חן נבון ממושב יתד (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
חן נבון ממושב יתד
עקורים

"הילדות חזרו מהלובי עם צבע אדום על הראש. כששאלתי מה זה, הן ענו בשיא הטבעיות: אה, אנחנו משחקים בילדים שרוצחים מחבלים"

חן נבון, בת 34 ממושב יתד, גרושה ואם לשתיים. חיה עם בן זוג. אשת חינוך. פונתה לאילת ומשם לניר עקיבא ● זה המונולוג שלה

יום שבת, שבעה באוקטובר

ביום שישי, שישה באוקטובר, הייתי במסיבת יומולדת של חברה עם דורון, בן הזוג שלי, ליד קיבוץ רעים. נשארנו לישון עם חברים בטבע והיה די-ג'יי (ד"ר חיים כצמן), שתיקלט מוזיקה ערבית מרוממת נפש. כמה שעות אחר כך, גילינו שהוא נרצח כשהלך לעזור לשכנה שנכנסו לביתה מחבלים.

בסביבות השעה שש בבוקר התחילו אזעקות. לכאורה, עניין מוכר אבל הפעם קול פנימי אמר לי: טוסי מכאן. תוך דקה היינו ארוזים. רציתי לנסוע לילדות שלי (אריאן, בת 8, ואלינור, בת 4) שהיו אצל ניקו, אבא שלהן, במושב יתד. ואז התחיל רצף אזעקות שלא ידענו כמוהו.

דורון אמר, בואי ניסע אלי לאשבול. דורון הוא בן האזור. הוא גדל במושב שדי אברהם ומכיר טוב את השטח. יצאנו מהשדות, עברנו את אופקים ונתיבות ובדיעבד, זה כנראה מה שהציל אותנו כי הדרך ליתד כבר הייתה ממולכדת ואנשים כבר נרצחו שם. גם הדרך שבה נסענו התמלאה מחבלים זמן קצר אחרי שעברנו בה. האם זו הייתה השגחה? נס? אני לא יודעת.

יצאנו מהשדות, עברנו את אופקים ונתיבות ובדיעבד, זה כנראה מה שהציל אותנו כי הדרך ליתד כבר הייתה ממולכדת ואנשים כבר נרצחו שם. גם הדרך שבה נסענו התמלאה מחבלים זמן קצר אחרי שעברנו בה

הגענו לאשבול, פתחנו טלוויזיה וראינו את הזוועות. שכנים שלי מיתד כתבו בווטסאפ: "יש יריות, שמישהו יגיע". לא הצלחתי לתקשר עם ניקו אלא דקה פה ודקה שם כשהוא יצא מהממ"ד לאוטו להטעין את הטלפון כי לא היה חשמל.

מסיבת יום ההולדת של מור ציפורי בסמוך לקיבוץ רעים, 7 באוקטובר 2023. במרכז (עם התלתלים) חיים כצמן ז"ל (צילום: באדיבות מור ציפורי)
מסיבת יום ההולדת של מור ציפורי בסמוך לקיבוץ רעים, 7 באוקטובר 2023. במרכז (עם התלתלים) חיים כצמן ז"ל (צילום: באדיבות מור ציפורי)

התקשרתי לשכן שגר צמוד אליו שידעתי שמחזיק נשק בבית וביקשתי שיזמין את ניקו והבנות לבוא אליהם לממ"ד. ניקו חשב שאני מגזימה, לא היה לו מושג מה באמת קורה. לא יכולתי להסביר לו את חומרת המצב כי התקשורת הייתה מאוד מקוטעת ולא רציתי לבזבז לו סוללה. בלילה, אחרי שצרחתי את נשמתי, הם הלכו לשם.

ביום ראשון בבוקר נשלחה הודעה מצח"י (צוות חוסן יישובי) על חדירת מחבלים. התקשרתי לשכנה והיא אמרה שניקו והבנות בדיוק יצאו. הם לא ראו את ההודעה על חדירת המחבלים. ממש באותו רגע, שכנים אחרים כתבו שיש לידם יריות.

ידעתי שניקו יצא, ידעתי שיש מחבלים, וברקע עוד אנשים שגרים קרוב אליו קראו לעזרה. במשך שבע שעות אף אחד לא ענה. הסתובבתי כמו נמרה בכלוב הלוך וחזור עם צרחות לשמיים. אימה. הייתי בטוחה שהם מתים.

ידעתי שניקו יצא, ידעתי שיש מחבלים, וברקע עוד אנשים שגרים קרוב אליו קראו לעזרה. במשך שבע שעות אף אחד לא ענה. הסתובבתי כמו נמרה בכלוב הלוך וחזור עם צרחות לשמיים. אימה. הייתי בטוחה שהם מתים

הפינוי

ביום ראשון, שמונה באוקטובר, בסביבות ארבע אחר הצהרים, התחילה התארגנות של אנשים לצאת מיתד. אף אחד לא הוציא הודעה מסודרת על פינוי. דורון ואני פתחנו מיני חמ"ל מרחוק כדי לעזור. מי שהיה לו נשק, יצא צמוד למי שלא היה לו נשק.

רוב התושבים התפנו לאילת. התרגלנו לנסוע לשם כשיש סבב, אלא שהפעם לא בחרנו ללכת. תמיד אמרתי לבנות, אנחנו לא בורחות, אנחנו בוחרות להתרחק עד שיחזור השקט. הפעם – נסנו על נפשנו.

מפונים מישובי העוטף במלון באילת, 17 באוקטובר 2023. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)
מפונים מישובי העוטף במלון באילת, 17 באוקטובר 2023. למצולמים אין קשר ישיר לנאמר בכתבה (צילום: Aris MESSINIS / AFP)

כמו שבעה שאינה נגמרת, הלובי באילת הפך מקום שאנשים יושבים בו ובוכים. אנשים שלא ישנים בלילה מרוב חרדות, ילדים במצב שנע בין היפראקטיביות לבין התקפי זעם מטורפים, כל הילדים. אנשים הסתובבו בהתחלה עם עיניים מבוהלות ומבולבלות וכל הדבר הזה נדחס למקום אחד ואת מוצאת את עצמך במלון עם 400 אנשים שעברו טראומה.

בחודש הראשון, הצלחתי בקושי רב לארגן את עצמי. חשבתי רק על איך להתרומם ולהצליח לטפל בילדות שלי, שהיו שלושים שעות בממ"ד חשוך עם אבא שלהן שהחזיק סכין ביד ובכל כוחו ניסה לשמור עליהן.

בחודש הראשון, הצלחתי בקושי רב לארגן את עצמי. חשבתי רק על איך להתרומם ולהצליח לטפל בילדות שלי, שהיו שלושים שעות בממ"ד חשוך עם אבא שלהן שהחזיק סכין ביד ובכל כוחו ניסה לשמור עליהן

יום אחד הן חזרו ממועדון הילדים במלון עם צבע אדום על הראש. כששאלתי מה זה, הן סיפרו לי בשיא הטבעיות: אה, אנחנו משחקים בילדים שרוצחים מחבלים. באותו רגע, אחרי חודש שבו הייתי מדוכאת וכבויה, התעוררתי על עצמי. הבנתי שיש ילדים שזקוקים למענה מסודר.

אמנם לקחתי שנת חל"ת ממערכת החינוך אבל כשהתחלתי לקלוט את ההשלכות, יצרתי קשר עם אחראית החינוך של מועצה אזורית אשכול. ערכתי רשימת ציוד, קיבלנו מהמלון מקלט קטן ומאובק שהיה צריך לנקות ולארגן ופתחנו גן ילדים. זה עבד נפלא.

הילדים, ביניהם הבת הקטנה שלי, היו בגן ארבע שעות ביום והייתה להם מסגרת. פתאום הייתה קצת נורמליות. הם ישבו וציירו והרכיבו פאזלים עם חברים וגם סיפרו מה שעבר עליהם. העשייה הזאת הרימה אותי.

אריאן ואלינור, הבנות של חן נבון, במושב יתד (צילום: חן נבון)
אריאן ואלינור, הבנות של חן נבון, במושב יתד (צילום: חן נבון)

בשנה האחרונה במערכת החינוך, לימדתי כיתות א' ועבדתי גם כגננת מחליפה בגן תות בניר עוז. זה הגן שבו היה גם אריאל ביבס, הג'ינג'י המתוק בן הארבע שנחטף עם אימו ואחיו התינוק, וגם בנותיה התאומות של תמר קדם סימן טוב ז"ל שנרצחו.

כמה ימים לפני המלחמה שתלנו עם הילדים גינת ירק וצילמתי את אריאל שותל זרעים. זו הייתה הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו.

לא מזמן שאלו אותי אם אני רוצה לחזור לעבוד בגן הזה, שנפתח באילת. אמרתי לא. בפעם האחרונה שראיתי אותם, טיילנו במרחבים הירוקים של ניר עוז והם היו כל כך מאושרים. הרגשתי שלא אעמוד בזה. עוד לא.

מחשבים מסלול בערפל

חודש וחצי עבדתי בגן שלנו באילת ובמקביל, דורון ואני החלטנו לעבור לגור יחד. יש לו שלושה ילדים מנישואיו, הזוגיות שלנו טרייה יחסית, אבל מה שעברנו יחד בשבעה באוקטובר ובימים שבאו אחריו, הידק את החיבור ביננו, שהיה חזק מלכתחילה. כשהבנו שזה הולך להיות ממושך, אנשים התחילו לחפש פתרונות זמניים קצת יותר קבועים.

דורון ואני החלטנו לעבור לגור יחד. הזוגיות שלנו טרייה יחסית, אבל מה שעברנו יחד בשבעה באוקטובר ובימים שבאו אחריו, הידק את החיבור ביננו, שהיה חזק מלכתחילה

לא חשבתי שאעזוב את יתד אי פעם. לא חשבתי שאעזוב את פתחת שלום (משולש הגבולות ישראל-מצרים-עזה). הגעתי לשם לפני חמש שנים והרגשתי שאני חיה בגן עדן, שמצאתי את הבית שלי, אבל משהו במלחמה פתח צוהר.

מושב יתד בשקיעה (צילום: חן נבון)
מושב יתד בשקיעה (צילום: חן נבון)

הנה, ניצלנו. אנחנו בריאים ושלמים, בגוף. אני יכולה להמשיך לבכות ולחשוב על האנשים שכבר לא איתנו ועל כל המקומות שהיו עבורי בית ואין לי היכולת להתקרב אליהם עכשיו כי הם מחוללים בדם. אבל קיבלתי עוד הזדמנות.

דורון ואני החלטנו שאנחנו רוצים לצמוח מתוך הקושי והצער. לפני כמה שבועות עברנו למושב ניר עקיבא, במועצה האזורית מרחבים בצפון-מערב הנגב, מתוך רצון להיות קרובים לעוטף וקרובים לילדים שלו.

הבנות שלי השתלבו כאן במסגרות. יש ימים לא פשוטים, אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שני דברים: הראשון, הוא ההזדמנות הנוספת שקיבלנו; והשני, התמיכה הגדולה שיש לי מדורון. שום דבר לא מובן מאליו.

יש ימים לא פשוטים, אבל אני כל הזמן מזכירה לעצמי שני דברים: הראשון, הוא ההזדמנות הנוספת שקיבלנו; והשני, התמיכה הגדולה שיש לי מדורון. שום דבר לא מובן מאליו

חודש אחרי האסון, נסעתי לבית של ניקו ביתד. לפני המלחמה גרנו שם יחד ועשינו נסטינג. כלומר הבנות נשארו בבית אחד ואנחנו התחלפנו. נסעתי לקחת דברים ואז, כשראיתי את הסכין על המדף ואלה מתחת למיטה, הבנתי לראשונה את גודל האימה.

ניקו היה לבד בממ"ד עם שתי ילדות קטנות וברקע יריות והן שמעו הכול והוא היה צריך לדאוג שהן יישארו בשקט ולשמור על קור רוח וזה מאוד קשוח. שלושה מחברי כיתת הכוננות של יתד נרצחו בחדירת המחבלים למושב.

חן נבון בניר עקיבא, פברואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)
חן נבון בניר עקיבא, פברואר 2024 (צילום: דפנה טלמון)

בבית שלי ביתד גר עכשיו אחי עם אשתו וארבעת ילדיהם. הם שכרו אותו ממני אחרי חודשיים שהיו במלון. אח שלי ואשתו דתיים ואם תשאלי אותי מה יהיה כאן בעוד שנה, אני חושבת שיהיו באשכול הרבה יותר אנשים דתיים שמאמינים שצריך ליישב את הארץ דווקא בגלל מה שקרה.

ויש אנשים כמוני שאיבדו את האמון במקום ובמערכות הביטחון ולא רוצים לחזור, לפחות לא עכשיו.

