאתי מהמלון, נכנסתי לאוטו, הנעתי – ונסעתי לבית של אמא שלי בחיפה. אמא שלי אמרה לי, ביתי – ביתך, ובינתיים התחלתי בחיפוש אינטנסיבי אחר הבית הבא.

אני מחפשת בעיקר קיבוצים באזור לכיש/שפלה כדי שהילדים יהיו קרובים לאורן וכדי לתת להם צורת חיים וחינוך דומה למה שהם הכירו. אני מאמינה שזו צורת החיים הנכונה לבני אדם.

כרגע הם לומדים בזום ולמעשה אני רוב הזמן נמצאת איתם וזה קשוח, כי כל עוד לא אמצא מקום להתיישב בו, אין באמת מסגרות. זה תלוי גם באורן. אם הוא לא ירצה שנשאר בחיפה עד סוף השנה, אמצא פתרון כלשהו עד שאסתדר במקום קבע.

איך מתארגנת הנפש במצב בֵּין-מְצָרִי שסופו לא נראה?
אם אחפש דימוי, אולי התחושה היא כמו לתת דחיפה לקיר בהחלקה על קרח עם מחלקיים שאת לא שולטת בהם. הקרח חלק וקר, את לא יודעת מה לעשות עם הרגליים והידיים ואת נעה מכוח הדחיפה ומרגישה שעוד רגע תתרסקי.

התחושה היא כמו לתת דחיפה לקיר בהחלקה על קרח עם מחלקיים שאת לא שולטת בהם. הקרח חלק וקר, את לא יודעת מה לעשות עם הרגליים והידיים ואת נעה מכוח הדחיפה ומרגישה שעוד רגע תתרסקי

זה המצב הנוכחי שלי. כל מה שסיפק תמיכה, ויתרתי עליו בשביל לחיות. האם עשיתי את הדבר הנכון? אני לא יודעת. לפעמים אנחנו צריכות להסכים ללכת אל הלא נודע כדי לתת לחיים להיכנס. בעצם, לידה היא הדבר הכי גדול שאנחנו עושות אל עבר הלא נודע.

יש אי שם בית שמחכה לך

אני רואה כל מיני דירות וזה גומר אותי כי אף אחת מהן לא יפה כמו הבית שהיה לי. רבות מהן קטנות והרוסות ואני צריכה להתכלב כדי לגור בהן. התהליך הזה כרוך במפחי נפש, כי מראים לי חדר הרוס ושבור ואני אומרת, אבל אין פה מטבח, איך אבשל לילדים שלי?

ההתעקשות שלי על קיבוצים מגבילה, כי לקיבוצים אין כל כך אפשרויות דיור. הרבה קיבוצים עוזרים עכשיו לקהילות שפונו יחד ופחות ליחידים שהחליטו לעזוב. היחידים נאלצים לכתת רגליים לבד.

ברוב הקיבוצים אין בית פנוי שמתאים למשפחה כי הצפון ירד למרכז והדרום עלה למרכז ואין גוף שמרכז הכול. אין מי שיוציא הודעה מסודרת אחת לשבוע ויכתוב: יש חמש דירות בחפציבה, יש שלוש דירות פנויות בקיבוץ נען. זו רק דוגמה.

בתים שהועלו באש במתקפת חמאס על קיבוץ נירים ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: קיבוץ נירים)

התנועה הקיבוצית יכולה לעשות את זה בחצי דקה, אבל אנשיה לא רוצים להחליש את הקהילות ולפתוח פתח לעזיבות, מה שמחייב אנשים שלא רוצים לחזור לקיבוץ שלהם, כמוני, לחפש בעצמם פתרונות. אולי היה בסדר לעזור לאנשים שהחיים שלהם התרסקו לרסיסים ועברו טראומה, גם אם הם לא רוצים לחזור?

