כאומנית מחאתית, עד ל-7.10 ציירתי בעיקר תמונות העוסקות בשחרור בעלי חיים. מאותו יום משהו השתנה. הכאוס והחרדה שמילאו אותי גרמו לי לקיפאון, והמראות שנחשפו מיום ליום החדירו בי בהלה, חוסר אונים ובעיקר כעס ועלבון תהומיים.
במשך שלושה שבועות לא הצלחתי לצייר ולו כתם אחד על הבד. אז קיבלתי קול קורא מגלריה בן עמי בתל אביב, שהקימה תערוכה חשובה במיוחד בגלריית The 4th Wall בברלין בנושא "מכתב לעולם" (אוצר: דורון פולק).
את כל הכעס והעלבון ריכזתי למבט אחד חודר ועמוק בדיוקן אחד של אישה יהודייה בשם #JewishToo, הנושא עימו את כובד ההיסטוריה והתקווה להבנה והזדהות. הוא מייצג את האמונה שלי בכך שאומנות יכולה להיות זרז לשינוי ומדיום שדרכו גם אישה שותקת יכולה לדבר.
את הכעס והעלבון ריכזתי למבט אחד חודר בדיוקן יהודייה, הנושא את כובד ההיסטוריה והתקווה להבנה והזדהות. הוא מייצג את אמונתי בכך שאומנות יכולה להיות זרז לשינוי, ומדיום שדרכו גם אישה שותקת יכולה לדבר
מול הכחשה גלובלית ולגיטימציה לפחיתות ערך לנשים יהודיות, ציור זה הוא עמדה מתריסה להכרה והתייחסות מוסרית. מבטה של האישה נושא את עול הדורות, כאב ההווה והתקווה לעתיד טוב יותר.
בלב הקונפליקט הנוכחי בעולם והסבל האנושי, האומנות היא תגובה פנימית למשוא פנים של העולם כלפי יהודים, ובעיקר של הקהילה הפמיניסטית בעולם. כיוצרת באומנות ובפילוסופיה, העבודה האומנותית שלי אינה מסתכמת בציור אסתטי, אלא זו חריטה מוחשית של זעקה נשמתית.
הדיוקן #JewishToo אינו ציור פשוט, אלא נרטיב – מכתב שקט אך חזק לעולם, שבו אני מציגה אישה עטויה בדגל ישראל. מבטה הוא מאגר קשוח של סיפורים שלא סופרו, הבעתה משלבת חוסן לאומי יחד עם רגשות של פחד, סבל, צער עמוק וחוסר וודאות. הביקורת משקפת את כוחן של הנשים בעולם להתנגד לזוועות האלה יחד עם האשמה על אדישותו של העולם לסבלן של נשים יהודיות בפרט.
זהו דיוקן המשקף יראת כבוד והשתתפות עמוקה בסבלן של הנשים היהודיות שסבלו, ועדיין בימים אלה סובלות את הבלתי ניתן לתאר: לכל הנשים שנאנסו ב-7.10.23 כחלק מאקט מלחמתי, וכעת צריכות להתמודד עם הכחשה עולמית.
מבטה הוא מאגר קשוח של סיפורים שלא סופרו. הבעתה משלבת חוסן לאומי עם רגשות פחד, סבל, צער עמוק וחוסר וודאות, ומשקפת את כוח הנשים להתנגד לזוועות האלה, יחד עם האשמה על אדישות העולם לסבלן
לכל החטופות מטבח ה-7.10.23, שצריכות להסביר כמה הן סבלו בשבי ואם נגעו בהן או לא. לכל הנשים היהודיות שנרצחו ב-7.10.23 בהתעללות לאחר שאבריהן נחתכו, וגוף האישה המבותר הפך לסמל להשמדה העתידית של העם היהודי בידי המרצחים.
לכל האימהות שילדיהן וילדותיהן בצבא ולא עוצמות עין ונדרכות לכל דפיקה בדלת. לכל הנשים היהודיות באשר אתן בעולם שצריכות לסבול אנטישמיות ולהסתיר את המזוזה המוצגת בפתח בית יהודי כדי שלא ירססו להן כתובת נאצה מחוץ לבית. לכל העולם שמעז לראות אותנו שוות פחות ולתת לזה איזושהי לגיטימציית "הקשר".
אני טוענת שלאומנות יש כוח אמיתי לעורר ביקורת ובעיקר להציג לאנשים מראה, כך שבתוך תוכם הם מסתכלים על הציור ומבינים את המסר. זו שליחות גדולה שמטרתה לעשות שינוי מהותי בעולם, שבו הטכנולוגיה מתקדמת יותר מהר מהמוסר. אנשים כבר אינם חשופים למושא הפגיעה שלהם ומטילים את האחריות על סבלו של הזולת רק על מי שמבצע את העוול בפועל, ולא על מי שמזמין או מעודד אותו.
זהו צו השעה לעסוק בקידום מודעות להשפעות בחירותינו. בציוריי אני מאתגרת את הצופים להתמודד עם מציאות, שלעיתים קרובות אפופה באי נוחות. כאומנית מחאתית, הפועלת לשחרור בעלי חיים, אני מקפידה לעשות את החיבור התודעתי בין חברה מתוקנת ובין בחירות המזון שלנו, בטענה שזהו חלק מהותי במסע שלנו לקיום אנושי מספק ולהיותנו אנשים טובים יותר.
אני מייחלת לעולם, שבו החמלה משתרעת מעבר לאנושי ובאה לידי ביטוי בחמלה לכל חי. הקשר בין אכילת בעלי חיים לאלימות בחברה הוא מורכב ורב ממדי, אבל כמי שחווים מלחמה הכוללת מראות של טבח ואלימות, חשוב להבהיר שיש קשר בין השניים. שעלינו לשקול מחדש את הערכים שעליהם התזונה שלנו מתבססת ולקחת אחריות על השלכות הבחירות שלנו. כי כשאנו נותנים לחמלה להיכנס – שם נכנס האור.
אני מייחלת לעולם, שבו החמלה משתרעת מעבר לאנושי ומתבטאת בחמלה לכל חי. הקשר בין אכילת בע"ח לאלימות בחברה מורכב ורב ממדי, אבל כמי שחווים מלחמה -חשוב להבהיר שיש קשר בין השניים
השיח על שחרור בעלי חיים מאתגר בתקופה זו. המלחמה דחקה הצידה נושאים רבים ומשמעותיים. בתחילה נראה היה כי לא נכון לדבר על שום דבר אחר כאשר אבל כבד וסבל לאומי מרחפים על כולנו. אבל עם הימים, השבועות והחודשים נחשפתי כל פעם לחזרה לשגרה הרגילה שלנו, שאנו כל כך לא מודעים לה.
אנשים שמעלים תמונות של ארוחה, שכולה מבוססת על סבל של בעלי חיים, כשהם מדברים במקביל על כמה הם מזועזעים מהטבח. חיילים, שהעלו תמונות הצלה של כלבים ובעלי חיים מעזה, חוזרים לריענון ועושים "על האש". האם יש באמת הבדל בין בשר הכלב לבשר העגל? וכשדנים על חמלה האם לא נכון לחמול על אחרים לפני שאנחנו מבקשים חמלה על עצמנו? ומה למעשה הקשר בין אכילת בעלי חיים ובין אלימות?
בתפיסה שלי הקשר הוא ישיר. ההתעלמות מסבלם של בעלי חיים מזינה תרבות של חוסר רגישות ואדישות, המתרחבת לתחומים אחרים של החיים החברתיים. מחקרים מראים כי חשיפה לאלימות כלפי בעלי חיים יכולה להקנות לילדים ולנוער תפיסות אלימות כפתרון לקונפליקטים וכתגובה לפירוק מתחים.
מבחינה אתית, האופן שבו אנו מתייחסים לבעלי חיים אחרים משקף את האתוס המוסרי של החברה. ולכן, אנו לא יכולים לתת משמעות מוסרית רק להתנהגויות שלנו כלפי בני האדם, אלא להרחיב את מעגל ההתחשבות המוסרית שלנו גם כלפי בעלי החיים.
כאשה, הזועקת ומנכיחה את כאבן של נשים יהודיות באשר הן ודורשת הכרה והתייחסות מוסרית, אני לא יכולה לקחת חלק בהסוואת האלימות הקיצונית הקיימת בדיכוי בעלי חיים, ההופכת אותם למוצרים חסרי יישות, חסרי קול וחסרי ייצוג.
כאשה, הזועקת ומנכיחה כאב נשים יהודיות ודורשת הכרה והתייחסות מוסרית, אני לא יכולה לקחת חלק בהסוואת האלימות הקיצונית בדיכוי בע"ח, ההופכת אותם למוצרים חסרי יישות, קול וייצוג
המסע לעולם חומל, צודק ונטול אלימות חייב לעבור דרך הצלחת. מעבר לכל ציור וכל דיוקן, מסתתרת הזמנה לשינוי – עדות לעולם שבו החמלה וההבנה מנצחות את האדישות, האלימות והפחד.
יפית סרנגה היא יוצרת באומנות ובפילוסופיה וציירת מחאתית הפעילה למען שחרור בעלי חיים. מחברת ספר העיון בפילוסופיה "וחך, אוכל יטעם-לו" (הוצאת צמרת), העוסק בסוגיות פילוסופיות רוונטיות לעידן המודרני התעשייתי. בימים אלו מציגה ציורי שמן בארבע תערוכות במקביל בארץ ובחו"ל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
יפית סרנגה… וואו. איזה עוצמה כמה קשה המצב וכמה טוב שיש אנשים כמוך שמראים לעולם. הצלחת לטלטל אותי … המלחמה הזאת היא עצומה ואין סופית ומאוד מעציבה. אין עליך ותודה על הכתבה המדהימה. מחכים לעוד …
וואוו יפית יקרה ואהובה ..כתבה מטלטלת, בין הרצוי למצוי,בין תקופת האבל בה המדינה חווה טלטלה עצומה שכמותה לא ידענו מעולם, לצד ההתמודדות שלך מול רצח בעלי חיים למאכל אדם. לא פשוטים הימים ועד כמה וכמה לא פשוטים ימייך, ורת מביאה זאת לביטוי ביצירות שלך.