על מלחמה וחפצים - משמעותם ואובדנם

תמונת ילדות של קרן אלקלעי-גוט (צילום: באדיבות המצולמת)
באדיבות המצולמת
תמונת ילדות של קרן אלקלעי-גוט

מלחמה וחפצים היו תמיד קשורים במחשבותיי. לא רק כשמדובר באוכל (כמובן אני בין הראשונים שמגיעים לסופרמרקט כשמתחילים לדבר על טילים), אלא גם בדרכים אחרות.

למשל, כשגדלתי בארצות הברית, הוריי נהגו לארח אצלנו פליטים מהמחנות, שעברו להתגורר אצלנו עד שיסתדרו. איזו שמחה הייתה לילדה מרומניה כשמצאתי בשבילה בובה בחנות יד שנייה. פתאום היא הרגישה שיש לה חברה ושהיא לא צריכה להתמודד עם העולם החדש לבד. אבל יש עוד הרבה דוגמאות שקשורות להיסטוריה של המשפחה שלי או של חיי.

המלחמה של ישראל נגד חמאס בעזה, בה הפך הבית בעורף לחלק משדה הקרב, שינתה לחלוטין את ערכם של החפצים שנותרו בבתיהם של הנרצחים והנחטפים ביישובים ובקיבוצים בעוטף עזה, או בבתי המפונים מעוטף עזה ומצפון הארץ.

אנו רוצים להרגיש שביתנו שומר עלינו, אך הבתים לא שמרו על האנשים שנרצחו, המדינה לא שמרה על יושביהם, ויש אנשים שאיבדו דברים שאולי נראים לאחרים לא חשובים מספיק אך להם הם היו יקרים. חברה שלי, למשל, הצליחה להציל את הפמוטים של סבתא שלה ואמרה: "די. שום דבר אחר לא חשוב לי".

כמו לכולנו, נוגע בי מה שמספרים האנשים מהיישובים שנפגעו על מה שחסר להם לאחר שהבית הפך לחלק משדה הקרב.

אנו רוצים להרגיש שביתנו שומר עלינו, אך הבתים לא שמרו על האנשים שנרצחו, והמדינה לא שמרה על יושביהם. במלחמה שבה הבית בעורף הפך לחלק משדה הקרב – הבית לא הרגיש בטוח יותר

אמרתי לחברתי ביפן שאצלנו לא בטוח, והיא השיבה לי: "ואצלנו בטוח, עם רעידות האדמה?". "יש הבדל", אמרתי, "בכל בית שאנחנו בונים בארץ אנחנו ממחזרים את ההיסטוריה שלנו ומייצבים את עצמנו מחדש".

*  *  *

בבית שלי אין כל כך הרבה מההיסטוריה שלי. הוריי הגיעו לאנגליה מדנציג, ממנה נמלטו לילות ספורים בלבד לפני שהיטלר פלש לפולין. כמה שנים לפני כן, בשנת 1933, הם נאלצו להשאיר את רוב חפציהם בעיר לידא שבליטא כשברחו לדנציג.

הם נשארו ללא דרכונים, ללא כתובה וללא תעודות. מדנציג הם ניסו כמה פעמים להגיע לארץ. בפעם האחרונה, באוגוסט, 1939, הארגז עם החפצים שלהם נשאר בחיפה והם – עם הדרכונים המזויפים שרכשו – נשלחו חזרה לדנציג.

משום מה אחד מהמסמכים היחידים שנשארו להם היה רשימה של חפצים שהנאצים הרשו להם לקחת איתם כשעזבו את דנציג לבלגיה ומשם בספינה לאנגליה.

מסמך שנשאר בין חפצי הוריה של קרן אקלעי-גוט (צילום: אוסף פרטי)
מסמך שנשאר בין חפצי הוריה של קרן אקלעי-גוט (צילום: אוסף פרטי)

בין החפצים שנותרו היו בקושי כמה תמונות ומעט בגדים. בעזרת ידידים נוצרים הצליחו הוריי לעלות על הרכבת האחרונה מהעיר דנציג בפולין לברלין שבגרמניה, ומשם לבלגיה ואז בספינה לאנגליה. במשך 40 שעות ברצף, שבהן נמשכה הנסיעה לאנגליה, הם לא דיברו כדי שלא יידעו שהם יהודים. לכן הם לא יכולים היו לשאול היכן השירותים וגם לא לקנות אוכל.

לפני כן ניסו הוריי להגיע לישראל אבל הבריטים החזירו אותם. אחרי המלחמה הם נאלצו לעזוב את אנגליה והגיעו לארצות הברית בעזרת קרובים. הוריי לא חזרו מעולם לביתם בליטא, מכיוון שהוריהם ורבים מקרובי משפחותיהם נעלמו או נרצחו במלחמה. האזור של היהודים נקבר מיד אחרי המלחמה ועליו נבנתה שכונה גדולה עם בתי דירות מודרניות. לא היה למה לחזור.

