יום שבת, שבעה באוקטובר
התעוררתי בבוקר ממטח טילים נוראי ובלתי פוסק. אני לא זוכרת דבר כזה, כי לא היה דבר כזה. באותו בוקר חגגנו את שמחת תורה ויאיר בעלי, שתמיד יוצא מוקדם לבית הכנסת, היה צריך לעבור בחדר האוכל כדי לבדוק כמה דברים שהכינו לקידוש שאחרי התפילה.
בדרך לחדר האוכל פגש אותו צביקה, חבר מכיתת הכוננות של עלומים, ואמר לו, רוץ הביתה תיכנס לממ"ד וסגור את הדלתות – יש מחבלים בקיבוץ.
יאיר ואני ממקימי קיבוץ עלומים. כבר עברנו סבב או שניים ואנחנו לא מחובבי הממ"ד. בכל פעם שהיה פה צבע אדום, היינו עוצרים, סופרים עד עשר, שומעים בום וממשיכים. הפעם נעלנו את הדלת הראשית, נכנסנו לממ"ד וסגרנו אחרינו את הדלת.
יאיר ואני ממקימי קיבוץ עלומים. כבר עברנו סבב או שניים ואנחנו לא מחובבי הממ"ד. בכל פעם שהיה פה צבע אדום, היינו עוצרים, סופרים עד עשר, שומעים בום וממשיכים. הפעם נעלנו את הדלת ונכנסנו לממ"ד
ואז יאיר הבין שאם יש יריות ויש מחבלים – צריך להפעיל את הטלפון. מתברר שקיימת הנחיית קבע להשאיר טלפון של אחד מבני הבית פתוח בשבת. לא ידענו על קיומה של ההנחיה, אבל יאיר אמר שהמצב מחייב טלפון פתוח.
קיבלנו הודעות מצוות החירום היישובי (צח"י) להישאר בממ"ד. לא רצינו לנהל שיחות בשבת אבל יעל, הבת שלי, צלצלה נסערת ושאלה, אמא מה אתכם? בבארי אסון, שואה! ואז, אחד אחרי השני, הילדים התחילו להתקשר ולספר על בארי, כפר עזה ונחל עוז – שלושת הקיבוצים הסמוכים לעלומים.
מהר מאוד שמענו יריות מנשק קל ואז מנשק אוטומטי והבנו שזה ירי מחבלים. זה נשמע רציני. מפעם לפעם קיבלנו הודעות שכיתת הכוננות פועלת, והנחיה חוזרת להישאר בממ"ד כי בחוץ מלחמה.
בשלב מסוים הודיעו שכמה מחברי כיתת הכוננות נפצעו, אבל מכיוון שבדרך כלל אנחנו לא נבהלים – יצאנו לרגע, עשינו קידוש, אכלנו משהו וחזרנו לממ"ד. לא הדלקנו אור ולא שום אמצעי תקשורת מלבד הטלפון ששימש להודעות חשובות ולשיחות עם הילדים.
באחת בצהרים אילה התקשרה לשאול לשלומנו. אמרתי לה שאני לא יודעת, שבחוץ יש מלחמה ואני מנסה להירדם. ואז נשמעו יריות נוראיות וקרובות מאוד.
בערך באותו זמן הצבא הגיע ויחד עם חברים מכיתת הכוננות עברו מבית לבית לבדוק מה שלום החברים. יש אנשים שהתחבאו טוב עד כדי כך שלא שמעו שדופקים להם בדלת.
בערך באותו זמן הצבא הגיע ויחד עם חברים מכיתת הכוננות עברו מבית לבית לבדוק מה שלום החברים. יש אנשים שהתחבאו טוב עד כדי כך שלא שמעו שדופקים להם בדלת
שלושים מחבלים פשטו על עלומים ונהדפו על ידי כיתת הכוננות שלנו. משש וחצי בבוקר ועד 12:00 בצהרים התנהל קרב, עד שהגיעו כוחות צה"ל. כשכשלו הניסיונות להיכנס לאזור המגורים, פנו חלק מהמחבלים לרפת ורצחו עשרים ושלושה עובדים זרים מנפאל ומתאילנד, חטפו שמונה מהם ואז שרפו את הממגורה ואת מכון החליבה.
העובדים הזרים התקשרו למנהלי העבודה ואמרו, "בואו, עזה פה", אבל בגלל הלוחמה, קשה היה להגיע אליהם ולטפל בפצועים.
בחזרה לשורשים
במוצאי שבת, באחת וחצי בלילה, אילה התקשרה ואמרה, קומו. אתם צריכים להכין מזוודה, מפנים אתכם בשלוש לטבריה. בעשרה לשלוש אמרו שדוחים את הפינוי בכמה שעות אז חזרתי לישון. בשמונה בבוקר הודיעו שמי שרוצה לנסוע ברכב פרטי, מוזמן להצטרף לשיירה שיוצאת בשמונה וחצי. נשארנו וחיכינו לפינוי של האוטובוסים.
ביום ראשון, בסביבות שלוש בצוהריים, עלינו לאוטובוס והתבקשנו לסגור את הווילונות כדי שלא נראה את הזוועות. מי שנסעו במכוניות, ראו את כל המראות. בדרך החוצה מעלומים, הודיעו שאנחנו נוסעים למלון בנתניה.
ביום ראשון, בסביבות שלוש בצוהריים, עלינו לאוטובוס והתבקשנו לסגור את הווילונות כדי שלא נראה את הזוועות. מי שנסעו במכוניות, ראו את כל המראות. בדרך החוצה מעלומים, הודיעו שאנחנו נוסעים למלון בנתניה
נתניה היא העיר שבה נולדתי ובה גדלתי, בשיכון מזרחי. התחתנתי עם יאיר כשהייתי בת עשרים ואחת. היינו בשני גרעיני נח"ל של בני עקיבא והכרנו בקיבוץ סעד, שם עברתי הכשרה לקראת הקמה. באלול תשכ"ו, שמונה חודשים לפני מלחמת ששת הימים, עלינו לעלומים.
בזמן שהייתי בנח"ל, חברות שלי הלכו ללמוד באוניברסיטה. מקצועות רבי מלל מעולם לא היו בשבילי. מה שהייתי צריכה לקרוא בספרים – נשאר בספרים.
היה לי ברור שאני הולכת לקיבוץ ואמא שלי, שראתה שכל החברות שלי לומדות, אמרה שאני הולכת לבזבז את הזמן שלי. ואיך זה שאף אחת מהחברות שלי לא פראיירית כמוני שהולכת לעבוד בקיבוץ בלי כסף. אבל זה מה שרציתי. הקמנו את עלומים מכלום. חיינו בצריפים, בפריקסטים. היה שדה שלף, פרדס, זרענו חיטה וקצרנו לתחמיץ.
עוד לפני המלחמה, הקיבוץ שינה את פניו עם ההחלטה על הפרטת השירותים בקיבוץ. ועכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, זה בוודאי לא אותו קיבוץ – ואולי גם לא יחזור להיות. אבל המשפחה שלנו עוזרת מאוד.
עוד לפני המלחמה, הקיבוץ שינה את פניו עם ההחלטה על הפרטת השירותים בקיבוץ. ועכשיו, אחרי השבעה באוקטובר, זה בוודאי לא אותו קיבוץ – ואולי גם לא יחזור להיות. אבל המשפחה שלנו עוזרת מאוד
לפני המלחמה, בתקופת ההפגנות נגד הרפורמה, ניתקתי קשרים עם בני המשפחה המורחבת שדיברו לא יפה על אנשים ממשפחתי שלא מחזיקים בדעות דומות לשלהם. אמרתי להם, אני לא משתתפת בדיבורים האלה ויצאתי מקבוצת הווטסאפ. עכשיו, כשנוכחתי שוב בחשיבותה של המשפחה – ביקשתי לחזור.
חמישה חודשים במלון
בחזרה ליום ראשון: בשבע בערב הגענו למלון בנתניה, הלומים. בכניסה חיכו לנו חבר'ה מבני עקיבא בשירת "עם ישראל חי". עובדי המלון קיבלו אותנו בצורה יוצאת מן הכלל, נתנו לנו יחס נהדר ותנאים טובים. אלוהים שומר עלינו. איזה ניסים הוא עשה לנו באותה שבת.
לקחנו במזוודה בגדים ותרופות לשלושה ימים ואף אחד לא הביא בגדי שבת. מהר מאוד התחלנו לקבל משלוחים של בגדים מאנשים טובים מכל רחבי הארץ. המדינאים שלנו הם התחתית של התחתית, אבל עם ישראל חיבק אותנו בחום.
התחלקנו לשני מלונות – מלון למבוגרים ומלון דירות למשפחות עם ילדים. יש משפחות שעזבו את המלון ומצאו דירות בסביבה כדי להישאר בבית הספר שהקימו כאן לילדי עלומים. העירייה עזרה בהקמת בית הספר וגם בני עקיבא והמתנ"סים.
בשבועות הראשונים, הגיע כל יום מישהו מהילדים או הנכדים לבקר. הביקורים החזיקו אותנו והעמיקו אצלי את ההבנה עד כמה משמעותית המשפחה. ביום ההולדת שלי כולם הגיעו למלון והכינו לי לוח עם תמונות.
