לפני כשש שנים, בשבעה למותה של אימי חגית, אמרה דודתי מהקיבוץ, תמר, שעכשיו היא האבן אחרונה בחומה – כשהיא תלך זה ימשיך אתנו – דור הילדים שלהם. מאז כולנו, ילדיה ואחייניה, עסוקים בניטור מצבה הרפואי ובתנאי המחיה שלה – שתהיה מכוסה טוב בחורף ושתזכה למשב אוויר צונן בקיץ. רק שתחזיק. רק שזה לא יהיה אנחנו.

אני אחזור בהמשך לתמר, אבל קודם על אימי ומלחמת יום הכיפורים. ב-8 באוקטובר נפצעתי ופוניתי לבית-חולים בילינסון. אימי קיבלה את ההודעה שנפצעתי. בגלל שבאותה עת הייתה מלחמה, היא הייתה עסוקה. היא התקשרה לאבי במוצב הפיקוד העליון בתל אביב. הוא היה סגן הרמטכ"ל, והיה יותר פנוי לעניינים פרטיים של המשפחה. הוא נסע לבית החולים.

ב-8 באוק' 73 נפצעתי ופוניתי לבילינסון. אימי קיבלה את ההודעה והתקשרה לאבי במוצב הפיקוד העליון בת"א. הוא היה סגן הרמטכ"ל ויותר פנוי לענייניה פרטיים של המשפחה. הוא נסע לביה"ח

כשאבי פגש בי בבית החולים הוא הבין שלא מדובר בפצוע אנוש. אבל אני התפרצתי בבכי ואמרתי שחייבים להשמיד את סוריה ומצרים, לא פחות. הוא חטף הלם והיה באלם. הוא חזר למוצב הפיקוד, פחות משעתיים לאחר שעזב אותו.

ראש מחלקת היסטוריה אברהם איילון (לנטש), ששמע מאבי על מצבי, רשם ביומנו: "הפצע בנפש כמו הפיזי". זה היה הרושם של אבי מהמפגש איתי בבית-חולים בילינסון, ודברים בקשר לכך שנאמרו במוצב הפיקוד העליון בספר: "ישראל טל, פרקים למלחמת יום הכיפורים" (עמ' 330-1).

לאחר שאבי עזב אותי הגיעה אימי. היא זכתה בדיוק לאותו מופע – התפרצות שלי על הפשע של הערבים בהתקפה על ישראל, והחובה שלנו להילחם בהם, להכריתם ולהשמידם.

כמו אבי, גם היא הכירה את דעותיי מלפני המלחמה, שלא היה כל דמיון ביניהן לדברים שהשמעתי, וכמו אבי גם היא נדהמה מבליל השטויות שפלטתי. אבל היא לא נכנסה להלם ולא הייתה באלם.

היא דיברה קצרות. היא לא ראתה בהתקפה של הערבים עלינו איזשהו מודל מופת מתבקש למי ששואף לבנות חיים טובים ביחד, אבל כן הכירה בכך שההתקפה שלהם עלינו היא פעולה במרחב הסבירות והנורמה למדינות הנמצאות בסכסוך ובמצב מלחמה.

איני זוכר את הדברים המדויקים שאמרה, אבל בדברים שלה היא פשוט שפכה צוננים על הלהט והסער בהם הייתי נתון, וכיבתה את המצב הפסיכולוגי שכל כך הבהיל את אבי. את זה אני זוכר היטב.

איני זוכר את הדברים המדויקים שאמרה, אבל בדבריה היא פשוט שפכה צוננים על הלהט והסער בהם הייתי נתון, וכיבתה את המצב הפסיכולוגי שכל כך הבהיל את אבי. את זה אני זוכר היטב

בכל זה נזכרתי השבוע.

ישבתי עם דודתי תמר בת התשעים במרפסת ביתהּ בקיבוץ בצפון הארץ. דיברנו על ענייני השעה. על הטבח הזוועתי שעשה חמאס באנשים בבתיהם. על המלחמה נגד חמאס שאני חשבתי שהיא הכרח עד שנשיג את הניצחון. תמר הייתה ספקנית יותר. שנינו הבענו את החשש שלנו מדשדוש ושקיעה שלנו. הייתה בינינו הסכמה שבסוף המלחמה – "היום שאחרי" – חייב להיות תהליך מדיני שייתן סיכוי לשלום בין העמים.

הדודה שלי הייתה המארחת, ולתדהמתי היא שלחה אותי לבית פנימה, אל השולחן והמקרר, לארגן לי משהו לאכול. מעולם אף אחד מהמשפחה שלי לא הטיל עלי לעשות משהו גם בשביל עצמי. תמיד נתנו לי ואני לקחתי. יש התחדשות והפתעות בחיים.

כשחזרתי למרפסת עם צלחת מלאה פירות וירקות, מצאתי את תמר מהורהרת. היא אמרה לי שזה נורא איך שאנחנו מדברים על הערבים. איך אנחנו נתפסים למעשים של יחידים, ומכלילים מהם על כולם, על עם שלם.

"ואצלנו", היא תהתה, "אין מפלצות שמסוגלות לעשות מעשי זוועה?", והוסיפה: "היו גם כאלה שעשו". היא התלוננה על העם, שיש בו כאלה שלא מבינים שהערבים הם כמונו – אוהבים את הילדים שלהם, רוצים בטובת המשפחה שלהם, ורוצים לחיות.

תמר הביעה מחשבה שהשלום הוא אולי בר-השגה, ועל ההנהגה שלנו חובה ליזום ולפעול ולמצות כל סיכוי להשיגו. יחד עם זאת הייתה בה התובנה, שהנהגת המדינה לא מובילה אותנו אל השלום, וזאת משיקולים זרים לטובת המדינה.

התרשמתי מההרהורים וההגיגים שלה, שהיא אינה מוותרת על תרחיש אופטימי לחיים שלנו כאן בארץ ישראל.

תמר אמרה שהשלום אולי בר-השגה, ועל ההנהגה שלנו חובה ליזום, לפעול ולמצות כל סיכוי להשיגו. יחד עם זאת הייתה בה התובנה, שהנהגת המדינה לא מובילה אותנו אל השלום, וזאת משיקולים זרים לטובת המדינה

אני לא צריך את הדודה הקשישה שלי בתור האבן האחרונה בחומה שתגן עליי. אני צריך את תמר מהקיבוץ בתור טרקטור שימשוך את כולנו, הפלגמטים, קדימה – מהביצה אל הקרקע המוצקה והאדמה הטובה – ממנה תצמח החיטה ועליה נגור בשלום ושלווה עם שכנינו.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספר נוסף שלו "אכזבה וגאווה - מלחמת יום הכיפורים" יצא לאור ב-2023 בהוצאת "טפר - הוצאה לאור".