הוריי לא חזרו מעולם לביתם בליטא, מכיוון שהוריהם ורבים מקרובי משפחותיהם נעלמו או נרצחו במלחמה. האזור של היהודים נקבר מיד אחרי המלחמה ועליו נבנתה שכונה גדולה עם בתי דירות מודרניות. לא היה למה לחזור

בלונדון, בזמן שבתים רבים נהרסו, החליטו הוריי להקים משפחה. הפצצות נפלו בכל מקום, מעל 18,000 אנשים נהרגו ומיליון וחצי איש נשארו ללא קורת גג. אני משערת שהוריי עשו את אחי בתחנת הרכבת הולבורן, שבה היו להם היתר לישון בלילות.

נולדתי בזמן ההתקפה האחרונה של הפצצות ה-V1 של הנאצים על לונדון בבית חולים כמעט נטוש, ששימש לפני המלחמות לאימהות לא נשואות וליהודיות. זה היה אחרי הסדר של פסח (ה-2V היה טיל ששימש בסיס לטילים ששיגר סדאם חוסיין לישראל במלחמת המפרץ).

בגלל ההפצצות של הנאצים נאלצו היולדות לעבור מיד אחרי הלידה מחדר הלידה לבונקר שמתחת לבית החולים. מאז כבר הספקנו ללמוד שזה דווקא בריא לאישה לקום מהמיטה מיד אחרי הלידה במקום להמשיך לשכב במיטה.

כנראה שהמלחמה הייתה חלק גדול בילדותי. שנים אחרי סוף המלחמה המשיך אחי לתפוס אותי ולהתחבא איתי ביחד מתחת לשולחן הברזל בחצר. למרות שהייתי רק בת שלוש כשעזבנו, אני עדיין זוכרת את השולחן.

אחרי מלחמת העולם השנייה נאלצנו למצוא בית חדש בארץ אחרת, וכך הגענו לארצות הברית. אבל גדלתי מוקפת בזיכרונות של מלחמה ובסיפורים שסיפרו הניצולים.

שנים אחרי סוף המלחמה המשיך אחי לתפוס אותי ולהתחבא מתחת לשולחן. לעולם לא אשכח את חלום הבלהות שחלמתי בגיל שבע ברוצ'סטר בארצות הברית. חלמתי כמה פעמים שאנחנו בבית מסביב לשולחן ולפתע נכנס היטלר הביתה והוא והנאצים שאיתו יורים בכולם. אני מסתתרת מתחת לשולחן והוא מתכופף ונוגע בי עם רעל.

כשהייתי בת 13 עברנו לבית יותר גדול ובטוח, אבל אני עדיין זוכרת היטב את כל הפרטים מהבית הזה, בחלום, עם הרגליים העבות של השולחן והשטיח שמתחת.

נולדתי בהתקפה האחרונה של הפצצות הנאצים על לונדון בביה"ח כמעט נטוש, ששימש קודם לאימהות לא נשואות וליהודיות. בגלל הפצצות הנאצים נאלצו היולדות לעבור מיד אחרי הלידה לבונקר מתחת לביה"ח

בכול מעבר כזה איבדנו את הסביבה, את החברים ואת החפצים המוכרים לנו. אמי תמיד חיפשה לחדש, אבל כל חידוש הביא אותה יותר קרוב לשחזר את העבר שלה. היא חיפשה את הדברים שיזכירו לה את המשפחה, את הבית ואת האווירה של העבר. אלו היו דברים לא רלוונטיים לחיי היום יום אבל מילאו לה את הלב: סמובר, מעיל פרווה, תמונה של רב, ספרי קודש, וספרים ביידיש.

בילדותי היו לי מעט בגדים – בעיקר תוצרת בית – והתביישתי מהחברים שהתלבשו בשיא האופנה. גם בארוחות אכלנו מה שאכלו בליטא: ירקות – כרוב, גזר ובצל. כבר בגיל 11 התחלתי לעבוד בעבודות כמו: בייביסיטר, עוזרת קדרות ובהמשך לימדתי קשישים חולי פרקינסון לרקוד ריקודי-עם, כדי לקנות לעצמי בגדים ולממן לימודים.

אין מה לאכול

הֶחָסֵר
נוֹכֵחַ הַרְבֵּה יוֹתֵר
מִמָּה שֶׁכָּאן

כְּאִלּוּ אֵי שָׁם
אֵיזֶשֶׁהוּ מִטְבָּח לְדֻגְמָה
קַיָּם מְקָרֵר מֻשְׁלָם
שֶׁמֵּכִיל
אֶת כָּל הָאֹכֶל
לְכָל הָרָעָב

בשנת 1972, כשעליתי לארץ, השארתי בבית הוריי את רוב הדברים שאיתם גדלתי. חשבתי על העלייה לישראל כהתחלה חדשה, וממילא לא היה בדירות הקטנות בארץ מקום לעולם של ילדותי, כשהתמקמתי בדירה החדשה שלי בישראל.

אפילו לדברים שהבאתי איתי לא היה מקום, אבל במשך הזמן התחלתי להתגעגע. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה חסר לי בית הבובות שבניתי בעצמי עם חשמל בחדרים, רהיטים מעץ ובד שעיצבתי, חלונות ווילונות. יכולתי רק לדמיין לעצמי בית שלם, שילדתי יכולה הייתה לסדר למופת.

בכול מעבר איבדנו את הסביבה, החברים והחפצים המוכרים. אמי חיפשה לחדש, אך גם את הדברים שלא רלוונטיים לחיי היום יום אבל מילאו לה את הלב: סמובר, מעיל פרווה, תמונה של רב, ספרי קודש, וספרים ביידיש

במלחמת יום הכיפורים הייתי היחידה בסביבה עם רישיון נהיגה, ושמחתי לנסוע לקנות ביצים, חלב וירקות לכל השכנים, בזמן שאמי שלחה לי מארצות הברית קופסאות טונה, אבקת ביצים ואבקת חלב. אף פעם לא היינו רעבים אבל תמיד חיפשתי עוד.

כשראיתי את חבילות האוכל שנשלחות לחיילים ולמשפחות המפונים מעוטף עזה וגבול לבנון נזכרתי בצורך של כולנו – לא רק להאכיל את החיילים והמפונים, אלא גם להאכיל את אלה שלא אתנו, את החטופים, את כל האנשים הרעבים בעולם שישנם ושהיו.

ערימות הבגדים במרכזי איסוף הראו לי שאנשים תרמו בגדים לא רק לעזור או כי רצו להפטר מהעודף שיש להם בארון, אלא מכיוון שרצו לתת כסות לאנשים שלא מכירים ולחלוק איתם את צרותיהם. השליטה על בגדים היא שליטה שחפצים מעניקים בזמנים שבהם אין שליטה.

ציוד אקלים קשה

קָנִיתִי לְעַצְמִי טְרֶנִינְג חָדָשׁ לַמִּלְחָמָה הַמִּתְקָרֶבֶת
קְטִיפָה בִּירֹק-בַּקְבּוּק וְכָרִיּוֹת לְמַרְאֵה הַנָּחוּשׁ.
דָּם וְלִכְלוּךְ לֹא יֵרָאוּ עָלָיו
כִּמְעַט, וְכָךְ אוּלַי אֶשְׂרֹד.

בַּמִּלְחָמָה הַקּוֹדֶמֶת לָבַשְׁתִּי שָׁחֹר
וְזֶה הָיָה טוֹב. חֹם הַבַּד
נִחֵם וְרִכֵּךְ אֶת הַחֲדָשׁוֹת
וְאֵיכְשֶׁהוּ הִרְגַּשְׁתִּי מְסֻגֶּלֶת
לַעֲבֹר בַּחֵרֵשׁ בְּחֹשֶׁךְ קְטִיפָתִי.

בְּכָל מִקְרֶה זֶה הַדָּבָר הַיָּחִיד
שֶׁהָיָה בְּכוֹחִי לְהַחְלִיט.

במשך הזמן הבנתי שלחפצים בעצמם אין משמעות. החשיבות היא בהקשר של המעבר הבין-דורי מהעבר להווה. הסמובר שאמי רכשה הזכיר לה את המשפחה שלה ואת האובדן המתמשך הזה.

ערימות הבגדים במרכזי איסוף הראו לי שהתרומות הן לא רק כדי להפטר מהעומס בארון, אלא גם כדי לתת כסות לאנשים לא מוכרים ולחלוק איתם את צרותיהם. חפצים מעניקים שליטה בזמנים שבהם אין שליטה

אני מרגישה אצל חבריי שפונו מבתיהם את החוסר הזה. אחרי תלאות הגולה הוריהם מיסדו מחדש את הבית בארץ, בעמל רב, ואותם דברים לא חשובים לכאורה שאבדו – הם חלק מהזהות שלהם ושל הדורות שהיו לפניהם.

פרופ' קרן אלקלעי-גוט היא סופרת ומשוררת, המשמשת יו"ר אגודת הסופרים כותבי אנגלית בישראל. היא זכתה בפרסים ספרותיים רבים ומעל 30 ספרים שלה תורגמו למגוון שפות. בימים אלו יצא לאור ספרה "שירים תלויים" (בית עקד ספרים), שבו שירים על חפצי חיינו השונים המאפשרים לקורא כניסה לעולמם של החפצים עצמם, מנקודת מבטה ומפגש עם שיחתם הפנימית עימנו.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,221 מילים
סגירה