יום שבת, שבעה באוקטובר

06:30

נועם בעלי ואני התעוררנו לקול אזעקות ופיצוצים ורצנו לממ"ד יחד עם עופרי (בת 15) ועומר (בן 6). שבועיים קודם, בין יום כיפור לסוכות, עומר עבר לחדר של עמית, שהיה בן 17 וקיבל בקיץ חדר משלו בשכונת הצעירים.

עופרי מייד אמרה, אוף הלך ברונו מארס ואמרתי לה, חכי. עכשיו שש וחצי בבוקר, בעוד חמש דקות זה יכול להיגמר. באותן חמש דקות ראיתי דרך אפליקציית "צבע אדום" שיש מטחים למרכז ואמרתי לה, טוב, אולי כן הלך ברונו מארס וחייכנו אחת לשנייה. ואז כתבתי לעמית הודעה: סגרת את חלון הממ"ד? שמעת צבע אדום? והוא ענה, כן אימא. הכול בסדר.

עופרי מייד אמרה, אוף הלך ברונו מארס ואמרתי לה, חכי, בעוד חמש דקות זה יכול להיגמר. באותן חמש דקות ראיתי דרך אפליקציית "צבע אדום" שיש מטחים למרכז ואמרתי לה, טוב, אולי כן הלך ברונו מארס

בכל פעם שהמצב הבטחוני התערער, עמית היה מודאג והיה הולך לחברים בצאלים או בגבולות שהם קיבוצים רחוקים יותר מהגבול. כתבתי לו, אם תרצה, אבא יבוא לקחת אותך כשיירגע קצת והוא ענה, לא אימא. שטויות. תכף ייגמר המטח ואחזור לישון ואז אבוא לארוחת בוקר. בבקשה תכיני חלה.

06:45

התחלנו לשמוע קולות ירי עמומים. לא הבנתי שמדובר ביריות. נועם חבר בכיתת הכוננות של רעים ובקבוצת הווטסאפ התחילו שאלות. אחרי כמה דקות, הרבש"צ הקפיץ את כולם. כתבתי לעמית, אבא הוקפץ. יש חשש לחדירת מחבלים. הוא שאל אם הוא צריך לדעת עוד משהו ואמרתי לו שאם יהיה – אעדכן.

קיבוץ רעים לפני השבעה באוקטובר 2023 (צילום: מתוך עמוד "קיבוץ רעים שלנו" בפייסבוק)

עומר, שעד אותו רגע היה שקט, שאל, למה אבא לקח רובה וקסדה? זה לא יכול לשמור עליו מהקסאמים. עניתי שאבא יצא כי חוששים שאולי הגיעו לקיבוץ אנשים שלא אמורים להיות פה.

07:00

שמענו ירי קרוב. לא חשבתי שהוא בתוך הקיבוץ. כתבתי לעמית, תנעל את הדלת של החדר ותסגור טוב את דלת הממ"ד ואת חלון הברזל. יש מחבלים באזור. את המידע קיבלתי מנועם שנכנס ויצא מהבית ומקבוצת הווטסאפ של ראשי צח"י באשכול שאני חברה בה, בגלל תפקידי במועצה.

התחלתי להבין שמדובר באירוע משמעותי ולא העזתי להגיד כלום לאף אחד. לא לנועם, לא לחברות שלי. לאף אחד. קראתי הודעות שכתבו חברים מיישובים אחרים במועצה. אנשים שכתבו שנכנסו אליהם מחבלים ואני כמו בנתק. רואה ומדפדפת. לא קולטת.

08:10

כתבתי לעמית, מה קורה? והוא ענה, אמא, מה עושים? עניתי, ממוש אין הרבה מה לעשות חוץ מאשר להיות בשקט ולחכות ושלוש נקודות… ומאז אני אוכלת לעצמי את הלב. לא כתבתי לו להחזיק את הדלת. לא הבנתי שיש מחבלים בקיבוץ.

כתבתי לעמית, מה קורה? והוא ענה, אמא, מה עושים? עניתי, ממוש אין הרבה מה לעשות חוץ מלהיות בשקט ולחכות ושלוש נקודות… ומאז אני אוכלת לעצמי את הלב. לא כתבתי לו להחזיק את הדלת. לא הבנתי שיש מחבלים

08:20

עמית, מה איתך? אין תשובה. ראיתי שהוא היה מחובר בשמונה ו-17 דקות.

עדי גבאי ובנה עמית בטיול משפחתי (צילום: באדיבות עדי גבאי)

08:30

נועם נכנס הביתה. אמרתי לו שעמית לא עונה. הוא אמר, עדי, זה הרבה יותר גדול מאיתנו. אני לא יודע איך נשרוד את זה. ראיתי עשרות מחבלים בקיבוץ. אנחנו רק שמונה והם עשרות, אני חושש לצאת. ויצא שוב.

ניסיתי לתפוס שוב את עמית ללא הצלחה ושמעתי ירי חזק, קרוב. השכונה של הצעירים רחוקה. כתבתי לו שוב, הוא לא ענה. התקשרתי לנועם ואמרתי לו, עמית לא עונה לי והוא אמר, תכף אבוא.

אחרי כמה דקות הוא הגיע, כולו לבן ואמר, עדי, הרגתי מחבל. אמרתי, עמית לא עונה. הוא סיפר על ההתקלות בחוליית המחבלים על הגדר – הם היו קרובים לפשפש הקטן, נועם ירה באחד מהם וכל השאר ברחו.

אחרי כמה דקות הוא הגיע, כולו לבן ואמר, עדי, הרגתי מחבל. אמרתי, עמית לא עונה. הוא סיפר על ההתקלות בחוליית המחבלים על הגדר – הם היו קרובים לפשפש הקטן, נועם ירה באחד מהם וכל השאר ברחו

08:35

רעות קרפ כתבה בקבוצה של הקיבוץ: דביר נרצח, שמישהו ילך לילדים. חשבתי, לא יכול להיות שמישהו נרצח ככה בבית שלו. בטוח יש צבא. וגם את זה דפדפתי, כאילו עוד מעט יגידו שהוא רק נפצע.

הרבש"ץ של קיבוץ רעים הראל אורן (מימין) וחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ אמרי בונים (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים, מתוך אתר October7.org)

ואז התחילו לי כאבי בטן מטורפים. יצאתי לשירותים, נועם היה על הגג ואמרתי לילדים, אבא על הגג שומר עלינו בואו לשירותים. זו הייתה הפעם האחרונה שבה עשינו פיפי עד למחרת.

ישבנו שעות בממ"ד, לא שתינו ולא אכלנו. גם בערב, כשנועם נכנס והביא לעומר חטיף, הוא לא הכניס לפה גרגיר. מדי פעם נתתי לו כמה לגימות מים למרות שהוא אמר שהוא לא צמא.

ישבנו שעות בממ"ד, לא שתינו ולא אכלנו. גם בערב, כשנועם נכנס והביא לעומר חטיף, הוא לא הכניס לפה גרגיר. מדי פעם נתתי לו כמה לגימות מים למרות שהוא אמר שהוא לא צמא

אחר הצוהריים

נועם נכנס הביתה שרוט וקצת מדמם. שאלתי מה קורה והוא סיפר שהיה קרב קשה ליד שכונת הצעירים וזרקו עליהם רימונים. כוונת הרובה שלו נפגעה והצמד שלו מכיתת הכוננות, כמעט נפגע מקליע.

הוא סיפר לי על ענבר, שגר צמוד לחדר של עמית וחולץ דרך החלון. נועם שאל אותו אם הוא יודע מה קורה בחדר של עמית, וענבר אמר שנשמעו מלא פיצוצים מסביב לבית. נועם הבין שמשהו לא טוב קורה, קיווה לנס, ולא אמר לי כלום.

עדי גבאי (צילום: דפנה טלמון)

שאלתי אותו, מה עם עמית? לך תביא אותו. הוא אמר שאי אפשר להסתובב בלי נשק. כתבתי לרון אסף (בובו), חבר אחר בכיתת הכוננות, הבנתי שאתה באזור שכונת הצעירים. והוא ענה שכרגע אי אפשר להגיע לשם, שיש הרבה צבא והוא מבטיח לעדכן.

לאורך כל היום עקבתי אחרי ההודעות של רחלי בנאקוט, ראש צח"י של קיבוץ בארי. היא הקליטה הודעות וביקשה שישלחו צבא. ידעתי שאריק קראוניק ז"ל, אח שלה, הוא הרבש"צ של בארי וחשבתי שאם היא מצליחה להמשיך להנהיג את הקיבוץ במצב הזה, אני לא מוציאה מילה מהפה.

