בשנת 1966 שודרה בקול ישראל התכנית "הנרדף", שעסקה ברדיפתו של יוסף לישנסקי ע"י חברי ארגון "השומר". אלה ביקשו להסגירו לשלטונות העות'מאניים שלכדו את רשת הריגול הבריטית "ניל"י" (ראשי תיבות של "נצח ישראל לא ישקר") אותה הקים אהרן אהרונסון.

בתכנית תואר גורלו המר של לישנסקי, אשר נרדף ממושבה למושבה. סבי המנוח יעקב גוטמן שיתף אותי בזיכרונותיו והרהוריו כאיש צעיר בתקופת המרדף אחרי לישנסקי. הוא תאר כיצד הושמו המושבות העבריות במצור טורקי ונדרשו להסגיר את לישנסקי.

בתכנית תואר גורלו המר של לישנסקי, שנרדף ממושבה למושבה. סבי המנוח שיתף אותי בהרהוריו כאיש צעיר בתקופת המרדף. הוא תאר כיצד הושמו המושבות העבריות במצור טורקי ונדרשו להסגיר את לישנסקי

רבות חשבתי, אמר לי סבי, שלו היה בא לישנסקי אל מעוני הייתי נאלץ להסגירו בלב כואב. סבי יעקב אהד את ניל"י (ובהמשך אף הצטרף כחייל לגדודים העבריים בצבא הבריטי) אבל פחד מאד מהטורקים. כמוהו כל היישוב העברי הקטן נמלא אימה חשכה מהטורקים "פן יעשו לנו מה שעשו לארמנים", אמר סבי ז"ל, ולכן אנשי "השומר" ביקשו להסגיר את לישנסקי.

מה באמת עשו הטורקים לארמנים? האוכלוסייה הארמנית באימפריה העות'מאנית מנתה בראשית המאה ה-20 כ-2,500,000 איש. לפי מקורות שונים נרצחו במהלך מלחמת העולם הראשונה בין 600,000 ל-1,500,000 ארמנים בידי הטורקים. גברים הוכו לפי חרב ונשים נאנסו ונמכרו כשפחות מין. הזעזוע היה גדול בכל המזרח התיכון ועל כולם נפלה אימתה של טורקיה העות'מאנית.

טורקיה הרשמית מכחישה כיום כל קשר למה שארע, אותו היא מכנה טרגדיה ולא ג'נוסייד, אך הארמנים מוסיפים לקונן על מתיהם הרבים עד ימינו אלה. נכחתי בטקסי יום השואה הארמני במוזיאון השואה בוושינגטון, כי שואה היא שואה היא שואה.

מדינות רבות מכירות כיום בטבח העם הארמני. ישראל הרשמית מעולם לא הכירה בשואה הארמנית, אם כי וועדת החינוך של הכנסת, וכן העיריות של חיפה ופתח-תקווה, הכירו בג'נוסייד הארמני.

לפי מקורות שונים נרצחו במהלך מלחה"ע ה-1 בין 600,000 ל-1,500,000 ארמנים בידי הטורקים. גברים הוכו לפי חרב ונשים נאנסו ונמכרו כשפחות מין. הזעזוע היה גדול במזה"ת ועל כולם נפלה אימת טורקיה העות'מאנית

ביסוד ההימנעות הישראלית עומדים היחסים המיוחדים שישראל מבקשת לקיים עם טורקיה. טורקיה היא מעצמה אזורית, ובהיותה מדינת-ענק מוסלמית יש לה השפעה רבה באזור בו אנו חיים. שיתוף פעולה ביטחוני הוא חיוני מאד לישראל וכך הם הקשרים עם מעצמה אזורית זו. ישראל נוקטת אפוא "ריאל פוליטיק" פָּר אֶקְסֵלַנְס, ומי יבוא בטענות למדינה קטנה שעצם קיומה נתון בסכנה על שהיא מבקשת לעצמה בעלי ברית משמעותיים?

הריאל פוליטיק הישראלי בא לידי ביטוי בשנים האחרונות גם במלחמת רוסיה נגד אוקראינה. אין חולק על כך שוולדימיר פוטין הזניק את כוחותיו לתוך אוקראינה והם ביצעו שם מעשי זוועה רבים, כולל פגיעה מכוונת והתעללות באזרחים.

אוקראינה, שבראשה עומד נשיא יהודי, ביקשה סיוע מישראל כמו משאר מדינות המערב. ישראל הסתפקה בגינוי קלוש של הפלישה הרוסית אך לא הצטרפה לשאר מדינות המערב ובראשן ארה"ב ובריטניה ולא הושיטה לאוקראינה סיוע ממשי, למרות שנתבקשה. לפי המדווח, ישראל חששה לאבד את עצימת העין הרוסית על פעולותיה מעל הטריטוריה הסורית נגד איראן ושלוחיה.

נשאלת השאלה האם קצרה ישראל רווחים או מנעה נזקים לעצמה ולכוחותיה כתוצאה ממדיניות הריאל פוליטיק שלה. אני סבור שאם היה רווח כלשהו הוא לא היה משמעותי ושנזק אפשרי, לו נגרם, היה ניתן להכלה.

הריאל פוליטיק הישראלי בא לידי ביטוי לאחרונה גם כשרוסיה פלשה לאוקראינה וביצעה שם מעשי זוועה והתעללות באזרחים. אוקראינה, שבראשה נשיא יהודי, ביקשה סיוע מישראל, אך זו הסתפקה בגינוי קלוש

חופש פעולה אסטרטגי לישראל במרחב הסורי אינו חופש פעולה אמיתי אם הוא תלוי ברצונה הטוב של מוסקבה, ומחר-מחרתיים יכול פוטין להציב תנאים חדשים כדי לאפשר את הפעילות הישראלית. סביר שהוא אינו עושה זאת במצבו הנוכחי (כבר אמרנו, אוקראינה?) ומשום רצונו לא להתעמת עם המערב, המתחמש והולך, ובעיקר לא עם ארה"ב.

מנגד, בזירה הבינלאומית פוטין נוקט עמדה ברורה בעד חמאס גם לאחר הטבח של ה-7 באוקטובר. אין זה סביר שמקורותיו המודיעיניים לא ידעו לדווח על מעשי הזוועה שהתרחשו בבארי ובכפר עזה ואשר הולידו את התגובה הישראלית הקשה. הוא בוודאי מעריך שאין לישראל דרך אחרת לקומם את הרתעתה שנפגעה כה קשה, אך העובדות אינן מבלבלות אותו והוא אפילו לא נוקט עמדה ניטרלית, אלא יוצא חוצץ נגד ישראל.

כך גם מצבנו מול טורקיה. אולי אין מקום לצפות שמדינה מוסלמית תנקוט עמדה נגד חמאס, שהיא תנועה מוסלמית. אבל היא יכולה להחריש או לפחות להתבטא בצמצום. קטאר ומצרים אינן פחות מוסלמיות ואהדתן הרגשית נתונה לפלסטינים. הן גם ביקורתיות ביותר (אולי בצדק) כלפי המשך הכיבוש הישראלי, אבל הן משתדלות לקחת חלק בהרגעת המצב.

רג'פ טאיפ ארדואן, לעומת זאת, מתסיס ומלבה את האש. הוא התבטא אינספור פעמים נגד ישראל, האשים אותה ברצח עם, הפגין בתוקף את תמיכתו ב"לוחמי החופש" של חמאס והשווה את פעולות ישראל לאלו של הנאצים.

ארדואן מתסיס ומלבה את האש. הוא התבטא אינספור פעמים נגד ישראל, האשים אותה ברצח עם, הפגין בתוקף את תמיכתו ב"לוחמי החופש" של חמאס והשווה את פעולות ישראל לאלו של הנאצים

בטורקיה של ארדואן אין כיום אפשרות אפילו להביע צער ואבל על מותם של קיבוצניקים, שנרצחו במתקפת טרור מזעזעת זאת, או על חטיפת מאות צעירים, מבוגרים, נשים וילדים. אפילו לא בכיתוב על גבי תחבושת של כדורגלן ישראלי, המזדהה עם אזרחים בני ערובה בשבי חמאס במשך 100 ימים.