החלטת לא לחזור?
לא אחזור עד שארגיש בטוחה, כלומר עד שייפסקו ה"טפטופים". התרגלנו להגיד, אה לא נורא, אבל שבעה באוקטובר גרם לי להבין שאם אחת לכמה חודשים סוגרים את כביש 232 שמוביל לבית שלי ואני מוצאת את עצמי נוסעת דרך השטח עם שתי ילדות, כל עוד זה המצב, זה אומר שאין ביטחון ולא חוזרים.

אני חושבת שעד שלא תהיה לנו הרגשה בטוחה להסתובב חופשי במדינה שלנו, אנשים לא צריכים לחזור לשם. בחזרה עכשיו טמונה איזו הסכמה להשלים עם מה שהיה קודם.

אני חושבת שעד שלא תהיה לנו הרגשה בטוחה להסתובב חופשי במדינה שלנו, אנשים לא צריכים לחזור לשם. בחזרה עכשיו טמונה איזו הסכמה להשלים עם מה שהיה קודם

מצד שני, אני מלאת הערכה לאנשים שחוזרים. שאומרים, זה הבית שלנו ואסור לנו לוותר עליו. אלה רגשות מעורבים. קשה לי לנבא משהו ביחס לזמן. השבר הזה גרם לי להבין שצריך להתנהל משבוע לשבוע ובמצב פחות טוב – מיום ליום.

כביש 232 ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
כביש 232 ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

את מרגישה עכשיו בית?
הבית נמצא איפה שאני מחליטה שהוא נמצא. בית הוא מה שאני מייצרת לעצמי. אני זו שהופכת מקום לבית. הריטואלים, השגרות. מאז שבעה באוקטובר הבנתי שבית יכול להיות בכל מקום. גם חדר במלון, אם אני מחליטה. וגם במושב אחר, חדש.

ואיך הבנות מסתדרות?
מבחינה רגשית, יש קשיים שלא היו לפני המלחמה. אלינור קיבלה מהגן דובי עם כרטיס "תעודת זהות" לדובי, שהיינו צריכות למלא. מה הצבע האהוב עליו, ממה הוא פוחד. היא אמרה שהוא פוחד שמחבלים ייקחו אותו.

אלינור קיבלה מהגן דובי עם כרטיס "תעודת זהות" לדובי, שהיינו צריכות למלא. מה הצבע האהוב עליו, ממה הוא פוחד. היא אמרה שהוא פוחד שמחבלים ייקחו אותו

יחד עם זאת, טוב להן במסגרות ויש להן סדר יום וחברות וחברים והן אוהבות את החיים החדשים שלהן. אני רואה בזה נחמה ואפילו גאה בעצמי שבתוך הכאוס, הצלחתי לייצר להן יציבות.

המובן מאליו כאמא, הוא לתת לילדים שלך יציבות וביטחון ופתאום אין לך את זה בעצמך, ואת צריכה גמישות רוח ויצירתיות כדי ליצור את זה עבורן. את לומדת להבחין בתנועות קטנות: היום ישבת לשחק איתן עשר דקות למרות שהראש שלך היה מפוזר. מחר תשבי איתן חמש עשרה דקות וככה, את מלקטת רגעים. מחבקת, אומרת שאת אוהבת אותן ושאתן משפחה וזה מה שחשוב.

אריאן ואלינור, הבנות של חן נבון, במושב יתד (צילום: חן נבון)
אריאן ואלינור, הבנות של חן נבון, במושב יתד (צילום: חן נבון)

אריאן שואלת הרבה שאלות. יש אנשים שהיא מכירה שנרצחו או נחטפו. אי אפשר היה לסנן ממנה את כל המידע. התפקיד שלי הוא לתווך לה את הדברים שהיא שומעת ואת התמונה שהיא מקבלת כך שתצליח גם להכיל וגם להתקדם הלאה. כלומר, לשמור על תחושת הביטחון שלה בעולם.

איך את עושה את התיווך הזה?
כשהיא שואלת אם דבר כזה עלול לקרות שוב, אני לא מייפה את המציאות. אני לא אומרת לה "מה פתאום". אני אומרת לה בצורה הכי פשוטה: אנחנו נחיה במקום שבו נרגיש מוגנות וכל עוד לא מוגן שם, לא נחיה שם. אני חייבת לתת מקום לחוויה שלה ולטראומה שלה.

