איריס משה ביערות הכרמל עם היומן הוויזואלי שלה, ינואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
איריס משה ביערות הכרמל עם היומן הוויזואלי שלה, ינואר 2024
עקורים

"כאב לי שהילד שלי צריך לחוות אובדן. חשבתי להתקשר אליו ולומר לו: סליחה שהבאתי אותך לעולם כל כך אכזר. סליחה, אני מתנצלת"

איריס משה, בת 57 מקיבוץ מצובה. נשואה ואם לשלושה בנים. מתכננת בחברה לניהול פרויקטים. פונתה למלון יערות הכרמל ● זה המונולוג שלה

יש לי שני בנים מגויסים. אוֹרי, הצעיר שלי (בן 22) בשירות סדיר, אמור להשתחרר באפריל. גיל (בן 30) נקרא למילואים. גיא (התאום של גיל) חי בתל אביב.

מחר אורי יוצא "הביתה" למספר ימים אחרי שלושה חודשים בדרום, רובם בתוך עזה. מאז שפרצה המלחמה, הוא יצא פעם אחת בלבד ל-24 שעות ופעם נפגשנו בשטח כינוס. אבל אין "הביתה", אין מצובה, ואני לא רוצה להביא אותו לבית מלון ולתת לו לישון על מזרון בחדר שלנו, כי זה מה שהציעו.

ביקשנו מבעוד מועד בנימוס חדר נוסף במלון, שיהיה בשביל אורי. אמרו לנו שנקבל חדר "אם יהיה". אנשים עזבו במהלך השבוע, משפחות אחרות נכנסו, דברים זזים. כששאלנו שוב, הודיעו לנו שאין חדרים. לאן הולכים החיילים המפונים? למזרון על הרצפה בחדר הורים במלון אחרי שבועות ארוכים בתוך הבוץ העזתי? למה המדינה לא דואגת להם?

יום שבת, שבעה באוקטובר

התעוררתי בשבע וחצי. הכנתי קפה, התיישבתי במטבח, קראתי ספר, דפדפתי בטלפון והבנתי שמשהו גדול ונורא קורה. הערתי את תמיר, בעלי, ואמרתי לו: קורים דברים, אני לא יודעת מה לעשות, צריך להעיר את אורי (לוחם בסיירת נח"ל).

התעוררתי בשבע וחצי. הכנתי קפה, התיישבתי במטבח, דפדפתי בטלפון והבנתי שמשהו גדול ונורא קורה. הערתי את תמיר, בעלי, ואמרתי לו: קורים דברים, אני לא יודעת מה לעשות

באותה שבת, כל הצוות של אורי היה על הגבול במוצב סופה, שם התחולל קרב. ביום חמישי, חמישה באוקטובר, אורי היה אמור לחזור לסופה, אבל שכח את האפוד שלו במקום אחר שאליו נשלח.

הוא נסע לקחת את האפוד, המשיך לתל אביב והתקשר למ"פ שלו לעדכן שהאוטובוס לסופה מגיע מאוחר ומה לעשות? המ"פ אמר לו, סע הביתה ותחזור ביום ראשון. בשבת, המ"פ – רס"ן רועי צ'אפל – נהרג.

אורי התעורר, זינק מהמיטה, וכמובן לא ידע על גודל האירוע במוצב. לקחתי את כל הבגדים והציוד שהיו בבית, הוא הכניס לתיק ענקי, לא ידעתי מתי אראה אותו. רק ביום רביעי, כשהוא התקשר, הבנתי איפה הוא נמצא. מבחינתי הוא היה "בדרום".

אורי התעורר, זינק מהמיטה, וכמובן לא ידע על גודל האירוע במוצב. לקחתי את כל הבגדים והציוד שהיו בבית, הוא הכניס לתיק ענקי, לא ידעתי מתי אראה אותו. רק ביום רביעי, כשהוא התקשר, הבנתי איפה הוא נמצא

הוא אמר לי, סוף סוף המקום נקי. שאלתי מה זאת אומרת נקי והוא אמר, נקי מגופות ומדם, אבל הריח נשאר. הוא אמר לי, ירינו וחיסלנו ואני חושבת, מי זה ירינו? מישהו? הצבא? לא העזתי לשאול.

בקבוצת ההורים דיברו גם על ענר שפירא ז"ל שהיה עם אורי בצוות, יצא שבת והלך לפסטיבל נובה. סיפרו שהוא הגן בגופו על אנשים ונהרג.

ענר שפירא ז"ל שנהרג במסיבת "נובה" ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות המשפחה)
ענר שפירא ז"ל שנהרג במסיבת "נובה" ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות המשפחה)

הימים הראשונים היו בלבלה. כאב לי שהילד שלי צריך לחוות אובדן. חשבתי להתקשר אליו ולומר לו: סליחה. סליחה שהבאתי אותך לעולם כל כך אכזר. סליחה, אני מתנצלת. סליחה על מה שאתה צריך לעבור. סליחה על הכאב והצער וסליחה שאני לא יכולה לעזור.

ביום שבת, 14 באוקטובר, הם עברו לשטח כינוס לקראת כניסה לעזה.

יום ראשון, שמונה באוקטובר

קיבלנו הודעה מהמועצה (לא מהמדינה) שכדאי להתפנות והגיעו אוטובוסים. החלטתי שאני מתפנה באופן עצמאי.

לקחתי את לוּקה, הכלבה שלי, תיק עם שתי חולצות ושני זוגות מכנסיים, כלי רחצה ודוגמיות של קרמים, לקחתי את המחשב של העבודה כי הבנתי שזה לא ייקח יומיים, נפרדתי מתמיר שלא רצה להתפנות וכתבתי לאח שלי (שגם לו קוראים תמיר) וגר בטירת כרמל: "אני בדרך"!

שבועיים וחצי גרתי אצל אחי. היה לי טוב. לוקה שלי הייתה איתי. היה לי חדר ויכולתי לעבוד ובכל פעם שהייתי נחנקת מהחדשות, מהדאגה ומכאב הלב יצאתי איתה לטייל. כמה חמוד מצד אחי שהוא נתן לי בית, ואת החדר שלו.

שבועיים וחצי גרתי אצל אחי. היה לי טוב. היה לי חדר ויכולתי לעבוד ובכל פעם שהייתי נחנקת מהחדשות, מהדאגה ומכאב הלב יצאתי עם הכלבה לטייל. כמה חמוד מצד אחי שהוא נתן לי בית, ואת החדר שלו

איריס משה (צילום: דפנה טלמון)
איריס משה (צילום: דפנה טלמון)

למה בעלך לא רצה להתפנות?
לא בא לו. הוא לא הרגיש מאוים. ביום שבת הכרחתי אותו לנעול את שער החצר. המפתחות היו חלודים כי מעולם לא השתמשנו בהם אז הוא החליף צילינדר.

יש עוד שער בלי צילינדר, אז לקחתי אזיקונים וסגרתי איתם את השער, צילמתי ושלחתי לבנים. הם צחקו: את מבוזבזת, אפשר היה לצרף אותך לשירותי הביטחון. איכשהו זה נתן לי תחושה שאני מוגנת.

בימים הראשונים פונו יישובים שנמצאים במרחק של עד שני ק"מ מהגבול וב-20 באוקטובר התקבלה החלטת ממשלה לפנות גם יישובים שנמצאים במרחק של עד חמישה ק"מ. רובם התפנו למלון ליד הכנרת ולמי שאין ילדים קטנים, הציעו מלון בתל אביב. לא רציתי בגלל בעיות חנייה ואזעקות.

שמעתי שיש אפשרות לקבל חדר במלון יערות הכרמל וחשבתי וואו, אם כבר פינוי אז פינוי שווה.