הילדים שלנו (אילה, יעל, מיכל, עפר ודוד) שאלו מה אנחנו עושים כל היום בחדר במלון, אבל לא היינו כל הזמן בחדר. הלכנו לבית הכנסת, וחזרנו. הלכנו למכבסה, וחזרנו. יצאנו לטייל על חוף הים או לערוך קניות והקפדנו על שנת צוהריים.
הימים עברו והיו מלאים בחוגים והפעלות והיו שתי עובדות מהרווחה שאחת מהן, איילת המדהימה, הייתה מגיעה למלון בשבע בבוקר ונשארת עד אינסוף. היינו צריכים לגרש אותה הביתה בסוף היום. קיבלנו תמיכה נפשית ופעמיים בשבוע הגיע רופא למלון.
הימים עברו והיו מלאים בחוגים והפעלות והיו שתי עובדות מהרווחה שאחת מהן, איילת המדהימה, הייתה מגיעה למלון בשבע בבוקר ונשארת עד אינסוף. היינו צריכים לגרש אותה הביתה בסוף היום
יש לי רק מילים טובות לומר על נתניה, עיר ילדותי. על העירייה שנרתמה לעזרתנו, על עובדי הרווחה, על התושבים, על ההנחות שקיבלנו כמפונים.
אחרי שבועיים במלון, יאיר יצא מאיפוס. בקיבוץ, הוא היה משגיח כשרות במטבח, התנדב במשרד הביטחון עם משפחות שכולות וגם הסיע חולים מעזה לבתי החולים בישראל במסגרת עמותת "בדרך להחלמה" שיעל שלנו היא המנכ"לית שלה.
עובדת הרווחה הזמינה אותו לבוא להתנדב בעיריית נתניה לשעתיים ביום. בזמן שיאיר היה הולך, הייתי פותחת את מיטת הטיפולים בחדר ומעניקה טיפולים לחברות הקיבוץ, לעובדות המלון וגם לנשים מקריית שמונה שהתפנו. כבר 25 שנה אני לומדת ומטפלת בשיטות אלטרנטיביות שונות, ביניהן טיפול ביוארגונומי. עשה לי טוב שיכולתי לטפל.
השבר מול עזה
גם לפני 76 שנים, כשקמה ישראל, לא באנו לארץ זבת חלב ולא הבטיחו לנו כלום. פתאום, שוב נפלה עלינו מלחמת שחרור. תביני, הם לא רוצים אותנו. הם רוצים אותנו מתים בים. אנחנו צריכים להילחם, לא להגן. להילחם!
גם לפני 76 שנים, כשקמה ישראל, לא באנו לארץ זבת חלב ולא הבטיחו לנו כלום. פתאום, שוב נפלה עלינו מלחמת שחרור. תביני, הם לא רוצים אותנו. הם רוצים אותנו מתים בים. אנחנו צריכים להילחם, לא להגן. להילחם!
לפני כמה זמן בא אלינו איש חינוך משכמו ומעלה ואמר שהוא כועס על חמאס שבגללו אין בליבו היום חמלה על ילדים בעזה. ראינו מה קרה, ראינו את האספסוף עומד על הגבעה ממול ומחכה להסתער ולשדוד ולאנוס ולבזוז, אבל הם הבינו שכאן נלחמים ובאמת אני חושבת שבמקומות שבהם נלחמו, הם המשיכו הלאה.
תמיד ידעתי שהפלסטינים הם אויבים שלנו. אנחנו לא יכולים להמשיך לשגות באשליות. הם לא מקבלים את עובדת קיומה של ישראל. נכון, לא כולם רוצחים, אבל אנחנו חייבים להכיר בכך שהם אויבים ועם אויבים צריך להילחם.
נתנו להם יותר מדי קדימות והגיע הזמן שנלמד את מה שאנחנו לא רוצים ללמוד, כאילו אנחנו אנשי שלום מאמריקה ולא חיים במזרח התיכון. כבר 76 שנים אנחנו רוצים שהמלחמה הזאת תיגמר אבל היא לא נגמרת ואני לא רואה איך היא תיגמר.
הגיע הזמן שנלמד את מה שאנחנו לא רוצים ללמוד, כאילו אנחנו אנשי שלום מאמריקה ולא חיים במזרח התיכון. כבר 76 שנים אנחנו רוצים שהמלחמה הזאת תיגמר אבל היא לא נגמרת ואני לא רואה איך היא תיגמר
בשבת השחורה התקשר אלינו חאמיד, אבא של נוהא. נוהא היא כמו הנכדה של יאיר מעזה. בגיל שש היא עברה השתלת כליה שתרמה לה אמא שלה והיום היא בת 13 וכל הזמן בטיפולים.
לאורך אותן שנים, אחת לשבועיים-שלושה, יאיר הסיע את נוהא ואת חאמיד ממחסום ארז לבית החולים שניידר, במסגרת ההתנדבות ב"בדרך להחלמה". הביא להם פירות וממתקים. נפשותיהם נקשרו וזה משבר נוראי ותערובת של רגשות.
בשבת השחורה חאמיד התקשר ליאיר ואמר לו, תשמרו על עצמכם, תזהרו. בכל סבב, הוא היה מתקשר לשאול לשלומנו, להתעניין, לבדוק שאנחנו בסדר. השבוע הוא התקשר שוב וסיפר שנוהא נסעה עם אמא שלה דרך מצרים לטיפולים באירופה.
לבקר את הבית
אחרי שההלם הראשון שקע מעט, יאיר התחיל לנסוע להתנדב בפרדס בקיבוץ. בנר שמיני של חנוכה נערכה תפילת ראש חודש טבת בבית הכנסת, מטעם הרבנות הצבאית. זו הייתה חוויה. אחריה התקיימה הלוויה של חבר הקיבוץ סטיבי מרקוס שעבד ברפת וחזר לעבוד בה חמישה ימים אחרי שפרצה המלחמה.
סטיבי עסק בעבודות שיקום והסביר למתנדבים שהגיעו מה צריך לעשות. יום אחד הוא לקה בליבו ולא קם לעבודה. אני חושבת שהוא מת משברון לב.
אחרי ההלוויה, הילדים שלנו ארגנו הדלקת נרות חנוכה בעלומים. מכל משפחה הגיעו נציגים וזה היה מרגש. מעולם לא שרנו ככה את "מעוז צור" עד סופו ואפילו הספקנו להכין לאטקס ולזכות בריח של בית. חודש אחרי חנוכה, כלתי (אשתו של עפר, שגם לה קוראים מיכל) ארגנה שבת משפחתית בעלומים שאליה, כולם הגיעו.
הילדים שלנו ארגנו הדלקת נרות חנוכה בעלומים. מכל משפחה הגיעו נציגים וזה היה מרגש. מעולם לא שרנו ככה את "מעוז צור" עד סופו ואפילו הספקנו להכין לאטקס ולזכות בריח של בית
מתי חזרתם לגור בבית בקיבוץ?
לפני שבועיים. יאיר כל הזמן רצה לחזור, אבל רוב החברים לא היו מוכנים. הבתים בעלומים נשארו שלמים אבל ההתנגדות לחזור כל כך חזקה, שבכלל לא חשבו מה קורה עם אלה שכן רוצים.
עד עכשיו חזרו 15 משפחות, אבל רק משפחות של מבוגרים, כמונו, בלי ילדים קטנים. יש משפחות שמדברות על חזרה אחרי פסח, שיתקיים השנה במלון. בינתיים, בכל שבת מישהו מהילדים בא עם אוכל, כי לא סומכים על הבישולים שלי.
אבל הקיבוץ לא לגמרי נטוש. אנשי כיתת הכוננות נמצאים כאן כל הזמן. הכולבו נפתח לשעה ביום ולחדר האוכל מביאים אוכל ומחלקים, אז גם שם פוגשים קצת אנשים. סביבנו, יש כל הזמן רעש של מלחמה, למרות שרובו של צה"ל.
העתיד
אני לא טובה בלראות עתיד. אני רואה את הזמן הזה. כאן, בחדר הטיפולים שלי שעומד מיותם, תלויה כתובת: "כל החיים מגיעים אליי בקלות, בשמחה ובזוהר". כך אני משתדלת לחיות. לראות את הדברים הטובים ולא להתעכב על הרע.
בחדר הטיפולים שלי תלויה כתובת: "כל החיים מגיעים אליי בקלות, בשמחה ובזוהר". כך אני משתדלת לחיות. לראות את הדברים הטובים ולא להתעכב על הרע
כרגע אני בחדר העבודה שלי, במקום שלי. אף פעם לא חשבתי על מקום אחר ואלוהים עשה לנו ניסים. כן, קרו דברים איומים, אבל היו גם מיליוני ניסים. אני חושבת שאם מאמינים, אפשר לראות בכל דבר נס. עצם העובדה שאנחנו קמים בבוקר ונושמים, זה כבר נס.
יש לי חברה קרובה, אישה חרדית מקסימה מבית שמש. אחרי אותה שבת היא התקשרה לשאול לשלומי ואמרתי לה, איזה מזל היה לנו. כמה ניסים השם עשה לנו וכל הזמן שאלתי, בזכות מה? למה הם כן ואנחנו לא? והיא אמרה, יותר מששמרו ישראל על השבת – שמרה השבת על ישראל, וזה נכנס לי ללב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם