נולדתי וגדלתי בקריית שמונה בשנות השבעים. הילדות שם הייתה מאתגרת, אבל לא הייתי משנה בה דבר, כי יש לה קשר למי שאני היום. הוריי עלו ממרוקו בנעוריהם ואני הייתי המתורגמנית המשפחתית ממרוקאית לעברית ולהיפך.

רוב העולים שמרו על דלת אמותיהם ולא מינפו את הפלורליסטיות. הם חיו בהישרדות. אני זוכרת שהטריד אותי שבתיכון היחיד בקריית שמונה, "דנציגר", היה כור היתוך של תלמידים, אבל רוב הצוות החינוכי הגיע מהקיבוצים, המושבים או מגרעינים תורניים כדי להציל את קריית שמונה. זה היה הדיבור.

הילדות עברה בצל הקטיושות. אלה היו החיים. כשהייתי בכיתה ב', בילינו חודשים ארוכים במקלט (אנחנו ודיוויד ברוזה שבא להופיע). בכל מקלט היו משפחות קבועות ועבורי כילדה זה היה כיף, וגם "נקי" מהמשמעויות הביטחוניות. זו הייתה חוויה משפחתית קהילתית מגבשת וגם מקום מוגן מפני כל מה שקרה מאחורי הקלעים, בבתים של כולם.

הילדות עברה בצל הקטיושות. אלה היו החיים. כשהייתי בכיתה ב', בילינו חודשים ארוכים במקלט (אנחנו ודיוויד ברוזה שבא להופיע). עבורי כילדה זה היה כיף, וגם "נקי" מהמשמעויות הביטחוניות

יום שבת, שבעה באוקטובר

מאיר בעלי העיר אותי בשבת בבוקר ואמר לי שמשהו קורה בדרום. פתחנו טלוויזיה ועקבנו אחרי המתרחש ואז, במשך שעה, ניהלתי התכתבויות עם חברות בבארי ובקיבוץ ארז. כתבתי להן, כנסו לאוטו ובואו. והן ענו, איך כנסו לאוטו? אי אפשר לזוז!

אמרתי למאיר שאנחנו צריכים לחשוב איך אפשר לעזור. זה תמיד האינסטינקט שלי. אבל כשהבנות התעוררו הבנתי שהרצון שלי לעשות תרומה לאומית, לא ממש ריאלי.

מעברה בקריית שמונה בשנים הראשונות של המדינה (צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר, הספרייה הלאומית)

הבת הצעירה שלי (תומר, בת 19) היא לוחמת מג"ב בסדיר. באותו זמן היא החלימה מפציעה בברך ובקבוצת הווטסאפ הפלוגתית התחילו לרוץ הודעות. אסור היה לה ללכת והם גם לא הסכימו שהיא תבוא. חודשיים אחרי פרוץ המלחמה, היא חזרה לשירות קרבי.

דורון (בת 21) התעוררה לקראת צוהריים. היא הייתה מדריכת חבלה של יחידות חוד בהנדסה קרבית ולימדה חיילים לזהות ולפרק מטענים (בדגש על מנהרות). פתאום היא נכנסה לסחרור של "למה אתם עוד פה? תאספו את הדברים שלכם, צריך לצאת מפה מהר".

היינו עסוקים במצוקה הלאומית ובכלל לא חשבנו על זה. ארזנו דברים ליומיים-שלושה, אספנו את אמא שלי ואת אמא של מאיר מקריית שמונה ונסענו. כמה שעות אחר כך הגיע צו 8 לאלון, בן הזוג של דורון שגר אצלנו. ארבעה ימים אחר כך – גם היא נקראה למילואים.

לאן נסעתם?
למלון בכנרת. הודעת הפינוי הרשמית מהמועצה הגיעה ב-16 באוקטובר ואז הגיע גם צו פינוי צבאי. אני חברה בצוות החירום היישובי (צח"י) משנת 2006 וביום שבו הגיעה ההנחיה, עליתי לחמ"ל במטולה, חברתי לאנשי הצוות ולראש המועצה דוד אזולאי, ויחד ניהלנו את הפינוי. תוך כמה ימים התפנו 80% מתושבי מטולה לשלושה מלונות בכנרת.

