ב-1967 הסוציולוג הצרפתי אנרי מנדרס פרסם את "קיצם של האיכרים" ("La Fin des paysans"). הטיעון של הספר היה חתרני אך בלתי ניתן להפרכה. על סמך עשור של עבודת שטח מדוקדקת ואיסוף נתונים, הגיע מנדרס למסקנה ש"הציוויליזציה המסורתית" של צרפת, שגילם האיכר, גוועת.
היתרונות הכלכליים של תוכנית מרשל להבראת אירופה והשוק המשותף, לצד ההתקדמות המדעית והטכנולוגית, ממיכון ועד דישון, שינו לא רק את אופייה של החקלאות אלא גם של הציוויליזציה הכפרית שעליה היא התבססה. צרפת עדה ל"קרב האחרון של החברה התעשייתית נגד מה שנותר מהחברה המסורתית", הכריז מנדרס.
מורת הרוח שעולה החורף מהכפרים בצרפת מזכירה לנו כי הקרב האחרון שמנדרס הכריז עליו עדיין מתנהל כעבור יותר מחמישים שנה. בחודש שעבר חקלאי צרפת פתחו בשורה של מחאות ברחבי המדינה, מחסימת כבישים מהירים באמצעות הטרקטורים שלהם ועד השלכת ירקות נרקבים (או גרוע מכך) בכיכרות עירוניות או מחוץ לחנויות סופרמרקט.
לקראת סוף ינואר ההפגנות הללו איימו להגיע לשיא עם הגעתם של טרקטורים לפריז מכיוונים שונים ליצירת "מצור על פריז", כפי שכינו זאת כמה מהחקלאים, אך לבסוף, לאחר כמה ימים של ספקולציות קדחתניות בתקשורת על המבוי הסתום הצפוי במפגש בין הטרקטורים לניידות משטרה משוריינות – "האם פריז תורעב?", שאל יותר מעיתון אחד – המצור לא התרחש.
הממשלה החדשה של הנשיא עמנואל מקרון, בראשותו של ראש הממשלה בן ה-35 גבריאל אטאל, קיבלה כמעט את כל הדרישות העיקריות של האיגודים שמובילים את המחאות.
לא זו בלבד שהממשלה, למרות מחויבותה הקודמת לריסון תקציבי, הבטיחה 400 מיליון אירו נוספים לחיזוק ההכנסה הבלתי יציבה של מגדלי דגנים ומשק חי, היא גם גנזה תוכניות לביטול הדרגתי של הקלות המס על סולר וכן את תוכניותיה לאסור את השימוש בחומרי הדברה מסוימים.
מחאת החקלאים שפרצה החורף בצרפת היא חלק מה"קרב האחרון של החברה התעשייתית נגד מה שנותר מהחברה המסורתית ודמות האיכר". בכך היא שונה ממחאות חקלאים דומות שפרצו במדינות נוספות באירופה
חשוב לא פחות, בזמן שאטאל נפגש עם חקלאים ליד הטרקטורים שלהם, מקרון גזל זמן מפגישתו עם עמיתים בבריסל כדי להבטיח שצרפת תסרב לחתום על הסכמי סחר בין האיחוד האירופי לגוש המסחר הדרום אמריקאי "מרקוסור", שתוצרתו הזולה יותר תפגע בחקלאים הצרפתים.
באופן לא מפתיע, ארנו רוסו, ראש ה-FNSEA, איגוד החקלאים הגדול בצרפת, הודיע כי הוא מרוצה מהמחוות הללו. תלונותיהם של חברי האיגוד, הוא הכריז, "נשמעו".
טענות דומות של חקלאים בכמה מדינות נוספות באירופה נשמעו על ידי ממשלותיהם באותם נושאים שהובילו את חקלאי צרפת לאיים במצור על עיר הבירה.
בין אם הובעו בפורטוגזית או בפולנית, בהולנדית או בגרמנית, הסיבות להתגייסות הזו ברחבי היבשת דומות. מהאיום בקיצוץ סובסידיות חקלאיות מצד הממשלות שלהם ועד האיום בייבוא תוצרת זולה יותר ממדינות מחוץ לאיחוד כמו אלה שמייצג "מרקוסור", החקלאים האירופאים מבינים שעם הידלדלות מספרם והתפוקה שלהם פוחת גם הסיכוי לעתיד בר-קיימא.
לאדמה –la terre – יש מקום מרכזי בזהות הצרפתית. ראש ממשלת צרפת הצהיר כי החקלאות היא מרכיב יסודי ב"זהות הצרפתית", כזה שמצריך "חריג חקלאי צרפתי" שמבוסס על "גאווה וזהות"
ועדיין יש משהו יוצא דופן במחאות החקלאים בצרפת – איכות שמבחינה אותן, ולו רק מבחינה תרבותית והיסטורית, מהמחאות שפרצו במקומות אחרים ביבשת. נכון לעכשיו, בשבוע שעבר אטאל הביע את הכניעה הבלתי מותנית של ממשלתו במונחים ייחודיים לצרפת.
החקלאות, הוא הצהיר, היא מרכיב יסודי ב"זהות הצרפתית", כזה שמצריך "חריג חקלאי צרפתי". החריג החדש הוא "לא עניין תקציבי", טען אטאל, אלא מבוסס על "גאווה וזהות". למעשה, כפי שמעידה התגובה למחאה, הטענה ל"אקספציונליזם צרפתי" מגיעה עד הימין הקיצוני בצרפת ותגובתו למחאות.
שוטרים לצד פרות במהלך הפגנה של מחאת החקלאים בפריז, 24 בפברואר 2024 (צילום: Ludovic MARIN / AFP)
לאדמה –la terre – יש מקום מרכזי בזהות הצרפתית. אין זה מקרה שהכרך השלישי והאחרון של עבודתו ההיסטורית של פייר נורה, "אתרי הזיכרון" ("Les Lieux de memoire"), המוקדש למסורות, פותח בערך "la terre".
הגאוגרף ארמן פרמון טען כי הגעתו המאוחרת של התיעוש לצרפת פירושה שאילנות היוחסין של משפחות צרפתיות "נטועים באדמת הכפר" יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה.
למרות שהמונח "איכר" הוחלף ב"חקלאי" ו"תרבות האיכרים בת אלף השנים" גוועת, חקלאים צרפתים רבים מעולם לא נכנעו למושג החדש, כל שכן לגזר דין המוות שהכריז מנדרס
כך גם לגבי עצם המושג "איכר". אף על פי שמנדרס הסיק שה"איכר" הוחלף ב"חקלאי" ו"תרבות האיכרים בת אלף השנים" גוועת, חקלאים צרפתים רבים מעולם לא נכנעו למונח, כל שכן לגזר דין המוות שהכריז מנדרס.
חבר בולט בקונפדרציית האיכרים, כריסטיאן בואגונטייה, סיפר שכאשר קרא את "קיצם של האיכרים" בצעירותו, הוא שמח לתאר את עצמו כחקלאי. אבל לא עוד. להזדהוֹת כאיכר, הוא אמר, פירושו להזדהות עם "מסורת שמכבדת את האדמה, את התבואה ואת החיות". אולם פירושו גם להזדהות עם מסורת שאם עוד לא מתה, הרי שהיא מחוברת למכונת הנשמה.
תעשיית החקלאות היא אחת התעשיות הגדולות בצרפת, שאחראית כמעט לשני שלישים מהתוצרת החקלאית.
כמיליון הגברים והנשים שמועסקים באופן ישיר או עקיף על ידי חברות הענק האלה אינם חורשים שדות או מגדלים בקר ואף לא מזדהים כאיכרים, כל שכן מנהלים חיים שמזכירים את דמויותיהם הדהויות של הזורעים והקוצרים בציוריו של האמן בן המאה ה-19 ז'אן-פרנסואה מילה.
תעשיית החקלאות היא אחת התעשיות הגדולות בצרפת, שאחראית כמעט לשני שלישים מהתוצרת החקלאית. אך מדובר במסורת שאם עוד לא מתה, הרי שהיא מחוברת למכונת הנשמה
תחת זאת מדובר בכ-400 אלף חקלאים קטנים, שמייצגים כ-1.5% מכוח העבודה של המדינה, ואשר ניצבים בפני משבר קיומי. הם מיטלטלים בין הדרישות הרגולטוריות המחמירות של בריסל, שנראות להם לעיתים כמענישות, לבין תוכניות הממשלה לעבור לכלכלה ירוקה.
בו בזמן, הם חוששים שאיכות התוצרת שלהם תיפגע על ידי הגברת איחוד הקרקעות על ידי מגזר תעשיית החקלאות והרחבת השליטה בשוק של שרשראות הפצה גדולות.
סקר שנערך לאחרונה חושף כי הציבור הצרפתי מזדהה עם החקלאים בשני הנושאים הללו; קרוב ל-40% מהמשיבים הטילו את האשמה על הרגולציות האירופיות ו-32% על רשתות הסופרמרקט הגדולות דוגמת Géant Casino ו-Hyper U.
יתר על כן, כפי שמציין הסוציולוג המשפיע (ותלמידו לשעבר של מנדרס) פרנסואה פורסגל, אוכלוסיית החקלאים מצטמקת בקצב חסר תקדים בצרפת. מ-500 אלף חקלאים לפני עשר שנים נותרו היום פחות מ-400 אלף.
אוכלוסיית החקלאים מצטמקת בקצב חסר תקדים בצרפת. מ-500 אלף חקלאים לפני עשר שנים נותרו היום פחות מ-400 אלף. "מתחוללת מהפכה בלתי ניתנת לתיאור"
מדאיג אף יותר, טוען פורסגל, הוא ש-200 אלף חקלאים נוספים יגיעו לגיל פרישה עד שנת 2030. רובם לא יוחלפו.
ההשלכות עצומות: "לעולם החקלאות של היום אין דבר וחצי דבר במשותף עם זה של אתמול, והעולם הזה יהיה שונה לא פחות מחר. מתחוללת מהפכה בלתי ניתנת לתיאור".
בעוד שהיחסים בין האדמה לבין מי שעובדים אותה הם אולי מהפכניים, רעיון האדמה גם התגלה זה מכבר כקרקע פורייה לריאקציונרים צרפתים. מאז שלהי המאה ה-19 אישים ואידיאולוגיות בימין ובימין הקיצוני של צרפת טוענים כי האדמה, la terre, היא "אתר הזיכרון" שלהם.
הטענה הזאת נמתחת מהסופר הלאומן (והאנטישמי) מוריס בארס, שהאמין כי "האדמה והמוות" הם ביסודה של הזהות הצרפתית, דרך הפשיסט (והאנטישמי) אנרי דוז'ר והתנועה החקלאית שלו בין שתי מלחמות העולם, "החולצות הירוקות", ועד לרודן פיליפ פטן, ראש משטר וישי השותף לפשעי הנאצים (והאנטישמי) שהכריז כי "האדמה אינה משקרת" (משפט שטבע, באופן אירוני, הסופר היהודי יליד פריז עמנואל ברל).
מאז שלהי המאה ה-19 אישים ואידיאולוגיות בימין ובימין הקיצוני של צרפת טוענים כי האדמה, la terre, היא "אתר הזיכרון" שלהם. המחאה בכפרים והסנטימנט הזה הובילו את הפוליטיקאים הימנים לסייר בחוות
כאן נכנס לתמונה האיחוד הלאומי של מרין לה פן. כאשר התסיסה בכפרים התקרבה בחודש שעבר למסה קריטית, המפלגה שנוסדה לפני חצי מאה על ידי הפופוליסט (והאנטישמי) ז'אן-מארי לה פן נעלה את מגפי הגומי הקולקטיביים שלה וירדה לסייר בחוות ברחבי המדינה.
ז'ורדן ברדלה, שיעמוד בראש רשימת המפלגה בבחירות הקרובות לפרלמנט האירופי, נראה כמי שנמשך לחיים החקלאיים – וכמוהו המצלמות שתיעדו את הסיורים הכפריים שלו. במכתב פתוח לחקלאים, ברדלה הילל אותם כנציגיה של מדינה ש"רוצה לחיות בכבוד על אדמתה ומאדמתה ולהעביר הלאה בגאווה את פירות עמלם לילדיהם".
עבור ברדלה ולה פן, המחאות בכפרים הן מתנה לקראת הבחירות הקרבות. המפלגה שלהם מציירת הן את הבירוקרטים בבריסל והן את הפוליטיקאים בפריז כאויב. ו"אויב" איננה מילה חזקה מדי.
ב-28 בינואר, כאשר הטרקטורים התקרבו לפריז, סגן נשיא האסיפה הלאומית מהאיחוד הלאומי, סבסטיאן שנו, הכריז כי "הם" מבקשים "למחוק את החקלאים שלנו ואת הכפריות עצמה, מפני שחיים הנטועים באדמה אינם תואמים את הדגם החברתי שלהם".
עבור הימין הצרפתי, המחאות בכפרים הן מתנה לקראת הבחירות הקרבות. הגיע הזמן שהשמאל הצרפתי יטען בעד הרעיון שעתידה של צרפת טמון בכבוד לא רק לאדמה, אלא גם לגברים ולנשים שעובדים אותה
פחות מארבעה חודשים נותרו עד שהצרפתים יבחרו את נציגי המדינה שלהם בבריסל. בהתחשב בכך שהבחירות לפרלמנט האירופי הן פעמים רבות הזדמנות למצביעים להביע את חוסר שביעות רצונם, הגיע הזמן שהשמאל הצרפתי יטען בעד הרעיון שעתידה של צרפת טמון בכבוד לא רק לאדמה, אלא גם לגברים ולנשים שעובדים אותה.
כפי שהיה מזכיר להם ארמן פרמון, "ערכי האדמה בצרפת הם הוותיקים ביותר אך גם הרעננים ביותר כל עוד יש איכרים שמעבדים אותה".
רוברט זרצקי הוא פרופסור להיסטוריה בתוכנית ההצטיינות של אוניברסיטת יוסטון ומחבר הספר "Victories Never Last: Reading and Caregiving in a Time of Plague".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם