ניר שוחט (צילום: דפנה טלמון)
דפנה טלמון
ניר שוחט
עקורים

"יעבור זמן עד שנפסיק להלקות את עצמנו על האדישות, חוסר תשומת הלב ועל כך שנאחזנו בסיפור שסיפרנו לעצמנו, שרוב הזמן אנחנו חיים בגן עדן"

ניר שוחט. בן 42 מקיבוץ ניר עם. אב לשלושה. בעל מסעדות בשדרות וביבנה. פונה לתל אביב ● זה המונולוג שלו

יום שבת, שבעה באוקטובר

בסוף אותו שבוע, נסענו שלוש משפחות מניר עם לחוות הנוקדים. קמתי בבוקר לעשות יוגה על ההרים ושמעתי בומים שאני מכיר מהבית. זה לא הסתדר לי, אז עברתי לתנוחת כלב וככה, עם הראש למטה, חלפה בי מחשבה שמשהו הפוך קורה.

קיפלתי את המזרן, חזרתי לחווה וראיתי אנשים מסתובבים בחוסר שקט עם טלפונים. הקליטה הייתה גרועה אבל מדי פעם נכנסו הודעות מקבוצות הווטסאפ של ניר עם ושל המסעדה שלי, "סושימוטו".

הראשונה שסיפרה מה קורה היא דולב אזולאי, אחות של בר מנשורי (קצינה במשטרת שדרות, ותושבת ניר עם). בר חילצה שוטרים שהיו כלואים בתחנה ותוך כדי לחימה שלחה הודעת פרידה לאחותה: תשמרי לי על הילדים. הבנתי שיש אירוע חריג אבל שיערתי שהוא יסתיים כשכוחות צה"ל יגיעו.

בר חילצה שוטרים שהיו כלואים בתחנה ותוך כדי לחימה שלחה הודעת פרידה לאחותה: תשמרי לי על הילדים. הבנתי שיש אירוע חריג אבל שיערתי שהוא יסתיים כשצה"ל יגיע

שאלתי את אוהד, חבר שלי מניר עם שנסע איתנו, אם יש לו נשק והוא אמר שלא. אני חושב שאם התשובה שלו הייתה כן, היינו נוסעים לעוטף ונתקלים במארב. כלומר, הייתי גורר אותו אל מותו. אבל לא היה לו נשק, אז נסענו לעין יהב, שם התארחנו כפליטים בסבבים הקודמים.

בתשע וחצי הגענו לעין יהב. ב-10:20 קיבלתי צו שמונה. ב-11:20 הגעתי לבסיס, להתחייל. כל העולם כבר היה שם ואחרי כמה שעות הרגשתי שאני מאבד עשתונות. שמעתי שעדיין נלחמים בבארי ובכפר עזה (על ניר עוז עוד לא ידעתי) והכוח שלנו יושב על התחת. אנחנו עתודה מבצעית ולא יוצאים ראשונים, אבל במשך יומיים לא הפעילו אותנו.

קיבוץ ניר עם (צילום: ברוך ניב, מתוך אתר פיקיויקי)
קיבוץ ניר עם (צילום: ברוך ניב, מתוך אתר פיקיויקי)

מילואים ליד הבית

משבעה באוקטובר ועד סוף דצמבר, הייתי במילואים והכל נעצר. המשימה הראשונה שלנו הייתה לסרוק את הבתים בכפר עזה. ראינו את סיר הדגים שנשאר על הכיריים, את שולחן יום ההולדת שנשאר בחוץ לאורחים שלא יגיעו, את הכוס על השולחן עם סימן השפתון ואת הסוכות. מצבות הזמן שעמד מלכת.

כתושב העוטף, החברים שלי לגדוד דאגו לי אז שמרתי פאסון. בכל פעם ששאלו אותי איך אני מרגיש אמרתי, הלב שלי בממ"ד. כשהכול ייגמר, אפתח את החלון הכבד ואת המחזות הקשים שראיתי. מראות של חורבן ושריפות וגופות פזורות.

כתושב העוטף, החברים שלי לגדוד דאגו לי אז שמרתי פאסון. בכל פעם ששאלו אותי איך אני מרגיש אמרתי, הלב שלי בממ"ד. כשהכול ייגמר, אפתח את החלון אל המחזות הקשים שראיתי

בשבוע הראשון היינו בכפר עזה במשימות "טיהור" והגנה. משם עברנו לבארי ואז לנחל עוז. בבוקר יום שלישי סיירנו בין הבתים ובאחד מהם ראיתי פתק תלוי על המקרר: "סליחה שלא הגענו בזמן, צוות מגלן".

הרגליים לקחו אותי לממ"ד. ראיתי את הדם, את הקליעים, ראיתי תמונות מחוררות על גבי מגנטים ופתאום הבנתי שאני נמצא בבית של רועי עידן ז"ל. היינו נפגשים בניר עם לשחק פוקר. הלכתי לצד והתפרקתי. כל השאלות נפתחו: מי אני? איפה אני חי? מה הערכים שלי? המחשבות שלי הפכו לחוטי צמר סבוכים.

התחלתי להכיר בכך ששום דבר לא ישתנה אם לא נפתור את משבר הזהות שלנו. כשאתה לא מגובש ולא יודע מי אתה, מצטמצמות אפשרויות הפעולה שלך. ואנחנו, במשך הרבה שנים, גם בגלל בעיות זהות – פחדנו לפעול.

ניר שוחט במילואים ברצועת עזה (צילום: ניר שוחט)
ניר שוחט במילואים ברצועת עזה (צילום: ניר שוחט)

הבנתי מה עשו לנו רק כשיצאתי להפוגה הראשונה שלי במילואים, אחרי כמעט חודש. המשפחה שלי עוד הייתה בעין יהב. פגשתי שם רק חלק קטן מהקהילה שלי אבל בפעם הראשונה, ראיתי את השבר פנים אל פנים. את הבכי שלי השארתי לנסיעות באוטו. בהלוך – ממה שראיתי בעוטף. בחזור – ממה שפגשתי בקהילה שלי.

קיבוץ ניר עם ניצל בזכות כיתת הכוננות שהייתה מוכנה והצליחה לבלום את כניסת המחבלים. אני חלק מכיתת הכוננות, אבל באותו יום לא הייתי איתם. כוח של מג"ב וגולני הגיע אלינו מוקדם בבוקר. בר מנשורי ידעה לכוון את הכוחות לאזור שממנו נשמעו יריות.

לפני כמה ימים פורסם וידאו שבו רואים כוח של מג"ב מסתער על ניר עם. הכול יכול היה להיות אחרת, בטווח של דקות.

הפינוי

בצוק איתן לא התפניתי. נשארתי בעוטף ועשיתי "על האש" לחברים. צחקתי על החופשות המאולצות שהחמאס נותן לנו. אבל כשיש לך ילדים, הכול נראה אחרת.

יעבור זמן עד שנפסיק להלקות את עצמנו על האדישות, הנאיביות, חוסר תשומת הלב ועל כך שנאחזנו בסיפור שסיפרנו לעצמנו. שרוב הזמן אנחנו חיים בגן עדן ולא צריך לשרוף את המדינה בגלל כמה סבבים. כואב לדעת שלא שרפנו את המדינה, אבל המדינה – שרפה אותנו.

יעבור זמן עד שנפסיק להלקות את עצמנו על האדישות, הנאיביות, חוסר תשומת הלב ועל כך שנאחזנו בסיפור שסיפרנו לעצמנו. כואב לדעת שלא שרפנו את המדינה, אבל המדינה – שרפה אותנו

רקטת קסאם שנחתה בקיבוץ ניר עם ב-2008 (צילום: אדי ישראלי/פלאש90)
רקטת קסאם שנחתה בקיבוץ ניר עם ב-2008 (צילום: אדי ישראלי/פלאש90)

במילואים לא הרגשתי את הפינוי. הייתי בעולם אחר. שתי המסעדות, בשדרות וביבנה, היו סגורות. מלחמה. שדרות עיר רפאים, אין מי שיעבוד, העובדים התאילנדים עזבו וזה לא עניין אותי. הייתי במוד "העולם קרס". את מי מעניינת עכשיו המסעדה הקטנה שלי?

אושרי עזרן, חבר קרוב שלי וקולגה כבר למעלה מעשרים שנה, כתב לי: אח שלי, יבנה עובדת. כתבתי לו שאני לא מצליח לגייס אנשים משדרות לתפעל את יבנה והוא ענה, מחר בבוקר – המסעדה תהיה פתוחה. וככה, בזמן שהייתי במילואים, אושרי הפעיל את המסעדה בהתנדבות מלאה והציל אותי מקריסה כלכלית.