לראש המועצה הייתה הברקה: לחלק את התושבים למלונות לפי "תתי קהילות". במלון אחד – משפחות עם ילדים עד כיתה ו'; במלון השני – הצעירים ואנשים שרצו להתפנות עם בעלי חיים; ובשלישי – האוכלוסייה הבוגרת. המלונות קרובים זה לזה.

לראש המועצה הייתה הברקה: לחלק את התושבים למלונות לפי "תתי קהילות". במלון אחד – משפחות עם ילדים עד כיתה ו'; במלון השני – הצעירים ואנשים שרצו להתפנות עם בעלי חיים; ובשלישי – האוכלוסייה הבוגרת

טנקים של צה"ל נכנסים למטולה, 11 באוקטובר 2023 (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

התפקיד שלי היה לייצר לוח זמנים. הבנתי שזה הולך להיות ארוך מאוד והבנתי שאנשים צריכים סמכות, אמפתיה והווה מסודר. שתהיה נורמליזציה. ב-18 באוקטובר, יומיים אחרי הודעת הפינוי, כבר היה לוח שבועי מאורגן של חינוך, הרצאות ותרבות וזה נמשך עד היום, בעיקר במלון של המבוגרים.

האירוע של המלונות היה קשה לאנשים כפריים שבחרו בכפר כדרך חיים. התחלנו ב-89% מפונים למלונות והיום נשארו כ-17%. שאר התושבים מצאו פתרונות דיור בסובב כנרת כדי לא להתרחק מהגנים ומבית הספר היסודי שהקמנו בטבריה. תלמידי התיכון לומדים בהר וגיא שהתפנה לגינוסר.

האירוע של המלונות היה קשה לאנשים כפריים שבחרו בכפר כדרך חיים. התחלנו ב-89% מפונים למלונות והיום נשארו כ-17%. שאר התושבים מצאו פתרונות דיור בסובב כנרת

איך הרגשת בימים הראשונים?
כאמא, הרגשתי שאני צריכה לדאוג קודם לתא המשפחתי שלי. כפעילה חברתית, רציתי לתרום לקהילה שלי.

ברגע שנכנסה "שגרת מלחמה" העברתי את התפקיד במלון וידעתי שמחכה לי תפקיד נוסף, ציבורי. במקצועי, אני מנחה ארגונים בתהליכי שינוי ומן הסתם, היו המון ארגונים אבודים.

בימים אלה אני מלווה את אגף חברה וקהילה של משרד החינוך. כרגע, אנחנו מובילים תהליך שמיועד לכל הארגונים והמוסדות שעוסקים בילדים ונוער, כדי לעדכן את השפה. להתאים אותה לאתגרים. לבדוק מה עבד ומה לא בימים הראשונים כדי להכין "תיק תורה". כלומר: למשבר הבא שיבוא – והוא יבוא, כי ישראל תמשיך להיות מודל דמוקרטי יהודי במזרח תיכון עוין ועלינו להגביר מוכנות.

ליאת כהן רביב (צילום: דפנה טלמון)

בהקשר הזה אני רוצה להגיד שהראשונים להגיב היו הרשויות המקומיות (המפונות והקולטות) והארגונים האזרחיים והבלתי פורמליים (כמו תנועות הנוער). כלומר, ארגונים בעלי מודל אדפטיבי, תגובתי וזריז. אלה שיש בהם פחות בירוקרטיה. לרווחה למשל, לקח זמן להגיב למרות שהיו תוכניות לשעת חירום. הכול עף מהחלון כי שום תכנית לא פגשה את המציאות.

אחד הדברים המרגשים שקורים כאן הוא הרשויות המקומיות שלפני שבעה באוקטובר סבלו מתת הערכה והתגלו בעוצמתן. התרומה שלהן בלכוון ולחלוק משאבים בלי לשאול מי יחזיר לי, הייתה ענקית.

אחד הדברים המרגשים שקורים כאן הוא הרשויות המקומיות שלפני שבעה באוקטובר סבלו מתת הערכה והתגלו בעוצמתן. התרומה שלהן בלכוון ולחלוק משאבים בלי לשאול מי יחזיר לי, הייתה ענקית

ראינו את זה בטבריה, נתניה ואילת. אני מציינת את שלוש אלה, כי שלושתן קלטו אלפי עקורים באפס זמן ונתפסו כנחשלות. בטבריה היו בשיא כ-12,000 מפונים, כשהעיר מונה 50,000 תושבים.