מלון זה לא בית

ב-24 באוקטובר קיבלנו את החדר ביערות הכרמל ומאז אנחנו שם. מדי פעם אני הולכת לאח שלי שאימץ בינתיים את לוקה בנוסף לכלב שלו, כי אסור להכניס כלבים למלון. יש לי "הסדרי ראייה". פעמיים-שלוש בשבוע אני מגיעה אליו ומוציאה אותה. היא כבר בת 13 ולא לגמרי בריאה. אני מרגישה שהיא מזדקנת וקשה לה.

מדי פעם אני הולכת לאח שלי שאימץ בינתיים את לוקה בנוסף לכלב שלו, כי אסור להכניס כלבים למלון. יש לי "הסדרי ראייה". פעמיים שלוש בשבוע אני מגיעה אליו ומוציאה אותה

החדר במלון יערות הכרמל שבו חיים איריס משה ובעלה תמיר, ינואר 2024 (צילום: איריס משה)
החדר במלון יערות הכרמל שבו חיים איריס משה ובעלה תמיר, ינואר 2024 (צילום: איריס משה)

בחדר במלון יש כורסה, מיטה, שולחן עגול. הוא נחמד בשביל נופש, אבל לא בשביל לגור. עובדי המלון מקסימים והיחס נהדר, אבל זה מלון שמיועד לזוגות אוהבים עם אורות קלושים ואווירה רומנטית. זה לא בית.

את קונה בקבוקי מים וחוככת בדעתך האם לסחוב את כולם לחדר, ובסוף לוקחת רק אחד. את חושבת שזה זמני, שעוד מעט תחזרו, אז בשביל מה לסחוב את כולם? אבל הזמן נמתח ואת הולכת לקנות קרם פנים ומרגישה בתוך כלוב של זהב.

את קונה בקבוקי מים וחוככת בדעתך האם לסחוב את כולם לחדר, ובסוף לוקחת רק אחד. את חושבת שזה זמני, שעוד מעט תחזרו, אז בשביל מה לסחוב את כולם? אבל הזמן נמתח ואת מרגישה בתוך כלוב של זהב

את מגיעה עייפה מהעבודה, עולה לחדר ומתקלחת. את מתה ללבוש פיג'מה אבל את רעבה וצריכה להתלבש, כולל חזייה, ולהיראות בסדר כדי לרדת לחדר אוכל.

בחדר האוכל את צריכה לתקשר עם אנשים, כי את לא יכולה להיות חמוצה. לפעמים את בורחת לשולחן פינתי ויושבת עם הגב. האנשים מקסימים. גם הם, כמוני, מחפשים פינה לשבת בה, ולסובב לעולם את הגב.

מלון יערות הכרמל (צילום: ישרוטל)
מלון יערות הכרמל (צילום: ישרוטל)

יש פער גדול בין מה שאת מרגישה בפנים, לבין התפאורה של המלון. הכול אינטנסיבי. אין לך רגע לבד. בבית את יכולה לסגור דלת, להכין משהו לאכול ולהשתרע מול ריאליטי. במלון, בסוף יום עמוס את עולה לחדר ובן הזוג שלך אוהב לצפות בחדשות ואת נמלאת כעסים.

את מקבלת טלפון מחברה. את רוצה לשתף אותה בדברים שאת מרגישה. החדר במלון קטן, אין סלון, במרפסת קר, הלובי הומה, בעלך שרוע במיטה מול המסך. את יכולה להחליף איתה מתכונים, לעשות שיחות תיאום. את לא יכולה לספר לה מה באמת עובר עליך.

את מקבלת טלפון מחברה. את רוצה לשתף אותה בדברים שאת מרגישה. החדר במלון קטן, אין סלון, בעלך שרוע במיטה מול המסך. את יכולה להחליף איתה מתכונים, את לא יכולה לספר לה מה באמת עובר עליך

אנשים שואלים לאן אני מפונה. כשאני אומרת ליערות הכרמל, מתפשט בצד השני חיוך. אבל זה כמו דובדבן שנמצא על ערימה של חרא. בסיטואציה אחרת זה באמת דובדבן, אבל לא בנסיבות האלה. אני מפונה מהבית, הבן שלי בעזה, עוד בן בצו 8, לוקה לא איתנו והדובדבן הזה, הוא לא באמת דובדבן ונמאס לי להתנצל על זה.