21:00

בתקשורת הודיעו שקיבוץ רעים נקי. איתי, אח שלי, התקשר ולא עניתי. כתבתי לו, אתה יודע שאני לא יכולה לענות והוא כתב, אבל אמרו בתקשורת שזה נגמר. כתבתי לו שאנחנו בממ"ד ועדיין נלחמים פה.

בתקשורת הודיעו שקיבוץ רעים נקי. איתי, אח שלי, התקשר ולא עניתי. כתבתי לו, אתה יודע שאני לא יכולה לענות והוא כתב, אבל אמרו בתקשורת שזה נגמר. כתבתי לו שאנחנו בממ"ד ועדיין נלחמים פה

22:00

צוות החירום היישובי (צח"י), הודיע שאפשר לצאת מהממ"דים. לא הסכמתי שהילדים יצאו – וטוב שכך, כי כמה רגעים אחר כך הודיעו שוב שיש מחבלים בקיבוץ וצריך לחזור לממ"דים ולכבות אורות ומזגנים.

ואז יצאה הודעה שהולכים לפוצץ את אחד הבתים בשכונת הצעירים כי מסתגר שם מחבל. נכנסתי להיסטריה וכבר לא הצלחתי לנשום. אמרתי לנועם, עמית בחדר! צריך לעצור אותם! בכל פעם שאני מספרת את הסיפור הזה, אני מרגישה רע שלא יצאתי ורצתי להביא אותו.

לילה

כתבתי לבובו, בבקשה שלא יפוצצו את החדר של עמית. בשלב מסוים הוא כתב לי, בבקשה שנועם יישאר איתך בבית. כתבתי לאילן, ראש צח"י, שאני יודעת שמשהו לא טוב קורה. שענבר סיפר לנועם שהתבצרו אצלו מחבלים. שאני מתחננת שיבדקו שעמית לא שם והוא כתב לי שהוא צריך לדעת את מספר החדר.

נועם הוציא מפת תצ"א של שכונת הצעירים ושלחתי לאילן. ואז שמענו בומים של טנק יורה בתוך הקיבוץ. ואז סיפרו שפוצצו את החדר של רועי מזרחי, שגר בשכונת הצעירים. כל הבית נשרף ואותו הוציאו חי.

נועם הוציא מפת תצ"א של שכונת הצעירים ושלחתי לאילן. ואז שמענו בומים של טנק יורה בתוך הקיבוץ. ואז סיפרו שפוצצו את החדר של רועי מזרחי, שגר בשכונת הצעירים. כל הבית נשרף ואותו הוציאו חי

השעות חלפו. מחבלים שברחו משכונת הצעירים נכנסו למשפחת טוביה שגרה לידנו. ההורים הצליחו לשמור על הדלת והמשפחה ניצלה.

מה שנשאר מדירתו של עמית גבאי ז"ל בשכונת הצעירים בקיבוץ רעים, אחרי מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר (צילום: באדיבות עדי גבאי)

יום ראשון, שמונה באוקטובר

02:00

נועם נרדם והתעורר, עופרי ועומר ישנו לסירוגין. לא הצלחתי לישון. הייתי צמודה לטלפון של נועם כדי לקרוא מה קורה בכיתת הכוננות. חיכיתי שימצאו את עמית.

מדי פעם כתבתי בקבוצה של הקיבוץ, מישהו יודע מה קורה בשכונת הצעירים? ובכל פעם נכתב עוד שם של מישהו שנמצא בריא ושלם. בשלב מסוים נודע שליאם אור נחטף. נשארו אסף פבר ועמית, הבן שלי.

07:30

התקבלה הודעה שמתארגנים לפינוי. ביקשו שנכין תיקים ונעדכן מי רוצה לצאת ברכב פרטי ומי באוטובוס. ואז, לראשונה, נשברתי.

התקשרתי לשרון, החברה הכי טובה שלי מהקיבוץ שהיא כמו אחותי, ואמרתי לה, אני לא יוצאת מפה בלי עמית. התחלתי לבכות והיא איתי ואז היא אמרה, עכשיו קומי, נגבי את הדמעות, תארזי תיק לשלושה ימים, נעבור לאסוף את עמית מהחדר וניסע.