אני חושב על מילואימניקים ומילואימניקיות שחוצים את גדר הגבול ומתנתקים. אי אפשר לקבל הודעה, לדבר עם הבנק, לעצור תשלומים. הם יחזרו בעוד חודשיים, שלושה, ארבעה חודשים כדי לגלות שמפעל חייהם קרס.

אני חושב על מילואימניקים שחוצים את גדר הגבול ומתנתקים. אי אפשר לקבל הודעה, לדבר עם הבנק, לעצור תשלומים. הם יחזרו בעוד חודשיים, שלושה, ארבעה חודשים כדי לגלות שמפעל חייהם קרס

חודש אחרי תחילת המלחמה, קהילת ניר עם עברה למלון בתל אביב, ובסוף דצמבר השתחררתי מהמילואים. ואז הכול נחת עליי.

נכנסתי למסלול התמודדות. לא יכולתי לקחת פסק זמן, ללכת לשיחות, להתבונן על עצמי, לשכב בבית (כלומר במלון) עם שפעת. נשאבתי מייד לעסק. אחרי שהשתחררתי, החברים שלי מהמילואים נכנסו לעזה. כל כך רציתי לקחת בזה חלק. לחוות את ה"קלוז'ר". אבל הייתה הבנה שהגוף קרס וגם הנפש. וככל הנראה, הראשון בעקבות האחרונה.

מסעדת "סושי מוטו" של ניר שוחט בשדרות (צילום: עמוד הפייסבוק של "סושי מוטו")
מסעדת "סושי מוטו" של ניר שוחט בשדרות (צילום: עמוד הפייסבוק של "סושי מוטו")

למדתי לתת לכאב מקום ולא להקשיב לעצות "תהיה חזק". ואז, ככל שכואב, העצב נשטף ואתה מגלה שהחיים חזקים ומתחיל פה ושם להרגיש קצת טוב. אחרי משא ומתן עם עצמך על עצם השאלה המוסרית אם בכלל לגיטימי שתרגיש טוב, אתה נותן לעצמך להרגיש טוב ואתה יודע שבעוד שעה זה יחלוף. מחר בבוקר זה יחלוף.

אני שמח לגלות שלמרות התהום, לא אבדה האופטימיות שלי. אני עדיין מאמין. אבל כדי שיהיה טוב, אנחנו צריכים שינוי.

משבר זהות

בשני העשורים שבהם אני חי בניר עם, ראיתי בשטח את הפלונטר הפוליטי בהנהגה שלנו. שני עשורים המדינה ישבה על הגדר. לא כאן ולא כאן. לא הסכם שלום ולא מלחמה. רק מיגון ומיגון עד שקרה מה שקרה.

בשני העשורים שבהם אני חי בניר עם, ראיתי בשטח את הפלונטר הפוליטי בהנהגה שלנו. שני עשורים המדינה ישבה על הגדר. לא כאן ולא כאן. לא הסכם שלום ולא מלחמה. רק מיגון ומיגון עד שקרה מה שקרה

בתקופה שבה הייתי אקטיביסט לא מוצלח מהעוטף, הקמנו מטה מחאה על היעדר המדיניות כלפי מציאות החיים שלנו. קסם לי לראות חבר'ה דתיים-ימניים משדרות יושבים עם חילונים-שמאלנים מהקיבוצים ומנסים לחולל משהו אל מול הקיפאון המדיני. קבוצה הטרוגנית שלא הצליחה לייצר מחאה קוהרנטית כי כל אחד משך לכיוון אחר.

אחרי אחד הסבבים ארגנו הפגנה, הזמנו תקשורת ואפילו חיכתה לנו קבוצה של עיתונאים, אבל הגיעו רק שלושים מפגינים. אחרי שדפקתי את נאום ה"ככה אי אפשר להמשיך" אחד הצלמים אמר לי עזוב, גדלתי בקריית שמונה. אבא שלי נלחם וצעק ובכל זאת גדלתי בתוך מקלטים ואימה. אין טעם, זה לא ישתנה.

ניר שוחט (צילום: דפנה טלמון)
ניר שוחט (צילום: דפנה טלמון)

מעולם לא אהבתי לשבת בצד ולהתלונן אבל אני מודה שאני מרגיש ייסורים. פעם, אחרי אחד הסבבים, ארגנתי מחאת מסעדנים מהדרום כשחשבו שאנחנו לא זכאים לפיצויים.