לפני שבוע הייתה לתמיר שפעת חזקה. אין לך בחירה אלא לישון איתו במיטה והוא חולה ואין לך מקום ללכת אליו. אין לך פרטיות. הייתי יורדת למטה ומביאה לו מרק ועולה. אבל את תחומה לשעות של הארוחות במלון ואין לך מקום לבשל בו.

איריס משה במלון יערות הכרמל, ינואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)
איריס משה במלון יערות הכרמל, ינואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)

אם זה היה תלוי בי, הייתי עוזבת את המלון ומסבלטת דירה בתל אביב, ואז עוד אחת  במקום אחר. נודדת קצת. אנשים שלא התפנו למלון, מקבלים מהמדינה 200 שקל ביום כל אחד.

אבל תמיר הוא בן אדם של קרקע. הוא לא אוהב לנדוד ולא הרפתקאות. הסידור של המלון נוח לו, אותי זה חונק. הנסיעה למלון בלילה, בעלייה מכביש ארבע ליערות הכרמל, חשוכה באופן מוחלט. אין קליטה, הדרך מלאה שלטי אזהרה על אבנים מידרדרות, אין שוליים. בהתחלה לא נשמתי כל הדרך, אחר כך התרגלתי.

שבועיים אחרי הפינוי נסעתי למצובה להשקות קצת צמחים. ישנתי בממ"ד. היו אזעקות ובומים, אבל מה שמפחיד אותי זה חדירת המחבלים. האזור הוא שטח צבאי. יש מחסום של חיילים בעבדון. שואלים אותך מי את, לאן את נוסעת. מדי פעם סוגרים את הציר ואי אפשר לעבור.

שבועיים אחרי הפינוי נסעתי למצובה להשקות קצת צמחים. ישנתי בממ"ד. היו אזעקות ובומים, אבל מה שמפחיד אותי זה חדירת המחבלים. האזור הוא שטח צבאי

בתוך הקיבוץ יש חיילים, מדי פעם טנקים, השער סגור. הקיבוץ נראה נטוש, מלא עזובה. אין פינוי ואין תחזוקה. הרגשתי מסיגת גבול.

הכניסה לקיבוץ מצובה (צילום: Max Nathans, YouTube)
הכניסה לקיבוץ מצובה (צילום: Max Nathans, YouTube)

לפני שאורי נכנס לעזה במוצאי שבת, 4 בנובמבר, גיל ידע שהוא אמור להיכנס אבל לא ידע בדיוק מתי ולא ידע בדיוק איפה אורי נמצא. הוא ידע פחות או יותר באיזה אזור, וחיפש. ואז הוא הגיע ושמע את החבר'ה של אורי צועקים קריאות גיבוש. הוא לא היה צריך לחפש הרבה.

תחשבי על אורי, איך פתאום משום מקום האח הגדול שלו מגיע ואיזה כאב מבחינת גיל שרואה את האח הקטן שלו עולה על האמר ונכנס אל הלא נודע לעזה.

תחשבי על אורי, איך פתאום משום מקום האח הגדול שלו מגיע ואיזה כאב מבחינת גיל שרואה את האח הקטן שלו עולה על האמר ונכנס אל הלא נודע לעזה

למה את הכי מתגעגעת?

לחופש, לתחושה שאני יכולה להחליט על עצמי. אם היו מבקשים ממני להגדיר מי אני, הייתי אומרת: דבק. מדביקה אנשים, מארגנת מפגשים, ארוחות, פעילויות. פעם למשפחה של אמא שלי, פעם למשפחה של תמיר, פעם לחברות. מודיעה על יום ושעה ומקום וכולם באים ושמחים ואומרים שאם לא הייתי מארגנת, מעולם לא היינו נפגשים.

יש לי קבוצה של שש חברות מתקופות שונות, כולן הכירו דרכי. אני כותבת להן, "שבע בבוקר בים" ומספיק שאחת באה. אני כל הזמן יוזמת ואף אחת לא חייבת להתנצל אם היא לא יכולה. עכשיו, אין לי איפה לארח.

