האם אלו הבחירות המשותפות האחרונות של ת"א ויפו לעירייה?

שילוט ביפו הקורא לאחדות בין יהודים לערבים
שילוט ביפו הקורא לאחדות בין יהודים לערבים

מאז יצא לאור בשנת 2005 הספר הקלאסי של שרון רוטברד "עיר לבנה – עיר שחורה", שחשף את הקרע העמוק בין תל אביב ליפו, השעון מתקתק לעירייה המשותפת.

ראש העיר הנצחי רון חולדאי ניסה לשמור על העיר המאוחדת, אבל במקביל המדיניות הכלכלית והחברתית הניאו-ליברלית שלו דווקא הגבירה את הקיטוב. מאז מאי 2021, כאשר יפו התדרדרה לאנרכיה, הקרע פתוח.

ראש העיר הנצחי חולדאי ניסה לשמור על העיר מאוחדת, אך במקביל מדיניותו הכלכלית והחברתית הניאו-ליברלית דווקא הגבירה את הקיטוב. מאז מאי 2021, כשיפו התדרדרה לאנרכיה, הקרע פתוח

מאז ה-7 באוקטובר, השבר אפילו מתבטא בצורה ויזואלית בכל רחבי השטח: שתי ערים, זו לצד זו, אחת בעד מלחמה, השנייה בעד הפסקת אש; אחת פרו-ישראלית, השנייה ניטרלית.

מדבקה של פעילי יפו בעד עצמאות העיר, מודבקת על עמוד מול כיכר רבין בתל אביב (צילום: ד"ר מרטין ויין)
מדבקה של פעילי יפו בעד עצמאות העיר, מודבקת על עמוד מול כיכר רבין בתל אביב (צילום: ד"ר מרטין ויין)

תל אביב נטולת ערבים כעת. אפילו עובדי דוכני הפלאפל המבוססים ביותר, המוכרים לכל שכונתם כבר עשרות שנים, או עובדי אתרי בנייה דוברי ערבית בדרך כלל, נעלמו. לא עוד קונים ערבים בתל אביב, וערבים מעטים עדיין מעזים לגור בתל אביב, תחת היסטריית המלחמה והאוקיינוס הכחול-לבן של דגלים ומדבקות, לרוב עם נטייה דתית, ובתוספת פסקול חדשות הרדיו הצבאית בעברית בקול רם.

מצד שני, כתום, כמו בתפוזי יפו האייקוניים, הפך לצבע הנפוץ בכל מקום של כרזות ביפו, המכריזות על מספר עצום של פעילויות המשמרות האזרחיות הערביות-יהודיות המתנדבות. כולל פעילות לילדים, הקוראות ליפואים להיצמד יחדיו, או "לעצור את המלחמה", בעברית, ערבית ואנגלית.

כרזות הקוראות לאחדות ביפו (צילום: ד"ר מרטין ויין)
כרזות הקוראות לאחדות ביפו (צילום: ד"ר מרטין ויין)

כמובן, כל מי שמכיר את ההיסטוריה המודרנית של העיר הזו יודע, שהשלב המוקדם של הסכסוך הערבי-יהודי היה במידה מסוימת "סיפור של שתי ערים" – התחרות בין יפו הרב-דתית לפרבר היהודי הצפוני ביותר שלה, תל אביב, שכונת המופת הציונית ו"העיר העברית הראשונה".

בתחילת השלטון הבריטי – בעקבות אירועי 1921 – התפצלה יפו לשתי עיריות. מלחמת 1947-1949 הסתיימה בהרס של חלקים נרחבים מיפו, כולל התקפת טרור שהרסה את בניין העירייה הישן בכיכר מגדל השעון, עקירה או גירוש של כ-95% מהאזרחים המוסלמים והנוצרים (לעתים קרובות לעזה), גזילת נכסיהם על ידי אנשים פרטיים והמדינה, וסיפוח עיריית יפו לתל אביב. האנס התחתן עם כלת הים הנאנסת.

תל אביב נטולת ערבים כעת. אפילו עובדי דוכני הפלאפל המבוססים ביותר, המוכרים לכל שכונתם כבר עשרות שנים, או עובדי אתרי בנייה דוברי ערבית בדרך כלל, נעלמו. לא עוד קונים ערבים בתל אביב

עם זאת, יפו סומנה כיחידה אקסטרה-טריטוריאלית נפרדת של המדינה הערבית, המוקפת בשטח יהודי בתוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, שעל בסיסה נוסדה מדינת ישראל.

לפיכך, יושבו מחדש פליטים ערבים פנימיים ביפו, אולי מהגליל וממקומות אחרים, במה שהיה ככל הנראה ניסיון של דוד בן גוריון לכסות על מה שהיה טיהור על בסיס דתי-מוצאי, וזאת במיוחד עבור עיתונות זרה, משקיפים, או מבקרים.

אולם בתחילה, אפילו הנוצרים והמוסלמים המעטים שנותרו והחדשים שהובאו ליפו נאלצו להיכנס ל"גטו" (כפי שזה נקרא אז) – נעול, מוקף גדר תיל ושמור, שהוקם סביב עג'מי. שאר חלקי העיר יושבו מחדש על ידי פליטים יהודים, במיוחד שורדי שואה מבולגריה, יהודים ספרדים או מזרחים. זה חיזק את מעמדה של יפו כעיר "שחורה", כלומר "לא אשכנזית".

העלאת תל אביב לאתר מורשת עולמית בשם המביך "העיר הלבנה" על ידי אונסק"ו בשנת 2003, השתמשה במונח מהחיים הקולוניאליים הצרפתיים והבריטים, שהתייחס לכך שהילידים הופרדו פיזית מאדוניהם בלילה, ושמרו את הפרברים המודרניים לאירופאים בלבד. באמתלת שווא שהשם נגזר מהצבע המקורי של המבנים, העירייה חיזקה אחת ולתמיד את רעיון העליונות האשכנזית. ה"לבנים" שולטים.

העלאת ת"א לאתר מורשת עולמית בשם המביך "העיר הלבנה" ע"י אונסק"ו בשנת 2003, השתמשה במונח מהחיים הקולוניאליים הצרפתיים והבריטים, באמתלת שווא שהשם נגזר מצבע המבנים המקורי

המצב של היום בארץ הקודש מעורפל ביותר בכל הרמות. ועדיין, יפו, מכל המקומות, נותרה נווה מדבר של שלום, בעיקר בזכות מועצת הקהילה של כ-100 מנהיגים מקומיים ו"צבא עובדים סוציאליים" מתנדב, המשמר האזרחי הערבי-יהודי, עם אולי 5,000 חברים.

אבל ראש העיר הנצחי של תל אביב, שבקושי מתיימר שאכפת לו מיפו, הקים משמרות שכונות יהודיות נפרדות וכבר מאפשר ל"שר לביטחון הלאומי" של ישראל לחלק נשק חינם למתנחלים עירוניים, כלומר חובשי כיפות סרוגות – קולוניאליסטים ודתיים קיצוניים.

הקרע האידיאולוגי בין תל אביב ליפו מעולם לא היה עמוק יותר מהיום. ב-9 בנובמבר 2023 (יום ההנצחה של ליל הבדולח) נעצרו כנראה לפחות 18 מפגינים מקומיים בעד הפסקת אש ושלום ליד תחנת המשטרה המרכזית ביפו. באותו ערב נערך מפגש מקוון, של ראשי קהילות יפו, מכל הדתות והשפות. האווירה הייתה מתוחה. התנאי הבסיסי לחיים תקינים ביפו הוצא מחוץ לחוק כעת: השלום.

למעשה, יפו היא היום כל כך רב-דתית/חילונית ורב-לשונית עד כדי כך שהיא כבר חיה את הפתרון של מדינה אחת – גם אם בגרסת המיניאטורה. זה לא אומר שאפשר ליישם את המודל היפואי במקומות אחרים, למעט אולי בחיפה. ביפו, עברית, ערבית, אנגלית, רוסית וצרפתית נמצאים בשימוש נרחב כשפות מעין רשמיות. יתרה מכך, מתפתחת שפה מקומית מעורבת – ג'אפיש.

האם העיר הזו תצליח לסתור את המגמה הרווחת בארץ ותמשיך להגן על בסיס נטול צנזורה לתרבות, חינוך, אקדמיה, טכנולוגיה ועיתונות? האם היא תצליח להימלט מאחיזת שיגעון המלחמה?

יפו, מכל המקומות, נותרה נווה מדבר של שלום, בעיקר בזכות מועצת הקהילה של כ-100 מנהיגים מקומיים, "צבא עובדים סוציאליים" מתנדב, והמשמר האזרחי הערבי-יהודי עם כ-5,000 חברים

המועמד המוביל הנוכחי של יפו לעירייה הוא אמיר בדראן, עורך דין צעיר ומנהיג של מפלגת "כולנו העיר" החילונית והרב-לשונית ושל המשמרות האזרחיות הערביות-יהודיות. אמו של בדראן יהודייה, אביו מוסלמי והוא התחנך בבית ספר צרפתי-נוצרי. הוא יפואי עסלי.

מכיוון שהבחירות המוניציפליות הבאות עשויות בהחלט להתקיים בנפרד לעיריית יפו שתקום לתחייה, יש חשיבות מיוחדת לחזק את אמיר בדראן כבר עכשיו כדי להבטיח מעבר דמוקרטי יציב ליפו.

ד"ר מרטין ויין לימד היסטוריה של תל אביב ויפו באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת תל אביב. הוא תלמיד מחקר לשעבר של השליחה המיוחדת של ארה"ב למעקב ולמלחמה באנטישמיות, השגרירה דבורה ליפשטדט. פרסומיו של ד"ר ויין עוסקים ביהדות צ'כיה, בתפקיד הצבאי הצ'כוסלובקי הסודי בייסודה של ישראל ב-1948, וביחסים הבין-דתיים באירופה ובמזרח התיכון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 818 מילים
סגירה