הזמנו את תומר מור, מנכ"ל עמותת "מסעדנים חזקים ביחד" ואני זוכר שהוא אמר, אם יוצאים למחאה צריך לדעת שהולכים עד הסוף. אם אין לכם כוחות, עדיף לא לצאת כדי שהבאים אחריכם לא ייאלצו להרים מחאה על הגב השבור שלכם.

אז הרפיתי ידיי והפסקתי עם המחאות. סיפרתי לעצמי שאנחנו חיים ב-95% גן עדן. כשהתחילה מגפת הקורונה, התעסקתי עם הפופיק של עצמי – מה שכל אחד בחברה הישראלית יודע לעשות כשקשה – ועכשיו זה מכה בי. לא הצלחנו עם המחאות, הרמנו ידיים והמחיר – כבד.

סיפרתי לעצמי שאנחנו חיים ב-95% גן עדן. כשהתחילה מגפת הקורונה, התעסקתי עם הפופיק של עצמי – מה שכל אחד בחברה הישראלית יודע לעשות כשקשה – ועכשיו זה מכה בי

אני חושב שהאזרחים והחיילים שמתו, לא מתו כדי להיות שהידים. המוות שלהם, מצווה עלינו שינוי. אנחנו דור שהתקהה כי אבותיו אכלו בוסר. התקהינו באמצעות גשם כלכלי קפיטליסטי והתמסרות לאון-גואינג לייף, במקום לעשות מה שנדרש: לפתור את המחלוקות התהומיות ביננו. לפתור את משבר הזהות של החברה הישראלית.

קריאות הבוז לעבר המנהיגים הפוליטיים שלנו צריכות להסתובב כלפינו, שמכניסים את הפתק לקלפי. אנחנו צריכים לבחור מנהיגים שלא ידאגו רק לקבוצה שלהם וידרסו את האזרחים שלא בחרו בהם.

ניר שוחט (צילום: דפנה טלמון)
ניר שוחט (צילום: דפנה טלמון)

כמו זוג נשוי שלא מוכן לפתוח נושאי ליבה ומעדיף להניח אותם בצד כי הילדים, כי העבודה, כי שום דבר לא ישתנה אצלו וגם לא אצלה, כי פתיחת המחלוקות תוביל למריבות. אבל הבחירה להדחיק – מובילה לקרע ואחרי שני עשורים הזוג הזה מוצא את עצמו בלי בסיס מחבר.

אני לא רוצה לראות את ישראל נפרדת אבל אני חושש שאם לא נדרש למשבר הזהות נהפוך שוב ליהודה וישראל. אני לא רוצה להישמע אפוקליפטי אבל מה כבר יכול להיות אפוקליפטי אחרי שבעה באוקטובר?

במילואים אפשר לראות את כל שבטי ישראל מתאחדים תחת מדים ודגל ולא להרגיש הפרדה. אולי זה המקום היחיד שבו "כור ההיתוך" עדיין עובד. אתה פוגש אנשים שלא היית פוגש לולא הצבא.

במילואים אפשר לראות את כל שבטי ישראל מתאחדים תחת מדים ודגל ולא להרגיש הפרדה. אולי זה המקום היחיד שבו "כור ההיתוך" עדיין עובד. אתה פוגש אנשים שלא היית פוגש לולא הצבא

אבל כשעליתי במדרגות של "הבימה" לנאום כתושב העוטף באחת ההפגנות, ראיתי המון אנשים באותו גוון. ואני רוצה להקשיב גם לאנשים שמדברים שפה אחרת כדי להבין את הפערים, כי אני מבין שאנחנו דור שמשלם מחיר על בעיות זהות.

אני מייחל להנהגה חדשה. למנהיג שיאחה את השנאה הקוטבית. הנהגה שבה כל מי שיגיע לכנסת, יגיע עם סולם ויוריד את הציבור שלו מהעץ כדי שנוכל לשבת יחד מתחת לעץ, ולהקשיב.

בינתיים אנחנו קורעים אחד את השני ולכן "ביחד ננצח" היא סיסמא חלולה. הלוחמים יודעים לעשות את החיבור הזה – עוזבים משפחות ועסקים וקדימה ביחד – וממשלת החירום שלנו לא יודעת לייצר את היחד הזה? לא יודעת שאין ברירה אלא להתפשר? אלה לא המנהיגים, אלא אנחנו, שמכניסים את הפתק לקלפי כדי שהמנהיגים שלנו יסתמו את הפה למחנה השני.

