שר החינוך יואב קיש הכריז בשבוע שעבר כי השנה יוענק פרס ישראל רק בקטגוריה אחת: "גבורה אזרחית וערבות הדדית". הפרס לא יינתן בקטגוריות הקבועות, שם נבחרים הזוכים על פי מדדים מקצועיים, במדעי הרוח ובמדעים המדויקים – וגם לא פרסי מפעל חיים ליוצרים (שיידחו לשנה הבא). זהו צעד נוסף בהתנוונות של אחד המוסדות החשובים של המדינה בעידוד השכלה, פיתוח ויצירה.

בכלל, פרס ישראל הוא מהמוסדות היפים והחמקמקים האלה שנראים נהדר על הנייר, ועובדים פחות טוב במציאות המזרח תיכונית המנוונת.

תהליך בחירת והענקת פרס ישראל עובר הסתיידות מתמשכת ככל שהפוליטיקאים מסרבים לתת לו להתקיים באוויר הנקי. מעונה לעונה הולך ומתברר שההתעקשות להשאיר את הפרס בידי משרד החינוך, שהפך לתחנת רכבת פוליטית עכורה, מסכן את קיומו העתידי ומבשר את מותו הרוחני.

מעונה לעונה הולך ומתברר שההתעקשות להשאיר את הפרס בידי משרד החינוך, שהפך לתחנת רכבת פוליטית עכורה, מסכן את קיומו העתידי ומבשר את מותו הרוחני

כפי שחשפנו בסדרת תחקירים בזמן ישראל, ועל אף המלצות ברורות של מבקר המדינה, מתעקשים שרי החינוך להתערב בהחלטות המקצועיות הקשורות לפרס (מינוי שופטים לוועדות השיפוט, החלטות לגבי זהות הזוכים, ועוד) מטעמים פוליטיים.

רשימות המועמדים ממשיכות להיות בלתי שקופות (בניגוד לפרסים בינלאומיים יוקרתיים אחרים כמו פרס נובל) וכמעט בכל שנה מעכיר את הטקס ויכוח פוליטי סביב זהות אחד הנבחרים, ניסיונות של הפוליטיקאים לבטל הענקה של פרס, או חשדות על ניגודי עניינים סביב הבחירה היוקרתית.

כתוצאה מכך, משנה לשנה פוחתת יוקרתו של פרס ישראל, ובמקום לחגוג הישגים מרשימים ומצוינות הוא נקלע שוב ושוב למאבקים פוליטיים, מחלוקות תקנוניות וטרוניות על ניגוד עניינים והעדר שקיפות.

דווקא השנה פרס ישראל היה יכול להיות רגע של עדנה וקורת רוח. יום העצמאות אמנם עוד נראה רחוק מאיתנו – האזרחים שחיים את הרגע המתסכל בין דאגה מחריפה לגורלם של החטופים, לבין הדפיקות האינסופיות בדלתות הורים שהופכים שכולים; והמחשבה על "חגיגה" נדמית מנותקת מהמציאות.

אולם הענקת פרסי ישראל למצוינות ובולטות בשדות מקצועיים אינה בריחה מהמציאות כלל ועיקר. למעשה, היא צריכה להיות חלק ממאגר החתירה לקדושת החיים עצמם, כשאיפה לנורמליות גם בעתות משבר. אולי מזה בדיוק קיש רוצה לברוח.

הענקת פרסי ישראל למצוינות ובולטות בשדות מקצועיים אינה בריחה מהמציאות כלל ועיקר. למעשה, היא צריכה להיות חלק ממאגר החתירה לקדושת החיים עצמם, כשאיפה לנורמליות גם בעתות משבר

את החלטתו של שר החינוך יש לראות על ציר הזמן, הפעולה והכוונות של הממשלה הזו. זו למעשה עוד פעולה של הפיכה משטרית דה-פקטו, רק באמצעים אחרים.

שר החינוך מפחד ממבוכה בטקס

קיש נימק את ההחלטה ההזויה במניעי "מצב רוח", כאילו אין מאחוריה אידיאולוגיה סדורה או כוונה פוליטית כלשהי. "ביום שעסקתי בפרסים בדיוק הודיעו על נופלים, וזה פשוט הרגיש לי כל כך מנותק ולא קשור, אנחנו באמצע מלחמה, הרגיש לי נכון להתעסק רק בפרסים שקשורים לזה", אמר קיש.

"ביום שעסקתי בפרסים בדיוק הודיעו על נופלים, וזה פשוט הרגיש לי כל כך מנותק ולא קשור, אנחנו באמצע מלחמה, הרגיש לי נכון להתעסק רק בפרסים שקשורים לזה"

זהו תירוץ תלוש. מאז 7 באוקטובר מודיעים על נופלים כמעט מדי יום, אך מותם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים בשם ביטחון המדינה מצווה עליה אף יותר לנסות ולתגמל מצוינות וקדמה ולהתלכד סביב הישגים מוכחים, כאלה שיתנו תקווה שבסוף המשבר הנורא נצא מזה. אחרי הכול, במותם ציוו לנו את החיים.