התקשרתי לחברה הכי טובה שלי מהקיבוץ, ואמרתי לה, אני לא יוצאת מפה בלי עמית. התחלתי לבכות והיא איתי ואז היא אמרה, עכשיו קומי, נגבי את הדמעות, תארזי תיק, נעבור לאסוף את עמית מהחדר וניסע

עמית גבאי ז"ל, תמונות מחיי משפחה (צילום: באדיבות עדי גבאי)

סגרתי את הטלפון ואמרתי לעופרי, קחי בגדים לשלושה ימים, יוצאים לטיול. ואז שמעתי מבחוץ את בובו צועק "גבאי"! חשבתי שסוף סוף הוא הביא את עמית.

רצתי לדלת, פתחתי אותה וראיתי את נעם מרק שהוא, בין השאר, דובר הקיבוץ והבנתי הכול. התיישבתי על הרצפה ואמרתי, אתם לא צריכים להגיד כלום.

רצתי לדלת, פתחתי אותה וראיתי את נעם מרק שהוא, בין השאר, דובר הקיבוץ והבנתי הכול. התיישבתי על הרצפה ואמרתי, אתם לא צריכים להגיד כלום

מאותו רגע, במשך כמה שעות, לא הצלחתי לתפקד. רק לבכות. נועם בא לחבק אותי וניסה להבין מה הם יודעים. הלכתי לספר לעומר ולעופרי שעמית נרצח. הם עדיין היו בממ"ד ולא רצו לצאת. ביקשתי שיקראו לשרון, ונועם דאג שיודיעו לאמא שלו.

עמית

מאז שהיה קטן ועד יומו האחרון, עמית היה ילד של אנשים. ילד שלא אהב מסגרות, אבל עצר להגיד שלום ובוקר טוב לחברים שפגש על השבילים. ילד חייכן ודעתן, לפעמים עקשן, שאפשר לקיים איתו שיחות עומק.

פוסט שכתב ליאם אור אחרי שחזר משבי חמאס וגילה שחברו הטוב עמית גבאי נרצח בשבעה באוקטובר (צילום: צילום מסך, אינסטגרם)

ילד גדוש ביידע עולם, חוקר וסקרן ופעיל בנוער העובד. ילד שחי מוזיקה, במיוחד ראפ, ומאלתר מילים. ילד שהחברים היו אצלו במקום הראשון, אפילו לפנינו. ילד אהוב מאוד.

עמית אהב את הקיבוץ. החלום שלו היה להיות מדריך שנת מצווה. בשנתיים האחרונות היה לו קשה, אבל הוא הצליח להתקבל לשנת שירות בחוות אדמה בעין השופט, לשם יצא באוגוסט והרגיש שהגיע למקום הנכון עבורו. הוא עשה שם עבודה ערכית וחינוכית ואני גאה בו.

רק בשבעה הבנתי לכמה מעגלי חברים הוא היה מחובר – ואם יש משהו שאני אוהבת, זה את הקשר עם החברים שלו. כשאני פוגשת אותם, אני מרגישה שאני איתו.

רק בשבעה הבנתי לכמה מעגלי חברים הוא היה מחובר – ואם יש משהו שאני אוהבת, זה את הקשר עם החברים שלו. כשאני פוגשת אותם, אני מרגישה שאני איתו

לעמית ולי היו המון שיחות. הייתי הנהגת שלו. הייתי מוכנה להסיע אותו בכל רגע ביממה. זה היה זמן האיכות שלנו שבו הוא היה משתף, מדבר ומתלבט איתי וגם מקשיב לדעתי.

בספר המחזור של סוף י"ב עמית ענה על שאלות ובין השאר אמר: "המילים האחרונות שלי יהיו: תקברו אותי בקיבוץ". קיימנו את בקשתו.

העמוד על עמית גבאי בספר המחזור של בית ספרו (צילום: באדיבות עדי גבאי)

הלוויה ושבעה

מרעים נסענו להורים שלי ביישוב ניל"י (ליד מודיעין). המון חברים הגיעו. עומר ועופרי לא מצאו את עצמם ואמרו שהם רוצים לנסוע לאילת ולהצטרף לקהילה. לא יכולתי לחשוב על זה. התייעצנו עם פסיכולוגית והיא אמרה, סעו. נחמץ לבי להשאיר את ההורים שלי אבלים, אבל נסענו.

פתאום ראיתי את הילדים שלי פורחים והבנתי שזה מה שאנחנו צריכים. עטפו אותנו. עד היום אנחנו מרגישים עטופים. לפעמים אני מרגישה שנותנים לנו עדיפות בדברים מסוימים על פני משפחות אחרות.

פתאום ראיתי את הילדים שלי פורחים והבנתי שזה מה שאנחנו צריכים. עטפו אותנו. עד היום אנחנו מרגישים עטופים. לפעמים אני מרגישה שנותנים לנו עדיפות בדברים מסוימים על פני משפחות אחרות

אבל אני רוצה שיתייחסו אלינו באופן רגיל. שהילדים שלי יהיו שווים בין שווים. שלא ירגישו שנותנים להם משהו בגלל שהם אחים שכולים. ממילא ה"תיק" של השכול ילווה אותם. אני לא רוצה שהשכול יהיה הכתר על ראשם. אני רוצה שהם עצמם יהיו הכתר.

את טקס ההלוויה קיימנו בשדה בוקר ומשם נסענו לקבור את עמית ברעים, בדיוק כפי שביקש. ישבנו שבעה אצל ההורים שלי ואז חזרנו לאילת.

עדי גבאי (צילום: דפנה טלמון)

חודשיים במלון

הסלון שלך הוא הסלון של כולם. פינת האוכל שלך היא פינת האוכל של כולם. כשאת רוצה להגיד משהו לילד שלך, יש סביבך עוד אנשים שחושבים שהם יכולים להתבטא. חזרנו לקיבוץ של פעם. כולם בלינה משותפת. אין פינה פרטית. ובתוך זה האבל, שאת סוגרת חזק בתוכך ומחייכת גם כשקשה לך. ככה אני. החיוך שומר עלי, וגם העבודה.

הסלון שלך הוא הסלון של כולם. פינת האוכל שלך היא פינת האוכל של כולם. חזרנו לקיבוץ של פעם. כולם בלינה משותפת. אין פינה פרטית. ובתוך זה האבל, שאת סוגרת חזק בתוכך ומחייכת גם כשקשה לך

המחלקה בניהולי עוסקת בכל מה שקשור לילדים ונוער בקהילה וזה בדיוק מה שהיה בו צורך. רציתי לחזור לעבוד. אני זוכרת שלילך שעובדת איתי באה לבקר אותי לפני ההלוויה ואמרה, כל מה שאת צריכה – אני כאן. אמרתי לה שכשתיגמר השבעה אתחיל לחזור והיא אמרה, עדי, את יכולה להיות רגועה.

כשחזרתי לעבוד, החלטתי לא להיות בחזית מול הקהילות אבל כן להיות מעורבת. ואז הצטרפה אלינו ליאת כהן רביב לליווי מקצועי, לעשות רה-ארגון, לחשוב מחדש על מהות המחלקה בשעת מלחמה ולהבין איך לשתול את העשייה שלנו בתוך מועצה מפוזרת כשחלק מהיישובים מפוצלים.

ואז התחילו דיבורים על מעבר לשני בניינים ברחוב הרצל בתל אביב. הייתי מהמתנגדים כי לא נראה לי הגיוני לעבור לגור בעיר, בדירה של חמישים מטרים רבועים, אבל רוב הקהילה החליטה לעבור ולא ראיתי את עצמי נפרדת.

היום הראשון בתל אביב היה הלם גדול. הרעש, צופרי המכוניות והאופנועים, איך מסדרים את הדירה הקטנה, איפה להניח את המשחקים של עומר. הכול היה בתעצומות גדולות. לא הספקנו לקנות מצרכים כדי לבשל והבית היה מלא ארגזים אז בערב, הזמנו פיצה.

בפעם הראשונה מאז שבעה באוקטובר, ישבנו רק ארבעתנו סביב השולחן ואכלנו. התא המשפחתי חסר את עמית, אבל סוף סוף יכולנו לדבר בנחת ולבשל את האוכל שאנחנו אוהבים. לפני שנרדמנו, אמרנו אחד לשני איזה מזל שעברנו.

בפעם הראשונה ישבנו רק ארבעתנו סביב השולחן ואכלנו. התא המשפחתי חסר את עמית, אבל סוף סוף יכולנו לדבר בנחת ולבשל את האוכל שאנחנו אוהבים. לפני שנרדמנו, אמרנו אחד לשני איזה מזל שעברנו

בבוקר קמנו חדורי מטרה, ערכנו קניות והתחלנו לבשל. את כל זה עשינו עם גוש בגרון.

הביתה

השבוע, הכנתי לראשונה "מוקפץ". זאת המנה שעמית הכי אהב. יש עוד מאכלים שהוא אהב ואני לא מסוגלת להכין כמו פטה כבד עם ריבת בצל, וטורטיות ממולאות בשר. אני לא רואה את עצמי מכינה אותם לאף אחד.

אני מנסה לשמור על מבט אופטימי. כל הזמן שואלים אותי איך אני מצליחה לחייך והתשובה היא: אני רוצה שלילדים שלי יהיה טוב. וכדי שיהיה להם טוב – אני צריכה להיות בטוב. לכן אני שומרת על ההנאות העדינות של החיים כמו לצאת מדי פעם לארוחה במסעדה או ללכת לראות הצגה.

עמית גבאי ז"ל (צילום: באדיבות עדי גבאי)

פעמיים בשבוע אני נוסעת לאשכול בענייני עבודה. בכל פעם שאני מתקרבת אל הנוף המוכר,  מתפשטת בי תחושה נעימה למרות הכאב, הגעגוע והבכי. כאן אני לא מרגישה תלושה.

בתל אביב אני מרגישה כמו גוף זר. אני אוהבת את תל אביב כמקום שאפשר לבוא לבלות בו לילה – ולחזור הביתה. וכשאני אומרת "הביתה" אני מתכוונת לרעים.

בתל אביב אני מרגישה כמו גוף זר. אני אוהבת את תל אביב כמקום שאפשר לבוא לבלות בו לילה – ולחזור הביתה. וכשאני אומרת "הביתה" אני מתכוונת לרעים

מאז ההלוויה של עמית, ביקרנו בקיבוץ כמה פעמים. ובכל פעם שאני מגיעה, אני מרגישה שאני רוצה להישאר.

באחד הביקורים הלכתי לראות את החדר של עמית בשכונת הצעירים וזה היה הלם גדול. החדר נשרף כליל. בתוך הממ"ד נשארו ארון ומגירה מפויחים והצלחנו לחלץ משם כמה פריטים: מחזיק מפתחות, את הרמקול שהיה כל חייו והלך איתו לכל מקום, ואת מחשב הקונטרולר ששימש אותו כשלמד להיות די ג'יי.

אחרי שלושה שבועות בתל אביב, עומר התחיל להיקלט בבית ספר טבע בדרום העיר שקיבל אותנו בזרועות פתוחות. שעות אחר הצוהריים התמלאו פעילויות שמעביר צוות מהקיבוץ שעבד עם הילדים גם במלון.

עדי גבאי (צילום: דפנה טלמון)

עופרי התחילה ללמוד ב"תיכון חדש" בתל אביב וזכתה בצוות נהדר ובחברויות חדשות, אבל עכשיו היא חווה קושי סביב פתיחת שלוחה של נופי הבשור, התיכון של אשכול. בעקבות חזרה של חלק מהתושבים לישובים שמעבר לקו ה-4 ק"מ, פתחו בית ספר עורפי בקיבוץ גבולות. עופרי רוצה לחזור, אבל אנחנו עדיין לא יכולים לחזור.

את לא פוחדת לחזור?
לא. אולי בגלל שאני חושבת שמה שקרה, לא יקרה שוב. אולי כי אני חושבת שזה מקום מהמם ועזה תמיד תישאר ונצטרך ללמוד לחיות שם מחדש וללמד את הילדים שלנו ללכת זקוף, להיות עצמאיים ולהגשים את החלומות שלהם.

אני חושבת שמה שקרה, לא יקרה שוב. ואני חושבת שזה מקום מהמם ועזה תמיד תישאר ונצטרך ללמוד לחיות שם מחדש וללמד את הילדים שלנו ללכת זקוף, להיות עצמאיים ולהגשים את החלומות שלהם

אין שום דבר טוב במה שקרה, אבל אני רוצה להרים ראש ולהסתכל קדימה. ואני לא רואה את עצמי לא חוזרת לקיבוץ. מבחינתי, זה חלק מהצוואה של עמית.