החיים בעיר

אני כל הזמן מזכיר לעצמי שאני לא פליט באוקראינה. אותם לא משכנים במלונות. אני גם יודע שאני מפונה במצב הרבה יותר טוב מתושבי חאן יונס. החיבוק שאנחנו מקבלים מאזרחים, ההנחות למפונים, התמיכה של עיריית תל אביב שעושה בשבילנו המון. יש התחשבות מחממת לב.

בתחילת המלחמה גל אשתי ואני דיברנו על כמה מבאס להיות פתאום פליט נזקק ולקבל תרומות. עכשיו בסדר. הילדים נקלטו טוב במסגרות והידיים המושטות לעזרה, עדיין שם.

בתחילת המלחמה גל אשתי ואני דיברנו על כמה מבאס להיות פתאום פליט נזקק ולקבל תרומות. עכשיו בסדר. הילדים נקלטו טוב במסגרות והידיים המושטות לעזרה, עדיין שם

יחד עם זאת, לא קל לגור בבית מלון. אתה חייב גמישות מחשבתית, לעשות  סוויצ' בראש כדי לצלוח את זה טוב. אני חושב שאפשר לנצל את ההזדמנות הזאת, את מה שיש לעיר להציע, את חווית המגורים במקום אחר.

מישהי מהקיבוץ שקרובי משפחתה נרצחו בניר עוז אמרה שיש משהו חיובי בזה שאנחנו מפונים לתל אביב, שמאלץ אותנו לחיות.

ניר שוחט ושלושת ילדיו בבית מלון בתל אביב, פברואר 2024 (צילום: ניר שוחט)
ניר שוחט ושלושת ילדיו בבית מלון בתל אביב, פברואר 2024 (צילום: ניר שוחט)

בתחילת השבוע, ארבעה חודשים אחרי הטבח, נפתחה גם המסעדה בשדרות.
נכון. וגם נשארתי, לראשונה מאז פרצה המלחמה, לישון בבית בניר עם.

איך הרגשת?
כמו לישון ליד גופה של חבר קרוב בתקווה שבבוקר הוא יחזור לחיים. קצת דומה לתחושה שהייתה לי כשהגעתי לשדרות לפתוח את המסעדה.

חשבתי שארגיש כמו חייל שסגר 28 בצבא ומת לחזור הביתה לחיבוק חם מאמא. ככה הרגשנו בכל פעם שחזרנו מסבב. הפעם, זאת הייתה הרגשה אחרת. תחושה קשה של חזרה לבית מכה. וחשבתי, ריבונו של עולם, אני רוצה לחזור. אבל אני לא רוצה לחזור לחיי גן העדן השבור. אני לא רוצה להחליק על מה שהשתנה.

אתה באמת רוצה לחזור?
אני מת לחזור. אבל כדי שאחזור, אני רוצה להרגיש שאני חי במקום שזוכה לאפליה ביטחונית מתקנת. שאני נמצא במקום הכי מוגן בארץ, אולי אפילו הכי מוגן בעולם. אבל אהיה חוצפן ואגיד שאני לא רוצה לראות את זה. כלומר, אני לא רוצה מחסומים ובידוקים בכל פינה.

אני מת לחזור. אבל כדי שאחזור, אני רוצה להרגיש שאני חי במקום שזוכה לאפליה ביטחונית מתקנת. שאני נמצא במקום הכי מוגן בארץ, אולי אפילו הכי מוגן בעולם

תמצאו את הדרך לעשות את זה כך שהחיים שלנו יהיו סבבה. כרגע, החזרה לא עומדת על הפרק וכדי שזה יקרה התנאי של תחושת הביטחון, חייב להתקיים.

ערב השחרור של הפלוגה של ניר שוחט בביתו של ניר בקיבוץ ניר עם: "תמונת הנצחון שלי. אחרי שלא אירחתי כל הרבה זמן, הראשונים להתארח היו החברים מהפלוגה" (צילום: ניר שוחט)
ערב השחרור של הפלוגה של ניר שוחט בביתו של ניר בקיבוץ ניר עם: "תמונת הנצחון שלי. אחרי שלא אירחתי כל הרבה זמן, הראשונים להתארח היו החברים מהפלוגה" (צילום: ניר שוחט)
עוד 1,926 מילים
סגירה