כשהיא שואלת אם דבר כזה עלול לקרות שוב, אני לא מייפה את המציאות. אני לא אומרת לה "מה פתאום". אני אומרת לה בצורה הכי פשוטה: אנחנו נחיה במקום שבו נרגיש מוגנות וכל עוד לא מוגן שם, לא נחיה שם

חיינו באשליה שהכול יציב וקבוע ושגרתי ועכשיו אני מבינה שהחיים צריכים להתנהל בלי יותר מדי תוכניות קדימה. להפנים שכל דבר נכון לפרק זמן מסוים, כתפיסת עולם.

עוד לא חזרתי לעשות דברים שעשיתי לפני המלחמה. עוד לא חזרתי לבלות, אני ממעיטה בנהיגה, כל פעולה היא להתחיל משהו מחדש: הפעם הראשונה שבה נסעתי ליתד, הפעם הראשונה ששמעתי שיר, בישלתי ארוחה, ערכתי קניות בסופר מאז הפינוי.

חן נבון (צילום: דפנה טלמון)
חן נבון (צילום: דפנה טלמון)

למה את מתגעגעת?
לשקיעות של העוטף. לקהילה שלי שהתפרקה. לטיול לילה עם הכלב במושב. הכלב שלי נמצא באומנה אצל אישה שבעלה במילואים והילדים שלה כבר לא גרים בבית. היא רצתה לעשות משהו למען מישהו מהעוטף ולקחה את הכלב שלי ונתנה לו בית בזמן שהיינו במלון.

כשאמרתי לה שאני עוזבת את אילת ולוקחת אותו, היא התחילה לבכות וביקשה שאשאיר אותו. הוא מבסוט שם, ישן איתה במיטה. היא ממש התאהבה בו. שמחתי, כי זה כלב שדורש הרבה טיפול ותשומת לב וסיכמנו שתמיד היא תוכל להחזיר לי אותו אם משהו לא מסתדר.

אני מתגעגעת לחברות שלי. אחת מהן עברה לערבה. חברה קרובה שלי מיתד עזבה את הארץ. גרנו בשכנות והיינו עושות ארוחות משותפות והילדים בילו הרבה יחד. אמא שלי – שעברה לגור ביתד אחרי שאבא שלי נפטר והייתה עבורי עוגן – טסה לפלורידה, לאחותי. היא לא רואה סיבה להמשיך לחיות כאן.

לכולן אני מתגעגעת. וגם לאמונה שאני חיה בגן עדן, כי כך הרגשתי עד שבעה באוקטובר ומשהו עמוק נשבר באותו יום.

אני מתגעגעת לחברות שלי. אחת עברה לערבה. אחרת עזבה את הארץ. אמא שלי טסה לפלורידה, לאחותי. היא לא רואה סיבה להמשיך לחיות כאן. לכולן אני מתגעגעת

יש לי תקווה שאוכל לחזור ולהרגיש ביטחון. רמת הביטחון שהייתה לי בצבא, בתצפיתניות, ברבש"צים הייתה גבוהה. ידעתי שאם אני יוצאת לשטח עם הג'יפ, תוך דקות יגיע הרבש"צ לשאול אם הכול בסדר. זו רמת הביטחון שהייתה לי והלוואי שהיא תחזור, אבל אני בספק.

חן נבון (צילום: דפנה טלמון)
חן נבון (צילום: דפנה טלמון)

ומה מחזק אותך בימים האלה?
הידיעה שבסופו של דבר, החיים ממשיכים. עשייה והירתמות למען אחרים ולא לשקוע.

אפשר להישאר בכעס, בתסכול ובהרגשה של "איך עשו לנו דבר כזה". אפשר להתעסק במה שקרה ולנתח את זה מכל זווית אפשרית, או להמשיך הלאה ולעשות כמיטב יכולתנו לייצר לעצמנו חיים טובים.

אפשר להישאר בכעס, בתסכול ובהרגשה של "איך עשו לנו דבר כזה". אפשר להתעסק במה שקרה ולנתח את זה מכל זווית אפשרית, או להמשיך הלאה ולעשות כמיטב יכולתנו לייצר לעצמנו חיים טובים

חלום חיי הוא די פשוט: לחיות בחור נידח ושקט, אפילו בחוות בודדים, לגדל את האוכל שלי ולטפח גינת ירק. אני לא צריכה יותר מזה. אה, ואהבה כמובן. אהבה היא כוח החיים. היא הכוח שאפשר בעזרתו לעבור כל מחסום וכל קושי.

עוד 1,994 מילים
סגירה