פינת עבודה בחדר המלון של איריס משה ובעלה תמיר, ינואר 2024 (צילום: איריס משה)
פינת עבודה בחדר המלון של איריס משה ובעלה תמיר, ינואר 2024 (צילום: איריס משה)

כבר כמה שנים אני לוקחת חלק בקבוצה שנקראת "יומן ויזואלי" בהנחיית איריס גל ורקפת הדר. למעשה, אנחנו יוצרות יומן שמחבר בין דימוי לבין טקסט. אני יוצרת בצבעי מים, מגזרות מתוך מגזינים ועיתונים ובסוף יש קולאז' שאני מוסיפה לו טקסט שאני גוזרת מתוך כותרות בעיתון או משהו ארוך יותר שאני כותבת.

הנייר תמיד סופג. סופג את הכעסים שלך, החששות, התקוות. החדר שלי במלון מלא צבעים וטושים וחומרי יצירה. הבית שלי במצובה מלא יצירות שלי. ליד המיטה תמיד מונחים ספרים.

הנייר תמיד סופג. סופג את הכעסים שלך, החששות, התקוות. החדר שלי במלון מלא צבעים וטושים וחומרי יצירה. הבית שלי במצובה מלא יצירות שלי. ליד המיטה תמיד מונחים ספרים

עכשיו אני קוראת את "המתיקות בשכחה". בחרתי את הספר בגלל השם. חשבתי שצריך להמציא גלולה שתוכל להשכיח את מה שקרה והוא כל כך מתאים לתקופה, כי הוא מספר על החיים לפני השואה. על איך התריעו בפני אנשים על המתרחש ועל מחנות ההשמדה והם לא האמינו. חשבו שממציאים. גם כאן קרה דבר דומה. חיילות התריעו, אנשים ידעו, ואף אחד לא האמין.

מזל שיש לי את עצמי ואת הסריגה והמקרמה ואת היומן הוויזואלי והספרים. האומנות היא המפלט שלי. אבל כשאני מגיעה בסוף היום לחדר ושומעת את החדשות, הן גורעות ממני את האנרגיה של היצירה.

איורים מתוך היומן הוויזואלי של איריס משה (צילום: דפנה טלמון)
איורים מתוך היומן הוויזואלי של איריס משה (צילום: דפנה טלמון)

יש בתוכי דיסוננס. כשאני רואה הלוויות של חיילים ושומעת סיפורי קרבות וגבורה, קשה לי להכיל. אני מטולטלת. ואז תמיר רוצה להעביר ערוץ ולמרות שאני מטולטלת אני מבקשת ממנו לא להעביר. זה הכבוד היחיד שאני יכולה לתת לנופלים. להביט בהם.

נכון לעכשיו

מחר, כאמור, אורי אמור לבוא לחמישה ימים, ואני יודעת שהוא ירצה לנסוע לחברים שלו בגשר הזיו, לנגן. זה הדבר שהוא הכי אוהב. לנגן בגיטרה, לצייר ולכתוב. וגם לגלוש וסקייטבורד. יש לו חיים.

מחר אורי אמור לבוא לחמישה ימים, ואני יודעת שהוא ירצה לנסוע לחברים שלו, לנגן. זה הדבר שהוא הכי אוהב. לנגן בגיטרה, לצייר ולכתוב. וגם לגלוש וסקייטבורד. יש לו חיים

מרגיז אותי שאין לו מקום להיות בו בפרטיות, מרגיז אותי העניין של המזרון. אני רוצה שהוא ייהנה בימי ההפוגה שלו. בפעם היחידה שבה הוא יצא מאז שבעה באוקטובר, הרגשנו כמו שוטרים שמפנים את הדרך, כדי שהוא יוכל להספיק להגשים את כל החלומות שלו בשעות הקצובות שקיבל.