בנוסף, לשר החינוך אין את הפריבילגיה לשקוע במרה שחורה ולא לבצע את תפקידו כמוגדר בחוק. ומה אם קיש יקבל בשורה רעה בסוף הקיץ ויודיע שלא פותחים את שנת הלימודים ב-1 בספטמבר?

מתגנב החשד כי קיש, שרחוק מלהיות שה תמים, מוטרד מדברים אחרים. למשל, מהאפשרות שטקסי קבלת הפרסים יהפכו למפגן של מחאה נגד הממשלה; או אולי מהאפשרות שחלק מהנבחרים לקבלת הפרס יוותרו עליו תוך גרימת שאון שיביך אותו; ואולי הוא כבר צופה את קריאות הבוז בטקס ככל שנמשכת המערכה בעזה ובצפון ללא תוכנית מדינית וללא שמץ של תוכנית ליום שאחרי.

מתגנב החשד כי קיש מוטרד מדברים אחרים. למשל, מהאפשרות שטקסי קבלת הפרסים יהפכו למפגן של מחאה נגד הממשלה; או אולי מהאפשרות שחלק מהנבחרים לקבלת הפרס יוותרו עליו תוך גרימת שאון שיביך אותו

ממשלות הליכוד בשנים האחרונות פגעו באקדמיה באופן מוצהר, ניסו להשתיק את התקשורת, וביכרו כוללים והתנחלויות על פני מוסדות מחקר, גם באופן רטורי וגם במעשה.

מכל האנשים המשרתים את עידן נתניהו הנוכחי, קיש הוא על הנייר הפחות בוטה, פחות מסוכן, פחות מטריל. בניגוד לדוד אמסלם, מירי רגב, מאי גולן, גלית דיסטל אטבריאן או טלי גוטליב – קיש מקפיד לשחק לכאורה על פי כללי המשחק. הוא לא תוקף את התקשורת כשהוא מתראיין, הוא לא מנבל את פיו, הוא מצהיר שוב ושוב שגישתו ממלכתית.

בפועל, ההיפך הוא הנכון. במעשיו הוא דומה יותר לאבי ההפיכה המשטרית, שר המשפטים יריב לוין – גם הוא אדם המתהדר לרוב בנועם הליכות ודיבור, בזמן שפעילותו מעקרת איברים חשובים מהגוף הדמוקרטי. קיש, להזכיר, הוא זה שתפר את החוק המעוות והמושחת שאפשר את הקמת המפלצת הפריבילגית של ערוץ 14, על חורבות "ערוץ המורשת".

בניגוד לחבריו היותר מתונים בליכוד, כמו יולי אדלשטיין או גילה גמליאל, שישבו על הגדר חלק גדול מהתקופה של החקיקה במסגרת המהפכה המשפטית של שלוי, קיש תמך באותה "רפורמה" כוחנית בגלוי ובקולניות, ואף דאג שמערכת החינוך תתיישר על פיו ותרשום חיסור לתלמידים שיוצאים להפגנות.

בניגוד לחבריו היותר מתונים בליכוד, קיש תמך באותה "רפורמה משפטית" כוחנית בגלוי, ואף דאג שמערכת החינוך תתיישר על פיו ותרשום חיסור לתלמידים שיוצאים להפגנות

חלק מהמינויים של קיש במשרד החינוך נגועים בפוליטיזציה בוטה, והוא אף הביע תמיכה גלויה בחזרה להתיישבות בעזה, על אף הנזק שהצהרות כאלה גורמות לישראל בזירה הבינלאומית.

לקיש יש גם מהלכים בתחום החינוך שראויים לשבח – למשל, הצגת תוכניות לשיקום החינוך בעוטף עזה בניגוד לגישתו הנמרחת של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. אך בהחלטתו לבטל את פרס ישראל למדעים הוא מיישר קו עם הליכוד הביביסטי, זה שמזמן זנח את הערכים הלאומיים והליברלים מפעם ובמקומם מאמץ מדיניות מפלגת ופופוליסטית נגד כל מה שמריח מ"אליטות".

אם לא יחזור שר החינוך מההחלטה זו, תעמוד בפני השופטים שאמורים להעניק פרסים בתחומים אמורפיים כמו "גבורה אזרחית וערבות הדדית" (שנראים מתאימים יותר לטקס השאת המשואות) ובפני הזוכים העתידיים הדילמה: האם לשתף פעולה עם ממשלה שבמעשיה דוחקת את המדע והאקדמיה אל השורות האחרונות של האוטובוס הישראלי או לנקוט עמדה שתגרום לפרסה הזאת להיעלם. יש לקוות שיבחרו נכון.