הערוץ השני שאליו אני מגויסת הוא ליווי המועצה האזורית אשכול בתחומי החינוך, התרבות, הספורט ובינוי הקהילה. שם, אני נחשפת לדברים שמעבר לעקירה. אנשים שחוו אירוע חריג בתוך התא המשפחתי וצריכים לנהל את האדוות שלו לאורך זמן.

מאסלו בקריסה

בחודש הראשון הבנתי שהדבר הגדול הוא פינוי משפחות, ניתוק מהבית, ניתוק מהקהילה והתמודדות עם חוסר ודאות קיצוני. כל פירמידת הצרכים של מאסלו התערערה. בזו אחר זו נשמטו תחת רגלינו אמונות שנשענו עליהן, כמו צה"ל חזק.

תושבת קריית שמונה ממתינה, יחד עם חפציה, לפינויה מהעיר, 22 באוקטובר 2023 (צילום: Ayal Margolin / Flash 90)

יש כאן ערעור פרטי על חיי העקורים, ואז על המאסלו הקהילתי והמאסלו של המדינה. כדי לבנות יסודות חדשים, צריך להתחיל מהפרטי. מי שלא ימצא ביטחון בתוך הדיאלוג הפנימי – לא ימצא ביטחון בעולם והנה, עוד אנחנו מדברות, עוברים מעלינו מטוסי קרב בגובה נמוך.

ומה שלומך את?
זאת שאלה שאני צריכה להרהר בה. האינסטינקט שלי הוא לא לבדוק מה איתי ואיך אני מרגישה. אני עושה את זה אחרי שאני מסתכלת סביבי על התא המשפחתי שלי ועל הקהילה.

זאת שאלה שאני צריכה להרהר בה. האינסטינקט שלי הוא לא לבדוק מה איתי ואיך אני מרגישה. אני עושה את זה אחרי שאני מסתכלת על התא המשפחתי שלי ועל הקהילה

אפשר לחלק את אוכלוסיית העולם לשניים סביב כל מיני נושאים: מי שאוהבים חומוס ומי שאוהבים טחינה, אוהבי ושונאי כוסברה, מי שממוקדים בבעיה ומי שממוקדים בפתרון.

נניח שאנחנו בתוך ביצה טובענית. אני רוצה לכבד את הביצה, להכיר בה ואפילו לחבק אותה לרגע, אבל יש כאלה שייקחו משקפת ויצללו ויש שעסוקים בלצאת מהביצה ולהוציא איתם את כל מי שאפשר.

אין בך רגשות קשים יותר?
יש פחד ובהלה, אבל הם לא ממוקמים במקום האישי אלא בצפון ובקהילות בישראל. מה יעלה בגורלנו? יש לי רגשות אהבה עזים, ברמה הרומנטית, למאיר ולמדינת ישראל. מאיר חושש שאם פעם תהיה התנגשות, הוא יפסיד.

ליאת כהן רביב (צילום: דפנה טלמון)

כל מי שחי פה וראה קהילות מחוץ לישראל בתדירות ובעומק שאני ראיתי, חוויתי וניהלתי – מבין שהפרויקט הלאומי עדיין בחיתוליו. ישראל הוקמה על ידי בני נוער שנמאס להם להיות פליטים. הם נתנו מתנה לדורות הבאים במובן הכי בסיסי – בית. אבל הבית, יסודותיו מעורערים.

אנחנו גולשות רגע, אבל חשוב לי להגיד: ההיסטוריה שלנו ארוכה. במהלכה, הייתה פה ריבונות יהודית פעמיים – בית ראשון ובית שני. בשתיהן הריבונות הסתיימה אחרי 75 שנה. ה-75 השלישי, הוא התפוררות מבית. כלומר הפרויקט הלאומי הוא עדיין לחזק את היסודות של העם, הלאום והמדינה.

איך הרשינו לעצמנו להגיע לרמת קיטוב כזאת? יכול להיות שחיינו בפנטזיה שהבית בטוח אז הרשינו לעצמנו לריב. אגיד את זה אחרת: כשאנשים נמצאים בסכנה קיומית, אין להם פריבילגיה לריב.

איך הרשינו לעצמנו להגיע לרמת קיטוב כזאת? יכול להיות שחיינו בפנטזיה שהבית בטוח אז הרשינו לעצמנו לריב. אגיד את זה אחרת: כשאנשים נמצאים בסכנה קיומית, אין להם פריבילגיה לריב

ישראל היא דמוקרטיה יהודית במזרח תיכון עוין ותוקפני וזה לא עומד להשתנות. וכשאני אומרת "עוין" אני לא מתכוונת לפרצופים שהאויב עושה מאחורי הגדר. הוא תוקף כשאת לא מוכנה ועם זה צריך לעבוד ולכן אני אומרת שהפרויקט הלאומי לא הסתיים.

את הבנות שלי גידלתי להיות קודם נשים איתנות, חסונות ובעלות דעה בתוך מציאות מורכבת, אבל הן יודעות שאין דבר כזה לא לתרום לחברה ולקהילה. זה הסטנדרט.

איך נראה היומיום

בחודשיים הראשונים היינו במלון ואז שכרנו בית בראש פינה. אנחנו כמעט שלא נמצאים בו. תומר בסדיר, דורון קיבלה שוב צו 8, מאיר במילואים ואני נוסעת ברחבי הארץ.

מאיר היה קצין קשר ומתעסק במערכות ממוחשבות שמסנכרנות מידע מהצבא לאזרחות. כל יום הוא עובד בחמ"ל במטולה, נוסע בבוקר וחוזר בערב. העסק שלו לא גדל עכשיו ואני מניחה שנרגיש את המחיר הכלכלי בעוד שנה.

איפה עוד את מרגישה את הפינוי?
בעיקר באי נוחות סתמית ואגבית. לפני שבוע ביקשתי ממאיר שיביא מהבית במטולה את מועך הפירה. קניתי מועך אחד, שניים, שלושה. אף אחד מהם לא עבד בשבילי. בסוף, בן אדם רוצה את הדברים שלו מונחים בבית שלו, בזמינות.

מצד שני, למרות אי הנוחות, אני ערה לשיעור מדהים שאנחנו מקבלים כתא משפחתי. שיעור בצמצום. אין טעם להיאבק בו, הוא כאן. האחריות שלי היא לזהות את היתרון.

למרות אי הנוחות, אני ערה לשיעור מדהים שאנחנו מקבלים כתא משפחתי. שיעור בצמצום. אין טעם להיאבק בו, הוא כאן. האחריות שלי היא לזהות את היתרון

התפנינו מבית שגודלו 360 מ"ר לא כולל מרפסות לבית שגודלו 87 מ"ר בראש פינה אחרי שהייה של חודשיים במלון. במלון את יושבת כמו בטטת כורסא ומגישים לך, מנקים לך ומחליפים לך מצעים. הרגשתי לא במקומי, אבל הייתי עסוקה באנשים ובמה שהם מרגישים או צריכים.

מבט אווירי על ראש פינה (צילום: דוד כהן/פלאש90)

וגם, במשך 12 שנה ניהלתי ארגון בינלאומי ולא הייתי בארץ שבעה חודשים בשנה, במצטבר. אני מתורגלת בחדרי מלון ובשליפת בגדים ממזוודה. זה לא כיף אבל לא הפריע לי. גם הבנות וגם מאיר הסתדרו עם זה כי הם היו מצטרפים אלי לנסיעות.

בבית בראש פינה אין מקום לכל הדברים שצברנו ולכן היינו צריכים להביא רק את מה שחיוני. וכאמור, השארנו מאחור את מועך הפירה.

למה את מתגעגעת?
לבקרים בבית. לצאת עם כוס הקפה למרפסת ולראות את הארץ המובטחת פרוסה למרגלותינו, יפה ושקטה. אני חוששת מאוד ממה שיקרה לצפון.

הגליל המזרחי היה גם לפני שבעה באוקטובר האזור הכי מוחלש בישראל מהרבה בחינות: סוציואקונומית, חינוכית, רפואית, שכר ממוצע, מספר המיטות בבתי החולים ביחס לאוכלוסייה והרשימה עוד ארוכה. זו לא המצאה שלי, אלה הנתונים.

45,000 מפונים מהגליל המזרחי היכו שורש במקום אחר. מי יחזור? מי שידו אינה משגת, מי שיש לו משכנתה שהוא לא יכול להתנער ממנה, מי שלא יכול למכור עכשיו את הבית כי מי יקנה. ונניח שימכרו במחיר מופחת, מה יוכלו לקנות בסכום כזה ואיפה?

45,000 מפונים מהגליל המזרחי היכו שורש במקום אחר. מי יחזור? מי שידו אינה משגת, מי שיש לו משכנתה שהוא לא יכול להתנער ממנה, מי שלא יכול למכור עכשיו את הבית

מבט אווירי על מטולה (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

ומה עם הדור הצעיר? כבר שנים יש הגירה שלילית מהצפון. חמישים עד שישים אחוז מהצעירים עוזבים. רק במטולה, בשכבה של עשרים ושמונה חבר'ה, אולי ארבעה נשארים.

החבר'ה בני ה-22 שסיימו לרוץ עכשיו בעזה, מסתכלים על הצפון ומה הם רואים? נוף יפה זה לא מספיק. יש מרוץ חברתי שהם נדרשים לקיים. לרכוש השכלה ופרנסה טובה.

החבר'ה בני ה-22 שסיימו לרוץ עכשיו בעזה, מסתכלים על הצפון ומה הם רואים? נוף יפה זה לא מספיק. יש מרוץ חברתי שהם נדרשים לקיים. לרכוש השכלה ופרנסה טובה

נניח שאותם צעירים פונו למלון בנתניה, הזמינו קרם פנים וקיבלו אותו מוולט תוך דקות. אם עד עכשיו הם חיו ליטרלי על הגדר – עכשיו, בחסות ובמימון המדינה, הם קיבלו מחנה אימונים לעזיבת הפריפריה. הם חווים עכשיו את היתרונות של מגורים במרכז הארץ במימון המדינה. למה שיחזרו לצפון?

נוכח הנתונים הקודרים, את עדיין אופטימית?
אני סובלת מריאליות-יתר אבל אופטימית לגבי היכולת שלנו לעצור את ההגירה השלילית מהצפון. אבל הכול על הנייר. אף אחד לא יודע לאיזו מציאות נחזור.

אחרי חמישה חודשי עקירה, הבנו שאין צפי לחזרה לפני כן. אולי מחר בבוקר תהיה היערכות כוחות רדואן של חיזבאללה שהם הרוע בהתגלמותו. את חושבת שהם יושבים שם רק כדי להפחיד אותנו? גם מבחינתם זה From the river to the sea.

ליאת כהן רביב (צילום: דפנה טלמון)

תחזרי הביתה?
בטח. אבל אני לא בטוחה שהבנות שלי יחזרו וגם לא אבקש מהן. הן מבינות את המשימה הלאומית בלחזור למטולה, אבל הן לא יקריבו את עצמן עבורה – ואני כן. הן לא יחזרו אם לא יהיה ברור באופן חד-משמעי שהן יכולות ללכת לישון בלי שמישהו ייכנס הביתה וישסף את גרונן כשהן ישנות.

אני לא בטוחה שהבנות שלי יחזרו וגם לא אבקש מהן. הן מבינות את המשימה הלאומית בלחזור למטולה, אבל הן לא יקריבו את עצמן עבורה – ואני כן.

ואת, לא פוחדת?
בסוף כולנו פוחדים. השאלה היא מה מקבל יותר משקל. המשימה הלאומית – כלומר ההבנה שאם לא אחזור למטולה אז מי יחזור? – מפחידה אותי יותר.

מה מחזק אותך בימים אלה?
הפוטנציאל לצמיחה פוסט טראומטית חיובית אחרי הטראומה. אנשים עוברים עכשיו משבר. האם הוא יתקבע אצלנו כטראומה? אם מספיק אנשים יעלו לשידור ויגידו שכולנו בטראומה, כנראה שנעמוד בציפיות וזה חבל.

יש לי שתי חברות קרובות שחוו טראומה – עדי גבאי מרעים, שהבן שלה (עמית גבאי ז"ל) נרצח בשבעה באוקטובר; ואיילת בויום, חברתי מבארי שבנה ענבר ובעלה גיל נרצחו בטבח הנורא. הן ודאי בטראומה.

אני מסרבת לשים את אלפי המפונים באותה קטגוריה. אנחנו במשבר, בעמימות, באי-ודאות ואי-נוחות. מפה ועד טראומה – ארוכה הדרך. גם איילת ועדי, שאיבדו את היקר להן מכל, אומרות: מי שנשאר חי – שיחיה ויתרומם.