התנועה הקיבוצית יכולה לעשות את זה בחצי דקה, אבל אנשיה לא רוצים להחליש את הקהילות ולפתוח פתח לעזיבות, מה שמחייב אנשים שלא רוצים לחזור לקיבוץ שלהם, כמוני, לחפש בעצמם פתרונות

אני חושבת שהתנועה הקיבוצית צריכה לאפשר למי שלא רוצה לחזור לקיבוצים שבהם קרה אסון, להיקלט לחברות ולא לאירוח של כמה חודשים. אני מנסה לקדם את התפיסה שלי בתנועה הקיבוצית כי אני עצמי רוצה להמשיך לחיות בקיבוץ אבל לא רוצה לחיות יותר על הגבול. אני לא רוצה לחיות במציאות שבה ממ"ד הוא חלק אינהרנטי מהשגרה.

הייתי בקשר עם שלושים קיבוצים. בקיבוץ אחד מצאו דירה, אבל לא היה מקום במערכת החינוך. בקיבוץ אחר היה מקום במערכת החינוך אבל לא מצאו דירה. קיבוץ אחד עובד על פתרונות של קראווילות אבל הן יהיו מוכנות רק בעוד חצי שנה. בקיבוץ אחר יש רשימות המתנה של בנים שעזבו ורוצים להיקלט ולמרות שאמרתי שאהיה מוכנה להיקלט, התשובה הייתה: "בנינו קודמים".

כולם צודקים, וזה המצב. הדבר הכי פשוט עבורי הוא להיפלט מהתנועה הקיבוצית, לשכור בית באיזו מושבה או בשכונה קטנה, אבל אני מתעקשת על קיבוץ בגלל הילדים שלי ובגלל שאני מאמינה ברעיון.

העתיד

אני רוצה קהילה טובה שאפשר להכות בה שורש, להישאר בה ולצמוח בה. אני רוצה סביבה חברתית וחינוכית טובה לילדים שלי ואני רוצה מקום מגורים שאפשר להפוך לבית. מה שמראים לי בקיבוצים גורם לי להתבייש בשביל מי שהראו לי.

לא יכול להיות שיציעו דירת חדר בלויה שמיועדת לצעירים שחיים לבד – לאמא לשני ילדים קטנים. נכון, הבית שלי נהרס, אבל אני לא חייבת לגור במלונה. אני בת אדם מבוגרת שמכבדת את עצמה. אני יכולה לוותר על הדְרת הקיבוץ ולגור במקום אחר, אבל אני לא רוצה. בבקשה, שימו לב למה שאתם מראים.

אלמוג חולות (צילום: דפנה טלמון)

אוכל לנוח כשארגיש שהגעתי לבית ולא למאורה זמנית, ואני מאוד מפחדת שיתנו פיצויים רק למי שיחזור לעוטף. אני שומעת שזה הדיבור – למרות שאמרו שידאגו גם לאלה שלא יחזרו.

כרגע אני מתנהלת על חסדים של אנשים. מס רכוש עוד לא שילם לי על הנזק לבית ולא החזיר לי כסף על האוטו שנגנב. בשבועיים האחרונים אני מבלה איתם הרבה שעות בטלפון כדי לקדם את ההחזרים שלי.

כרגע אני מתנהלת על חסדים של אנשים. מס רכוש עוד לא שילם לי על הנזק לבית ולא החזיר לי כסף על האוטו שנגנב. בשבועיים האחרונים אני מבלה איתם הרבה שעות בטלפון כדי לקדם את ההחזרים שלי

אני מתקשרת לשמאי והוא אומר שלא קיבל את התיק ואז מתקשרת שוב לבדוק איפה התיק. ואין לי אנרגיה מיותרת, אין לי מאיפה. אני חיה על האדים, מגרדת את הדפנות עם הציפורניים.

הכמיהה לבית היא כמיהה עצומה. האובדן של הבית כל כך נוראי, משהו שקשה מאוד לעמוד בו והרבה פעמים כשכואב לך את רוצה להפסיק את הכאב ולשים פלסטר ולחשוב אחר כך, אבל "אחר כך" לא מגיע. זה כמו לא להתקשר לאקס שאת יודעת שעושה לך רע, למרות שנורא מתחשק לך.

החלטות קשות אף פעם לא נעשות קלות יותר. פעם כבר החלטתי לעזוב כי הילדים שלי עברו טראומה, ולא עשיתי את זה. עכשיו – זו התפכחות. והיא מחייבת מעשה הולם.