בתחילת המלחמה, נתנו לגיל את אחת המכוניות שלנו. המילואים שלו דורשים ניידות ולא היה לו מקום לאחסן את החפצים. כשהוא יוצא להפוגות, הוא הולך לישון אצל אחיו התאום או אצל חברים או אצל משפחה בפתח תקווה. אין לו ממש מקום, הוא נודד. המכונית היא עכשיו הבית שלו.

איורים של איריס משה ביומן הוויזואלי שלה, עם תמונות של בניה החיילים (צילום: דפנה טלמון)
איורים של איריס משה ביומן הוויזואלי שלה, עם תמונות של בניה החיילים (צילום: דפנה טלמון)

תמיר ואני נשארנו עם מכונית אחת וכשאני נוסעת לעבודה, לתמיר אין דרך לצאת מהמלון. מחר, כשאורי יגיע, ניתן לו את המכונית השנייה. הבגדים שלו נמצאים בבגאז'. הכול מרגיש הזוי.

מה את חושבת על מה שקרה?
תמיר ואני חלוקים בדעותינו הפוליטיות. הוא צופה בערוץ 14 ואני לא רוצה להיות חשופה לרעל ולטיפשות.

אני לא סובלת את הממשלה הסחטנית הזאת שמתעסקת בכספים קואליציוניים בזמן מלחמה. הכול מושחת, להקיא. כל אחד סוחט מה שהוא יכול והדברים החשובים באמת, לא מקבלים תקציבים.

למה קרה מה שקרה? כי הם היו עסוקים בעצמם ובאובססיה לרפורמה המשפטית. אולי היו כמה דברים שהיה צריך לשנות אבל אם יש כל כך הרבה מתנגדים, צריך לעצור. להקשיב. לא בכוח. בלי מכת"זיות.

למה קרה מה שקרה? כי הם היו עסוקים בעצמם ובאובססיה לרפורמה המשפטית. אולי היו כמה דברים שהיה צריך לשנות אבל אם יש כל כך הרבה מתנגדים, צריך לעצור. להקשיב. לא בכוח. בלי מכת"זיות

איריס משה (צילום: דפנה טלמון)
איריס משה (צילום: דפנה טלמון)

השתמשו בכוח כדי לדרוס אנשים ערכיים, אמרו שהרופאים מטומטמים והטייסים דביליים ובוגדים ולא מבינים שום דבר וזה כואב לי.

כואב לי גם על הסחטנות של החרדים, במיוחד כשהבן שלי בעזה והם ממשיכים להיות ממומנים ולא משתתפים בנטל. אנחנו שבויים של הממשלה הזאת. זה מה שהיה צריך לקרות כדי שהרפורמה תיעצר? ולמה החיילים עדיין בעזה? מתי זה ייגמר? ואיפה לעזאזל החטופים?

אנחנו שבויים של הממשלה הזאת. זה מה שהיה צריך לקרות כדי שהרפורמה תיעצר? ולמה החיילים עדיין בעזה? מתי זה ייגמר? ואיפה לעזאזל החטופים?

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
מרגשת ממש החברה שלי אוהבת אותךךךך מלאאאא♡♡♡ תאריך את המצב בצורה כ"כ מדוייקת שאפשר לחוש כל מילה ולהרגיש אותך ממש. אפילו שאני מאמינה שחרדי זה הכי וערוץ 14 זו אליפות! אנחנו אחיות בלי פולי... המשך קריאה

מרגשת ממש החברה שלי
אוהבת אותךךךך מלאאאא♡♡♡
תאריך את המצב בצורה כ"כ מדוייקת שאפשר לחוש כל מילה ולהרגיש אותך ממש.
אפילו שאני מאמינה שחרדי זה הכי וערוץ 14 זו אליפות!
אנחנו אחיות בלי פוליטיקה, הרי ידוע שדעותינו לא בדיוק זהות…אך האחווה והאחדות בינינו וכל החברות יחד למרות השונות זה כל היופי ♡
ו… זו את הדבק והשמחה שלנו.
אז…בתקופה של חוסר ודאות …מאוד וודאי שאני תמיד איתך בלב ובנפש♡♡♡

עוד 2,109 מילים ו-3 תגובות
סגירה