לפני 5 שנים החליטה זיוה סיבוני, בת 50 ואם לשניים מרחובות, להנציח את המוצא שלה בקעקוע על הצלעות, שבו נכתב "MADE IN MOROCCO".
"כשהבן שלי היה בצבא הוא התקשר מהבסיס ואמר לי 'אמא, כולם חושבים כאן שאני רוסי. קוראים לי מיכאל, יש לי עיניים כחולות ואף אחד לא מאמין לי שאני מרוקאי. תני איזו קללה במרוקאית, כדי שיאמינו לי'", מספרת זיוה.
"אמרתי לו שאצלנו בבית לא מקללים, אבל הבטחתי לו שאני אדאג לעדות כזאת כבר למחרת. ובאמת כבר באותו היום עשיתי את הקעקוע ושלחתי לבן שלי את התמונה. אמרתי לו – עכשיו אתה בא עם טיקט כמו על חולצה".
זיוה גדלה עם שני הוריה ושמונת אחיה בדירת שני חדרים ברחובות. "אף פעם לא התביישתי במוצא שלי. חינכו אותי בבית דתי, והקו המנחה היה דרך ארץ קדמה לתורה. בסופו של יום אדם נבחן על היותו אדם טוב או רע, ולא על פי המוצא שלו.
"הבת שלי החלה לצאת עם גרוזיני, הבן שלי יוצא עם קווקזית והכלב שלי לבקן. הגיע הזמן שנקבל אחד את השני בלי קשר לדת, גזע, ומין, רק שבדרך לא נשכח את המורשת ואת הכבוד הבסיסי לבני אדם באשר הם".
אם את מגיעה מבית דתי, איך זה מסתדר עם העובדה שקעקועים אסורים ביהדות?
"אני חושבת שאיש באמונתו יחיה. אני מכבדת את הדת ובוחרת לקחת מהיהדות שלנו את החלק היפה שבה, ואהבת לרעך כמוך, למשל. אני לא דתייה והקעקועים הם חלק ממני. אני חושבת שהדת היא לעסקנים והאמונה היא של כל אחד ואחת.
העמקת הזהות הרוסית
האופן שבו בחרה זיוה להנציח את המוצא שלה על גופה אינו ייחודי רק לה. סוניה גרשפט, בת 31 מפתח תקווה, עשתה קעקוע על הזרוע כביטוי לתהליכי בחירה והעמקה של זהותה הרוסית.
הקעקוע הוא של מטריושקה, בובה רוסית מסורתית המוכרת בארץ כ"בבושקה", ומזוהה כסמל רוסי מוכר. עבור סוניה, שהתכחשה לזהותה הרוסית מרגע שהגיעה לארץ בגיל 3 ועד לשנות העשרה המאוחרות שלה, מדובר היה בצעד משמעותי.
"אמי העלתה אותי לארץ בעלייה הגדולה של 91'", אומרת סוניה, "הייתי העולה היחידה בכיתה וניסיתי להדחיק כמה שיותר את העובדה שאני רוסיה. הילדים ידעו וזיהו אותי כ'רוסייה', אבל לא רציתי להיות שונה ועשיתי הכל כדי להרגיש צברית. לא דיברתי רוסית בכלל, גם לא בבית, וכשאימי פנתה אלי הייתי עונה לה בעברית. אני לא רוצה לחשוב מה אמא שלי חשבה על כך שבתה התכחשה לשפת האם שלה במשך 18 שנה. היא עצמה מומחית לבלשנות של השפה הרוסית".
לפני 4 שנים עשיתי קעקוע על הזרוע כביטוי לתהליכי בחירה והעמקה בזהות הרוסית שלי.יש לכן קעקועים או קישוטי גוף אחרים שמבטאים את הזהות שלכן?
Posted by Sonja Gershaft on Friday, September 20, 2019
הפעם הראשונה שבה סוניה הרגישה הזדהות עם המוצא שלה, הייתה לאחר הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, שאירע בשנת 2001, ושבו נהרגו 21 נערים ונערות, רובם דוברי רוסית. עשרה מהנערים והנערות האלה למדו בבית הספר שבח-מופת למדעים ולתרבות בתל אביב, המזוהה עם ציבור העולים מברית המועצות לשעבר.
"פתאום הרגשתי שזה שלי. שהחבר'ה שנהרגו הם חלק מהזהות שלי, ובאופן מאוד אינטואיטיבי החלטתי לעבור לשבח מופת. כשסיפרתי על ההחלטה שלי לאמא שלי, נפלה לה הלסת".
לדברי סוניה, העמקת הזהות הרוסית שלה התרחשה כשנשלחה במסגרת השירות הצבאי שלה, לקורס "נתיב", שהוא חלק ממסלול הגיור המיועד למשרתי צה"ל.
"מאוד כעסתי ששלחו אותי לקורס הזה. הרגשתי שאני ישראלית לכל דבר, והופתעתי שבכל זאת מבדלים אותי כרוסייה. מי אתם בכלל שתגידו לי שאני לא חלק מהחברה הזו? באופן טבעי שובצתי יחד עם דוברי רוסית, והסמלת הצברית שלנו קראה לנו 'מפר"ס – המאפיה הרוסית'.
"שם בצבא, בגיל 18, הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לדבר רוסית".
מאז שסיימה את שירותה הצבאי ועד היום סוניה מלמדת עברית ומדריכה בני נוער, ילדים ומבוגרים שעלו מחבר העמים (כיום, מטעם דרור ישראל ועיריית פתח תקווה).
"ככל שאני מעמיקה את הידע שלי בשפה, בתרבות ובהיכרות עם האנשים, אני מבינה עד כמה אני לא רוצה לוותר על החלק הזה בזהות שלי", אומרת סוניה.
"במהלך חיי שמעתי הרבה דברים על המוצא שלי, רובם קשים ונלעגים. אבל זו התרבות שלנו והספרות שלנו, וכן, אני רוצה לקרוא את צ'כוב בשפת מקור".
הקעקוע של מטריושקה, שזו בובה בתוך בובה בתוך בובה, מסמל מבחינת סוניה את סיפור הזהות שלה, שגם הוא זהות בתוך זהות. "זה שאני רוסייה לא צריך לבטל את העובדה שאני ישראלית. זה יכול להתקיים ביחד", היא אומרת.
בפוסט שהעלתה סוניה בקבוצת הפייסבוק "רוסיות חסרות חוש הומור וחבריהן", היא צילמה את הקעקוע ושאלה: "יש לכם קעקועים או קישוטי גוף אחרים שמבטאים את הזהות שלכן?". הפוסט שלה זכה למאות תגובות ושיתופים, וכלל תמונות של קעקועים המסמלים את המוצא הרוסי של הגולשים. עם אלה נמנו דמויות מאגדות עם, כיתובים בשפה הרוסית, פיסות טבע אופייניות ועוד.
מוותרים על כור ההיתוך
על פי פרופ' מיכל פרנקל, ראשת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, תופעת הקעקועים כביטוי למוצא אתני היא חלק מתופעת הרב-תרבותיות שהחליפה את כור ההיתוך שאפיין את ישראל מאז קום המדינה ועד שנות ה-90, והעמיקה בעשור האחרון בזכות הרשתות החברתיות.
לדבריה, "תהליכי הגלובליזציה מכרסמים בכוחה של המדינה. פעם המדינה היא זו שעיצבה את הלאומיות וכפתה עלינו אחידות דרך תרבות, דרך שידורי הרדיו והטלוויזיה, ובכך נתנה לנו את תחושת השייכות.
"בעידן הגיוון התרבותי יש לחץ גדול לאינדיוידואליזציה, והאנשים מחפשים להשתייך לקבוצות קטנות יותר. קעקוע של זהות אתנית נותן לאדם תחושה של משמעות, ומצמצמת את האנונימיות שלו"
"בעידן הגיוון התרבותי הנוכחי יש לחץ גדול לאינדיוידואליזציה, והאנשים מחפשים להשתייך לקבוצות קטנות יותר. קעקוע של זהות אתנית נותן לאדם תחושה של משמעות, מייחדת אותו בעולם ומצמצמת את האנונימיות שלו.
ד"ר סוזי קגן, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה וראש בית הספר לפסיכותרפיה ומשחק, סבורה כי השתייכות לקבוצה היא אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בהתפִתחות הנפש של האדם.
"זו יכולה להיות השתייכות למשפחה או למדינה", היא מסבירה, "אבל קעקוע מבטא צורך נוסף והוא הצורך להצהיר לעולם על ההשתייכות הזו. אנשים שיש להם צורך גבוה להשתייכות מתעסקים בסמליות שלה ורוצים להצהיר אותה בצורה חד משמעית, למשל בצורת קעקוע, כי זה מייצר להם שקט נפשי".
"העץ פורץ את הגבולות"
עדן אמרה, בת 25 מחיפה, נולדה בישראל להורים שעלו בשנת 1984 מאתיופיה. לפני שנתיים, לאחר טיול שורשים שערכה באתיופיה, החליטה לקעקע על גופה מפה עם גבולותיה של מולדתה, כשמתוכם צומח עץ.
"השורשים של העץ שבאתיופיה הם השורשים שלי. אבל העץ פורץ את הגבולות, וזו היציאה של ההורים שלי משם, והגעתם לישראל", מסבירה עדן.
החיבור של עדן לזהות האתיופית שלה בא ממקום של כבוד והערכה. "אני לא דוברת את השפה, אבל מאוד אהבתי לשמוע מההורים שלי את הסיפורים על אתיופיה. העדה שלנו ייחודית בכך שיש לנו כבוד לזולת, לאנשים מבוגרים, וגם באוכל המעולה. אבל לצד זה שאני אתיופית תמיד הרגשתי מאוד ישראלית. חלק גדול מהחברות שלי אינן אתיופיות, וזה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי".
האם את מזדהה עם המחאה של העדה האתיופית נגד האלימות המשטרתית והגזענות?
"אני לא חוויתי גזענות, אבל אני יודעת שיש קיפוח. אני יודעת שהצבע השחור מושך את העין של השוטרים, ושהם מסתכלים עלינו באופן שונה. אבל מה שמפריע לי בעיקר זו הבורות שיש בנוגע לעדה האתיופית.
"השורשים של העץ שבאתיופיה הם השורשים שלי. אבל העץ פורץ את הגבולות, וזו היציאה של ההורים שלי משם, והגעתם לישראל"
"המון פעמים אני נתקלת בשאלות כמו 'אתם רק שלושה אחים, איך זה יכול להיות?', חושבים שאנחנו אמורים לחיות בחמולה. או, 'השם שלך הוא עדן, אבל מה השם המקורי שלך?', וגם 'איך זה יכול להיות שהעברית שלך כל כך טובה ובלי ממבטא?'. לפעמים גם אומרים לי: 'את ממש לא כמו…' ומתכוונים לבני העדה האתיופית.
"פעם עוד הייתי מנסה לענות, אבל היום אני פחות מנומסת, ופחות מרגישה צורך לנמק ולהתנצל. אני עונה שאלה שאלות מטופשות ושאין לי כוח להתייחס אליהן.
אשת זאב עם שני גורים
נעמי סולומון, בת 47, ואם לשניים מאשדוד, עלתה לארץ בגיל שנה וחצי מרומניה. את החיבור שלה לעם ולעדה הרומנית היא בחרה להנציח לפני 3 שנים בקעקוע של אשת זאב ושני גורים על השוק האחורית.
"לא רבים יודעים, אבל זאבים שימשו כסמל למלכות בממלכת רומניה העתיקה", היא מסבירה. "גיליתי את זה ואת החיבור העמוק שלי לעם הרומני כשלמדתי שם רפואה בשנות העשרים שלי. תמיד אהבתי את הבית החם שממנו באתי ואת המוצא שלי. הרי הרומנים זה המרוקאים של אירופה. אוכל מעולה ומתובל היטב, בניגוד לאוכל הפולני למשל, ויחס חם ולב רחב מאוד.
"אבל הייתי צריכה להתמודד גם עם הרבה סטיגמות. למשל, שרומנים הכי נחותים מכל האירופאים, וש'כל הרומנים גנבים'. בכל פעם שהייתי שומעת אמירות מהסוג הזה, הייתי רבה ומנסה להוכיח שזה לא נכון. הקעקוע שלי מסמל את הגאווה שלי בעדה הרומנית וכמובן את האימהות שלי".
דרך לבטא ערכים ותפיסות עולם
על פי יסמין ברגנר, אומנית רב תחומית שחוקרת את ההיסטוריה של הקעקועים, מה שדוחף אנשים להתקעקע משחר ההיסטוריה וגם בימינו זה הצורך להביע ערכים ותפיסות עולם.
"בתרבויות השבטיות זה היה סמל סטטוס, חלק מטקסי חניכה או צורך לקשט את הגוף. היום אנשים מקעקעים סמלים על הגוף כדי להתחתן לנצח עם משהו שהם מאמינים בו, בין אם זה המוצא האתני או ערכים אחרים.
"לקעקע משהו על העור שלך, זה לשים את הערך הכי קרוב אליך ולזכור אותו למשך כל החיים. זה לא כמו לשים דגל של מדינת המוצא שלך בבית. קעקוע על הגוף הוא סימן שאדם רוצה להראות לעולם, ולהגיד שהמורשת שלו חשובה לו".
"הקעקוע גם עונה על הצורך של האנשים לקחת בעלות על הגוף שלהם, להגדיר את עצמם באופן ייחודי, על ידי מעשה בלתי הפיך שמהווה אקט של בחירה".
אבל מדובר ביהודים ישראלים, דתיים וחילוניים, שלא מתייחסים לאיסור שיש לקעקועים ביהדות.
"זה נכון שהיהדות לא אוהבת קעקועים, ושכתוב בתורה 'וכתובת קעקע לא תתנו בכם'. אבל יש הרבה עדויות במקרא ובהלכה שבהן רואים כי בשלב מסוים הייתה לעם היהודי מסורת של קעקועים. למשל כתיבת שם האדם או שמו של אלוהים על הגוף. גם הקבלה מתארת טקסים של החתמת אותיות על הגוף לצורך פולחן רוחני".
איך הרשתות החברתיות משפיעות על תחום הקעקועים?
"ברור שההשפעה של הרשתות החברתיות על התרבות הזו רבה. יש אין סוף דימויים ברשת שמשפיעים עלינו ומעוררים בנו את ההשראה. בדיוק כפי שבשנות ה-80 במקביל להופעת הטלוויזיה, הכבלים והלוויין, הושפענו כשראינו ב-MTV את הרולינג סטונס עם שלל הקעקועים שלהם, כך היום אנחנו נחשפים לדמויות ולדימויים חדשים".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם