יום שבת, שבעה באוקטובר
ביום שבת בבוקר, היינו אמורים לנסוע לתערוכה של ג'קומטי במוזאון תל אביב. זה היה היום האחרון לתערוכה ויובל, שהוא חרש ואמן ברזל, רצה לראות אותה. בסביבות שמונה הוא העיר אותי ואמר, תשמעי, קורה משהו נוראי בדרום, אני לא מבין מה בדיוק, ויש אזעקות בתל אביב. שאלתי, מה זאת אומרת אתה לא מבין?
נצמדנו לחדשות, מה שלא עשינו כבר שנים. לא הבנו אם אנחנו בישראל, או בכוכב אחר. לא הבנו איך יכול להיות שאין צבא, לא הבנו מה אנחנו רואים.
בסביבות 11:00 יצאתי לטייל עם צוציק, הכלב שלי. בדרך פגשתי את הרבש"צ של מתת. עצרנו רגע לדבר והוא שאל, מה את עושה? אמרתי, לוקחת את הכלב לטיול והוא אמר, תעשי את זה מהר בבקשה. שאלתי, למה? והוא ענה, אני מבקש שאת הטיול הזה, תעשי קצר ומהר. ובאמת, נפש חיה לא הסתובבה בחוץ.
בדרך פגשתי את הרבש"צ של מתת. עצרנו רגע לדבר והוא שאל, מה את עושה? אמרתי, לוקחת את הכלב לטיול והוא אמר, תעשי את זה מהר בבקשה. שאלתי, למה? והוא ענה, אני מבקש שאת הטיול הזה, תעשי קצר ומהר
היו לנו אורחים בצימר (יו אנד מי). לקראת צהרים, הם הודיעו שהם עוזבים. בתמימותי, התקשרתי לאישה שעובדת אצלנו וקבענו שהיא תבוא לנקות ולסדר למחרת. לא הבנתי את גודל האירוע, לא קלטתי שחוטפים אנשים, שורפים בתים, לא קלטתי את כמות הנרצחים.
בשמונה בבוקר נשלחה הודעה מטעם כיתת הכוננות בקבוצה "מתת קבוצת הודעות רשמיות": החל מהבוקר מטחי ירי כבדים בדרום. בשלב זה בצפון אנו בשגרה, עוקבים אחר המתרחש. נעדכן אם יחול שינוי. המשך חג שמח ושקט.
ב-11:52 נשלחה הודעה: עקב הלחימה, שירותי הדם של מגן דוד אדום מדווחים על מחסור חמור במנות דם. נכון לעכשיו ניתן להגיע לתרום בנהריה בבית ספר בגין בשעות 13:00-20:00.
ב-13:40: עקב עומס, יש מחסור בציוד לתרומות דם. מבקשים לא להגיע.
ב-15:00: ביום ראשון לא יתקיימו לימודים.
ב-22:46: הפיצוץ שנשמע כעת הוא פצצת תאורה של כוחותינו.
יום ראשון, שמונה באוקטובר
לקראת עשר בבוקר הגיעה הודעה מטעם המועצה האזורית מעלה יוסף:
"אנו ממליצים למשפחות שיש להן משפחה או חברים או מקום להתארח בו ב-24 עד 48 השעות הקרובות, להתפנות לאזור עורף, מצומת כברי דרומה. יש לדווח ולעדכן את צוות הצח"י היישובי בשמות המתפנים והמיקום שבו תהיו בעת היציאה מהיישוב. אם יש צורך בסיוע בפינוי, אנא פנו לצוות החירום היישובי. מוקד המועצה זמין 24/7 לפניות".
התלבטנו אם לעזוב, ואז האישה שעובדת אצלנו כתבה שהם מתארגנים ויוצאים עם הילדים מהיישוב. בתשע בבוקר כבר נכנסנו למרחבים המוגנים.
אביב (הבן שלי, 33) שגר ביחידת דיור אצלנו בחצר, נכנס ושאל, למה אתם לא מתארגנים? אמרתי לו שלא בא לי לעזוב את הבית. והוא אמר, אבל ראית איך נכנסת להיסטריה אתמול עם פצצת התאורה.
לפני שבעה באוקטובר, חזרתי יום אחד הביתה מכיוון מעלות וראיתי טנק נוסע על דרך הטשטוש ופרצתי בבכי, למרות שהגבול היה אז שקט. מאז מלחמת לבנון השנייה אני מסתובבת עם טראומה בגלל החשיפה לבומים (גם אלה של צה"ל).
לפני שבעה באוקטובר, חזרתי יום אחד הביתה מכיוון מעלות וראיתי טנק נוסע על דרך הטשטוש ופרצתי בבכי, למרות שהגבול היה אז שקט. מאז מלחמת לבנון השנייה אני מסתובבת עם טראומה
בינתיים, יובל דיבר עם חברים ממושב היוגב שאולי נבוא. חברים מהמרכז הזמינו אותנו אליהם ואז אמרתי רגע, בוא נתקשר לצביקה וענת (בר אור) ממושב לִיבְנִים.