הכדורגלן הואשם בפגיעה בערכים הטורקיים ולמעשה גורש מטורקיה על אף שבידו חוזה מקצועי חתום. היחסים המיוחדים שיש לארגוני ביטחון ישראליים עם עמיתיהם הטורקיים הניבו לכל היותר את זה שאנקרה הסתפקה בגירושו של הכדורגלן ולא תנקוט מולו צעדים קשים יותר. באמת תודה רבה.

ומה על הריאל פוליטיק הישראלי? ישראל, כמדינה קטנה (ובוודאי עם מנהיגות משוגעת) צריכה בהחלט לנקוט בריאל פוליטיק לשימור וקידום אינטרסיה. הריאל פוליטיק היחיד שיש לו עומק, בסיס והמשכיות הוא פתיחות מרבית לצרכיה של בעלת בריתנו, ארה"ב.

לכן, אם מתאים לארה"ב שישראל תתמוך באופן יותר ברור באוקראינה המותקפת – so be it – ואם מתבקשת ישראל להציע לפלסטינים אופק מדיני, כולל אמירות ומהלכים למימוש חזון שתי המדינות – so be it.

מעבר לאינטרס אמריקאי זהו קודם לכל אינטרס ישראלי, כי ברור שישראל לא תוכל לשרוד כמדינה דו-לאומית והיא תהיה חייבת לעבור תהליך של היפרדות מן הפלסטינים, ומוטב שהיפרדות זו תהיה בגיבוי אמריקאי ותמיכת המערב.

היחסים המיוחדים שלנו עם ארה"ב מבוססים על אינטרסים הדדיים אך לא פחות מכך על ערכים משותפים של דמוקרטיה ושלטון החוק. בישראל כמו בארה"ב, מנהיג שסרח חייב ללכת ולאפשר למדינה לאחזר את הגינותה הבסיסית. רק מתוך עוצמה המבוססת על כוח ואינטרסים מחד גיסא ודמוקרטיה ושלטון החוק מאידך גיסא – תוכל ישראל להמשיך ולזכות בתמיכת ארה"ב.

ומה על הריאל פוליטיק הישראלי? ישראל, צריכה בהחלט לנקוט בריאל פוליטיק לשימור וקידום אינטרסיה. הריאל פוליטיק היחיד שיש לו עומק, בסיס והמשכיות הוא פתיחות מרבית לצרכיה של בעלת בריתנו, ארה"ב

מול האיום האיראני ושלוחיו מחמאס וחזבאללה הציבה ארה"ב נושאות מטוסים אדירות ומיסדה ערוץ נדיב של אספקה וחימוש. יש לשער כי בהינתן מימוש חזון שתי המדינות (ברמה כזו או אחרת) יתמוך המערב בראשות ארה"ב בישראל, ביכולותיה הצבאיות והטכנולוגיות ובכלכלתה המשגשגת.

ישראל מצידה צריכה לחזק את עמוד השדרה המוסרי והפוליטי שלה ואת קשרי האחווה שלה עם הקהילה היהודית האמריקאית, שהיא ליברלית במהותה אך עדיין מוכנה לפעול למען מדינת הלאום של העם היהודי. קשר יהודי טרנס-אטלנטי זה יכול לאבטח את העורף האסטרטגי של מדינת ישראל.

זו תהיה הריאל-פוליטיק האמתית של ישראל ולא זחילה למרגלות רודנים ברוסיה או בטורקיה. אשר על כן, כדאי להכיר בשואה הארמנית ולהתחיל לסייע לאוקראינה. לפעמים המעשה הראוי מבחינה ערכית הוא גם המהלך המדיני והאסטרטגי הנכון.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.