פתרון שתי המדינות, יותר בהיעדר יושר אינטלקטואלי מאשר מכל סיבה אחרת, הפך לברירת המחדל הדוגמטית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. הוא מוזכר 24/7 מאז שהפך לרלוונטי בשנים שלאחר חתימת הסכמי אוסלו, וכפתרון לסכסוך – נדון כהצעה רצינית סביב שנת 2000.

לאורך השנים, הרשות הפלסטינית התמידה להתעקש על פתרון שתי המדינות. ישראל לעומת זאת, עם הפסקות קצרות, רצתה למנוע את קידומו ויישומו, וברור שחזרה בה מהתמיכה הקודמת בו שהושמעה על ידי ראש הממשלה נתניהו בנאומו באוניברסיטת בר אילן ב-2009.

לאורך השנים, הרשות הפלסטינית התמידה להתעקש על פתרון שתי המדינות. ישראל לעומתה, רצתה רוב הזמן למנוע את קידומו ויישומו, וחזרה בה מהתמיכה הקודמת בו, שהשמיע נתניהו בנאום בר אילן ב-2009

מאז, ברציפות, ממשלות ישראל, רובן תחת נתניהו (אך לא רק) – לא רק הקפידו להתנגד לשתי מדינות אלא נקטו בצעדים מעשיים כדי להפוך את החלוקה לשתי מדינות לכמעט בלתי אפשרית. זאת בעיקר באמצעות התרחבות מסיבית ומתמשכת של ההתנחלויות ביהודה ושומרון, אך גם על ידי יצירת מתווה של מדינה אחת באופן שיטתי והדרגתי, תוך שילוב השטחים הכבושים עם ישראל מבחינה כלכלית וברגולציה ממשלתית.

במקביל לצעדים שנקטו, ממשלות ישראל עשו מאמץ מתמשך וממומן היטב בכדי לגייס תמיכה ציבורית ופוליטית למדיניות שלהן, עד כדי כך שהיום קרוב ל-90 חברי כנסת מתנגדים לשתי מדינות (3/4 של הכנסת) והתמיכה הציבורית לא רחוקה מאחור.

בעוד שהעולם, יחד עם הפלסטינים, תומך בפתרון שתי המדינות, ושתי המדינות בלבד – ישראל, יותר מאי פעם, אינה קרובה בשום צורה להלך רוח זה והיא אף מנהלת קמפיין של ממש נגדו.

מיותר לציין שאחרי אירועי ה-7 באוקטובר, דחיית פתרון שתי המדינות על ידי הציבור רק התחזקה והתמיכה בו נמוכה מתמיד כאשר בקושי שליש מהישראלים בעדו.

לא ניתן לשלול שהקהילה הבינלאומית תנסה לאלץ את ישראל להיענות לדרישות לשתי מדינות, אם על ידי לחץ פוליטי או באמצעות סנקציות, או שניהם. זה עדיין נראה תרחיש פחות סביר, בעיקר כי זה לא יהיה יעיל ולא מכל סיבה אחרת. גרירת ישראל לפתרון שתי המדינות בנסיבות הנוכחיות, כאשר בעקבות ה-7 באוקטובר פשוט אין לכך תמיכה ציבורית או פוליטית, כנראה תיצור אסון נוסף ולא פתרון של הסכסוך.

גרירת ישראל לפתרון שתי המדינות בנסיבות הנוכחיות, כאשר בעקבות ה-7 באוקטובר פשוט אין לכך תמיכה ציבורית או פוליטית, כנראה תיצור אסון נוסף ולא פתרון של הסכסוך

מה שחסר מאוד ולא לגמרי ברור למה, הוא דיון תוסס (או דיון כלשהו) על חלופות לפתרון שתי המדינות, שלמרות היותו קיים מאז פרסום דוח ועדת פיל בשנת 1937, מעולם לא ניתן היה באמת לממשו, למעט אולי מייד לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, בעקבות החלטת החלוקה UNGA181.

ישראל, מסיבות משלה, מעדיפה היסטורית לא להציע חלופות כלשהן, ובכך כברירת מחדל מאשרת סדרתית את הסטטוס קוו. לרוב אמנם נראה שניתן לנהל אותו, אך ב-7 באוקטובר הוכח שלא ניתן.

עם זאת, עד עכשיו כמעט לא נמצא אף אחד, לא במזרח התיכון ולא בשאר העולם, שמציע ברצינות חלופה שיכולה לתפוס את מקומו. פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואנליסטים ברחבי העולם נחושים, גם כאשר מאתגרים אותם שוב ושוב, לתאר זאת, כפי שעשה לאחרונה (בדצמבר 2024) העיתון הצרפתי Le Monde כ"הסיכוי היחיד להסדר קבע לסכסוך הנוכחי". גם ישראל טרם התנערה משאננותה לגבי הצורך להמציא פתרון חלופי.

כאמור, היעדר הצעות חלופיות אינו ישר מבחינה אינטלקטואלית. כאילו כל המדינות המאותגרות מבחינה אתנית הגיעו להגדרה עצמית רק באמצעות הפרדה פיזית על פי קווים אתניים. כאילו לכל הקבוצות האתניות בעולם או אפילו לרובן יש מדינה עצמאית משלהן.

כאילו מובן מאליו שכל קבוצה אתנית שנעשה לה עוול חייבת לקבל מדינה משלה, וכאילו על הקהילה הבינלאומית לדאוג שמדינה חדשה תקום על מנת לתקן עוול מלפני 76 שנים, כאשר לא ניתן היה ליישם את החלטת החלוקה של האו"ם (UNGA181) בגין התנגדותם של הפלסטינים.

היעדר הצעות חלופיות אינו ישר מבחינה אינטלקטואלית. כאילו כל המדינות המאותגרות מבחינה אתנית הגיעו להגדרה עצמית רק באמצעות הפרדה פיזית על פי קווים אתניים

לחוסר היושר האינטלקטואלי זה מתווספת עמדת האופוזיציה בצד השמאלי של הקשת הפוליטית בישראל, שבניגוד לעמדת כל תנועות הפוליטיות השמאלניות בעולם, ובלי להניד עפעף, מתעקשת כבר שנים על הפרדה בין אוכלוסיות (ואדמות) על בסיס קווים אתניים (שתי מדינות).

אנחנו יודעים מה השמאל רוצה – היפרדות מהשטחים. הימין רוצה סיפוח השטחים, אך באופן מוזר – מבלי להבהיר אי פעם איזה מעמד הוא רוצה להעניק לאוכלוסייה הפלסטינית המקומית. כאילו באמת יש אופציה מלבד אזרחות שווה.

בנוגע להיעדר המוזר של דיון על חלופות לפתרון שתי המדינות, אני יכול לנחש מדוע בישראל רוצים להשתיק את הנושא: החלופות הן תרחישים של מדינה אחת והן מפחידות את רוב הציבור הישראלי.

לעומת זאת אני לא מבין למה העולם, התקשורת והאקדמיה לא מספרים לנו על חלופות אפשריות. מדוע מדינות אירופה לא מעזות לדון בחלופות לשתי מדינות, ומדוע ממשלת ארה"ב לא מדברת על גישות אחרות לפתרון הסכסוך. כולם דבקים בדוגמה של שתי המדינות.

הגיע הזמן להמשיך הלאה, תוך הבנה שפתרון שתי המדינות הוא לא בר מימוש. הוא פתרון גרוע, שני העמים מבינים זאת באופן לא מודע, ולכן מתנגדים לאימוצו בתוקף, בגלוי או בחשאי.

מדובר באסון לפלסטינים שכלכלתם תיפגע קשות, מדובר במחיר פוליטי עצום וטראומה פוטנציאלית לישראלים שיצטרכו להתנתק מאזורים רבים בגדה המערבית, לפנות מאות אלפי מתנחלים ולחשוף את עצמם לעוד מדינה לא ידידותית או אף עוינת צמודה עליהם.

הגיע הזמן לעבוד על פתרון של מדינה אחת. העובדה שישראל חיה סך הכול די טוב עם מיעוט פלסטיני של 17%, צריכה לסמן עבורנו שמדינה עם ריבונות משותפת בין הירדן לים התיכון אפשרית, למרות שהיא בהחלט מאתגרת. ספק אם יותר מאתגרת מאשר הקמת מדינת ישראל מלכתחילה.

הגיע הזמן להמשיך הלאה, תוך הבנה שפתרון שתי המדינות הוא לא בר מימוש. הוא פתרון גרוע, שני העמים מבינים זאת באופן לא מודע, ולכן מתנגדים לאימוצו בתוקף, בגלוי או בחשאי

ניתן להתמודד עם האיום הדמוגרפי באמצעות אזורים אוטונומיים ודרך ממשלה פדרלית מתוכננת היטב, האחראית על האזור כולו, או על רובו. פתרונות דומים נמצאו במקומות אחרים. אין סיבה טובה שלא נוכל לעשות את אותו הדבר. מה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו זה להישאר תקועים עם סטטוס-קוו בלתי נסבל, רק כי פתרון ברירת המחדל הדוגמטי אינו נותן מענה לצרכים.

עמנואל שחף הוא חבר מועצה ב"תנועה ישראלית". הוא מהנדס, מנהל, איש מוסד, פעיל פוליטי וחברתי, בעל ניסיון רב תרבותי יוצא דופן, מעוניין במיוחד בחלופות מדיניות ומקדם היום פדרציה בארץ ישראל. חי עם שוש באזור השרון, אבא לשנים וסבא ל-8