את צביקה הכרתי בגיל 14. הוא מגבעת שמואל ואני מפתח תקווה. היינו יוצאים יחד לטיולים של השומר הצעיר. בזכותם, הכרתי את יובל כשבאתי לבקר אותם באילת בזמן ששניהם עבדו בחברת טיולים.
עד היום צביקה הוא מורה דרך לתיירים מן החוץ. עבודתו מן הסתם, נקטעה גם היא. יש להם שלושה צימרים ("רומנטיקה בבקתה") שבעקבות המלחמה נותרו מיותמים למרות שהם מחוץ לטווח. התקשרתי אליהם והם מיד ענו, ברור שאתם באים!
העדפתי לא להיות בתוך בית של אנשים, או בחדר במלון. כמה ימים אחרי שהגענו אמרנו שאנחנו רוצים לשלם כי המצב נמשך והגזרה שלנו מתחממת. הם סירבו בתוקף, ועד עכשיו הם מסרבים.
העדפתי לא להיות בתוך בית של אנשים, או בחדר במלון. כמה ימים אחרי שהגענו אמרנו שאנחנו רוצים לשלם כי המצב נמשך והגזרה שלנו מתחממת. הם סירבו בתוקף, ועד עכשיו הם מסרבים
הפינוי
בהתחלה חשבתי שאין לי זכות לחשוב על עצמי. הלב שלי היה עם אלה שנהרס להם הבית. הייתי מתקלחת וחושבת, באיזו זכות את מתקלחת? חשבתי על החטופים בכל תנועה שעשיתי. חתכתי מלפפון? חטופים. המים זרמו לי על השיער? חטופים.
עד יום ההולדת שלי, ב-14 בנובמבר, לא האזנתי למוזיקה. לא הרשיתי לעצמי. שקט! ככה הם בתוך המנהרות? ככה גם אנחנו נהיה. כשהייתי שומעת את המשפט "חייבים לחזור לשגרה" חשבתי שאם הם לא יכולים לחזור לשגרה, גם אנחנו לא.
בשבועות הראשונים הייתי מתעוררת כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר ומתחילה לחשוב עליהם. כמה אוכל נותנים להם, אם בכלל, מה עושים לנשים, מה עושים לילדים, האם התינוקות בוכים, איך אמא יכולה להגיד לתינוק בן עשרה חודשים להיות בשקט?
זה היה מסייט אותי עד כדי כך שכעבור שעה הייתי לוחצת חזק על הגוף ואומרת לעצמי, די! ואז משחקת עוד שעה מהג'ונג בטלפון. עד היום, בכל יום, אני לוחשת לעצמי תפילה לפני השינה: מחר תחזרו. אני יודעת שמחר תחזרו. אני לא מאמינה באלוהים, אבל זאת התפילה שלי.
עד היום, בכל יום, אני לוחשת לעצמי תפילה לפני השינה: מחר תחזרו. אני יודעת שמחר תחזרו. אני לא מאמינה באלוהים, אבל זאת התפילה שלי
לאט-לאט המשמעות של העקירה מחלחלת גם אלינו, למרות שהתמזל מזלנו לפרטיות.
איפה את הכי מרגישה את זה?
יש לא מעט אתגרים בהתנהלות היומיומית. אביב, הבן שלי, גויס למילואים והוא צריך אוכל מיוחד. פעם בשבוע אני שולחת לו אוכל למוצב ובגלל שאני לא יכולה לבשל בצימר – כי המטבח קטן ולא מתאים למגורים ממושכים – אני נוסעת אחת לשבוע למתת ומבשלת לו.
צביקה וענת נותנים לי את המטבח שלהם בנדיבות, אבל התחושה של להיכנס למישהו הביתה ולהפוך לו את המטבח, לא פשוטה. אני אוהבת לבשל בבית, עם הסירים שלי. יש לי סיר לאורז, ואם אני מבשלת בסיר אחר, האורז יוצא שונה.
יש לי כל מיני הרגלים קטנים שאפשר לחיות בלעדיהם, אבל הם משנים את החיים. בצימר יש לי טוסטר-אובן ומיקרוגל ופלטה חשמלית קטנה, אז כשאנחנו פה בימי שישי וצביקה וענת נוסעים לנכדים שלהם, אני מכינה דגים בטוסטר ומחממת במיקרו את מה שבישלתי בבית. יש פה הסתגלות.
בימים הראשונים לפינוי נסענו המון, כדי לא להשתגע. ביקרנו חברים שהתפנו משתולה לרשפים ועוד זוג שהתפנה ממתת לקיבוץ חפציבה, ויום אחד נסענו למוזאון עין חרוד, אבל אחרי שבועיים נמאס לנו. רציתי להתחיל לעשות משהו.
בימים הראשונים לפינוי נסענו המון, כדי לא להשתגע. ביקרנו חברים שהתפנו משתולה לרשפים ועוד זוג שהתפנה ממתת לקיבוץ חפציבה, ויום אחד נסענו למוזאון עין חרוד, אבל אחרי שבועיים נמאס לנו
אחד הדברים העיקריים בחיי זו הגינה במתת – או כמו שיובל אומר, הגינה יותר חשובה לך מהבית. כל שנה אני אוספת זרעים מהשדות ומהצמחים שצומחים אצלי, עושה ייחורים, מנביטה זרעים של פרחי בר ושותלת. לפני כמה ימים יובל נסע למתת ושלח לי "בוקר טוב" עם צילום מהגינה.
איך אתם שומרים על קשר עם חברים במתת שהתפנו למקומות אחרים?
אני חברה בוועד של מתת. מאז שפרצה המלחמה, אנחנו עורכים ישיבות בהתכתבות בווטסאפ. היה לנו גם דיון יישובי בזום על ענייני ביטחון ופעם אחת מפגש יישובי בקיבוץ גינוסר.
נציגי הוועד היו לאחרונה בפגישה עם השרה לענייני התיישבות אורית סטרוק כדי להציג בפניה את המציאות המורכבת של המפונים מהצפון. מה שהעסיק אותנו בימים כתיקונם היה לעשות פסי הרעדה בשבילי היישוב, לקדם את עניין מערכת הביוב המרכזית – כי אנחנו חיים עדיין עם בורות ספיגה. בעיות יומיומיות.
בזמן הפנוי שנפער לי, רציתי לעשות משהו שעוד לא עשיתי. התחלתי ליצור מיניאטורות של בתים מחומרים שאספתי. זה התחיל מכפתורים, מדבקות, ואחר כך התווספו חומרים טבעיים.
בזמן הפנוי שנפער לי, רציתי לעשות משהו שעוד לא עשיתי. התחלתי ליצור מיניאטורות של בתים מחומרים שאספתי. זה התחיל מכפתורים, מדבקות, ואחר כך התווספו חומרים טבעיים
בכל טיול עם צוציק, אני אוספת זרעים, אבנים, ענפים יפים ומוסיפה ליצירות. במקביל, התחלתי לצייר. מעולם לא ציירתי ואני לא יודעת לצייר אבל אני משרבטת ונהנית מזה ואפילו השתתפתי במיזם ציורי הכלניות למען העוטף.
העתיד
לא ברור מה יהיה מחר וכבר יש לנו מנטרה: לא מתכננים קדימה. מתכננים רק לחצי השעה הקרובה, מקסימום למחר. לפני המלחמה הייתי אמורה להתחיל טיפול שיניים אבל עכשיו אני יכולה לא להתחייב להגיע בכל שבועיים באותה שעה, וזה דווקא די בוער לי.
אני חיה במעין עולם מרחף, שלא לדבר על הדאגה לבן שלי ולכל מי שנמצא בסכנה. כל כך הרבה רגשות ורגישויות ולפעמים הגוף לא מצליח להכיל. בנוגע לגוף, התחילה איזו בעיה רפואית ואני יודעת שיש לזה קשר ישיר למלחמה ולפינוי. זה קרה לי גם כשהוריי הלכו לעולמם, וגם בזמן הקורונה. חטפתי דלקת פרקים.
כלפי חוץ אני מאוד מסתדרת. נוסעת לטייל, עובדת, מטפחת את המנבטה שחלקה הלך למתת וחלק הצעתי ליישוב ליבנים, להקים להם גינת פרחי בר.
תושבי המושב פינקו אותנו בהתחלה, את לא מתארת לעצמך איך. בכל סוף שבוע קיבלנו עוגה, חלות, רימונים. יש פה עוד מפונים ממקומות אחרים. יש זוג מקיבוץ יראון ומעלינו הייתה עד לא מזמן אישה מבוגרת מקיבוץ ברעם שלא רצתה להיות במלון.
למה את הכי מתגעגעת?
לבית, לתחושה של בית, לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לגינה. חלק מהצמחים מת ושלכת מכסה הכול. אני מתגעגעת לנקות את הריצפה. אני לא מספיקה לעשות את זה כשאני עולה למתת לבשל. כל בום מכניס אותי לשיתוק אז אני עושה הכול מהר ונוסעת בחזרה לליבנים.
אני הכי מתגעגעת לבית, לתחושה של בית, לחלקת האלוהים הקטנה שלי, לגינה. חלק מהצמחים מת ושלכת מכסה הכול. אני מתגעגעת לנקות את הריצפה. אני לא מספיקה לעשות את זה כשאני עולה למתת לבשל
אני לא יודעת להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני נוסעת וככל שאני מתקרבת למתת, אני לרגע נרגעת, בעיקר אם לא שומעים בומים. זה מה שאני רוצה: את האוויר, הנוף, כלי הגינון, החברים במצפה.
אני לא יודעת להסביר את זה, אבל בכל פעם שאני נוסעת וככל שאני מתקרבת למתת, אני לרגע נרגעת, בעיקר אם לא שומעים בומים. זה מה שאני רוצה: את האוויר, הנוף, כלי הגינון, החברים במצפה
אצל צביקה וענת קיבלתי שקט, וירוק ופרחים ופרטיות. איזו חוצפה יש לי להתלונן ולהגיד שאני רוצה את הבית שלי במתת? הרי קיבלתי חלום, אבל אני רוצה את המציאות שהכרתי. את החיים שלי בחזרה.
עבודה חדשה
בשנים האחרונות, רוב ההכנסות שלנו היו מהעסק הפרטי שלנו – הצימר, הגלריה והסטודיו של יובל, "קפה רושקה" שהיה לנו ונסגר קצת לפני הקורונה, ועוד יחידה שקראנו לה "שקט לשבוע" עבור כותבים וכותבות שבאו להתנתק כדי לכתוב.
בשבעה באוקטובר, בבת אחת, הפסקנו להתפרנס. החל מ-16 באוקטובר, התחלנו מהמדינה לקבל 200 שקל ליום עבור כל אחד. צביקה וענת לא רוצים מאיתנו כסף ואנחנו מנסים לגמול להם בדרכים אחרות, כי גם פרנסתם נפגעה מאוד.
לפני שלושה שבועות קראתי בפייסבוק שהמוסד לביטוח לאומי מחפש נציגים למוקד המפונים. התפקיד כולל מענה לבעיות של אזרחים שהתפנו לבתי מלון על חשבון המדינה ועזבו לפתרונות דיור עצמאיים. לגשר בין הדיווח של משרד התיירות לבין הביטוח הלאומי. אנשים מצלצלים גם כדי לבדוק מתי הפעימה הבאה, ואנחנו מנסים לעזור.
אני עובדת במוקד בצפת, מרחק חצי שעה מליבנים, ומכיוון שאני פנסיונרית אני עובדת ארבעה ימים בשבוע שש שעות ביום. אני שמחה בעבודה הזאת מעבר לפרנסה, כי היא הכניסה לנו קצת סדר.
יובל מביא אותי כל בוקר לצפת, נוסע למתת לעבוד בנפחייה (הוא עושה גם עבודות שימושיות וגם אומנות) וחוזר לאסוף אותי. לאחרונה הוא מכר כמה פסלים אז יש נקודות של אור. ובכל זאת, בכל בוקר הוא אומר לי, אני רוצה כבר לחזור הביתה.
יובל מביא אותי כל בוקר לצפת, נוסע למתת לעבוד בנפחייה וחוזר לאסוף אותי. לאחרונה הוא מכר כמה פסלים אז יש נקודות של אור. ובכל זאת, בכל בוקר הוא אומר לי, אני רוצה כבר לחזור הביתה
לפני כמה ימים הבאתי אותו למתת ומשם נסעתי לצפת ומרוב לחץ מהבומים ששמעתי בדרך, כמעט עשיתי שתי תאונות. בתחילת המלחמה הניחו בכניסה למתת שתי בטונדות ולפני שבוע הוסיפו עוד שתיים, מה שאומר שיש הסלמה. רק לפני כמה ימים מתת הופגזה ולמזלנו הנפילות היו בשטחים פתוחים.
ביחד ננצח?
ביחד? כל כך הרבה אנשים פונו מהבתים, וחייהם השתנו. יש לי חברה שהשכנה שלה אמרה לה על מפוני העוטף והצפון: מה הם מתלוננים? הם קיבלו מלון!
יש אנשים שחיים בלי בומים ולא מבינים מה זה אומר שאי אפשר לחזור הביתה במשך יותר משלושה חודשים וכשאת קופצת לשעה קלה, את מרגישה כמו גנבת.
יש אנשים שחיים בלי בומים ולא מבינים מה זה אומר שאי אפשר לחזור הביתה במשך יותר משלושה חודשים וכשאת קופצת לשעה קלה, את מרגישה כמו גנבת
לכן, גם אם יורידו את הראש ליחיא סנוואר, לא ארגיש שניצחנו. המשפט הזה, "יחד ננצח", הוא סיסמה חלולה. ריקה מתוכן. כואב לי על החיילים שצריכים להילחם. כואב לי על מי שהקריבו את חייהם. עבור מה? עבור זה שכבר הפסדנו?
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם