הג'יפ של ראש המועצה דוד אזולאי שועט לאורך רחוב הראשונים המיתולוגי של מטולה כמו קומנדקר בשטח עוין: מדלג מעל משוכות, נוחת בבורות ועוצר רק במוצבים של כוחות ידידותיים. אחד מהם הוא מרכז קנדה לתרבות – מקום שבשגרה משמש להחלקרח ולמשחק בואלינג. עכשיו הוא בסיס הקבע של גדוד 551. לצד הסלוגן "כל הכיף במקום אחד", הדביק הצבא דף A4: "שטח מאוים!"
אני מתחנן בפניו שיאט קצת כדי שאוכל לצלם, אבל לעצור זו אינה אופציה כאן. "אנחנו חשופים מכאן ומכאן ומכאן", הוא מפנה אצבע לעבר הגבעות שמעבר לנחל עיון והכפרים הלבנוניים. "הם לא יורים על מי שבתנועה, אבל ברגע שעוצרים – מטווח ברווזים".
השעה 09:00 או 10:00 בבוקר. אולי יותר מאוחר. בעצם זה לא ממש משנה כי שום דבר לא קורה פה. השקט מופר רק בירי או בסיור של כיתת הכוננות המצומצמת. אין ילדים בבית הספר, אין תיירים במלונות, המסעדות סגורות ומסוגרות.
בבית הספר האזורי לילדים עם צרכים מיוחדים "עגורים", מקדמת את פניך הסיסמה: "התקדמות קטנה בכל יום מסתכמת בתוצאות גדולות". הילדים עם הצרכים התקדמו בינתיים לראש פינה, וקשה לראות מתי יחזרו.
![בית הספר האזורי לילדים עם צרכים מיוחדים "עגורים", מטולה, אפריל 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/04/PXL_20240401_055628647.jpg "בית הספר האזורי לילדים עם צרכים מיוחדים "עגורים", מטולה, אפריל 2024 (צילום: אבנר הופשטיין)")
מזג האוויר לעומת זאת מצוין, אביב בגן עדן. הכול מסביב ירוק, מעוטר בפריחה ורודה משגעת, וברקע כיפת הקצפת של החרמון. השמש גדולה ומלטפת, הזרימה בנחלים הקרובים כמו עיון ודישון מעולם לא הייתה יפה ומלאה יותר, כמו בשווייץ. רק מצב הרוח של כולם בקנטים.
אזולאי, גרוש פלוס ארבעה ילדים גדולים (שניים כעת בשירות), גר כאן לבד שישה חודשים, בלי פאוזה של שנייה. 26 שבתות, מעל 180 לילות – ואף אחד מהם לא בבית שלו, ששוכן על רכס השמורה בגדה המזרחית של מטולה, משקיף לעבר נחל עיון והכפרים שחזבאללה עושה בהם כרצונו.
בגלל מיקומה הייחודי של מטולה, מעין חצי אי בקצה אצבע הגליל, כ־70% מבתיה חשופים לירי של חזבאללה, מה שהופך אותה למטווח נ"טים מושלם
בתים רבים חטפו שם בחודשים האחרונים פגיעות ישירות, וחל איסור חמור להיכנס לשם ביום. מדי פעם הוא חודר הביתה בהתגנבות יחידים להוציא בגדים. רק בלילה. בגלל מיקומה הייחודי של מטולה, מעין חצי אי בקצה אצבע הגליל, כ־70% מבתיה חשופים לירי של חזבאללה, מה שהופך אותה למטווח נ"טים מושלם.
בארבעת החודשים הראשונים אזולאי ישן במרתף של החמ"ל בבית הראשונים – מרכז התרבות, האמנות והספרייה של המושבה, שנראה כעת בדיוק כמו כל בסיס צבאי בארץ: על פסנתר שכוסה בשמיכות הניחו מארזי מזון, על הרצפה מזרנים, על שולחן פיקניק גדול גלילי נייר טואלט, על כל קיר נח לו אפוד או שק שינה.
וכמובן, אפשר למצוא כאן גם חבילות בפלות לצד הקפה השחור. "מאז המלחמה עלינו 20–30 קילו מאכילת פיצוי", מחייך איתן שקלים, מנהל המשק של המועצה. הוא נותן מבט מסביב. "כך נראית כניעה".
אזולאי, סגן־אלוף בהכשרתו הצבאית, נצמד למיטת הסוכנות הבודדה בחדר הישיבות ולשני מכשירי הקשר במשך ארבעה חודשים, עד שזה נהיה בלתי נסבל. "הייתי עובד כאן בכוך כל היום ואז נשכב לישון על המיטה וכל חצי שעה מתעורר עם דיווח בקשר.
"אין פה כלום. אין חלונות, בקושי חדר אמבטיה. בשלב מסוים התברר שיש כאן גז ראדון וזה עשה לי רע. התחיל לצאת לי דם מהאף וירקתי דם"
"אין פה כלום. אין חלונות, בקושי חדר אמבטיה. בשלב מסוים התברר שיש כאן גז ראדון וזה עשה לי רע. התחיל לצאת לי דם מהאף וירקתי דם ואז הרופא אמר לי, 'אתה חייב למצוא מקום אחר לישון, לצאת מפה לפעמים, לקבל ויטמינים, לנשום קצת אוויר מחלון פתוח. אז לקחתי ממ"ד באחד הצימרים".
ובלילה?
"בלילה אתה לא ישן. יש לי שני מכשירי קשר, הטלפון עובד כל הזמן. אתה לבד בתוך ממ"ד ושומע את כל הבומים והרעשים. אי אפשר לישון ככה. תכלס נראה לי שלא ישנתי לילה אחד בחצי שנה האחרונה. ביום אני מנסה להשלים חצי שעה פה, 40 דקות פה. אבל זה בסדר. אני לא מכיר 'קשה', אני מכיר 'אתגר'. האתגר שלי עכשיו הוא לשמור על מטולה. שתחזור פעם".
!["שטח מאוים": שלט סמוך מרכז קנדה לתרבות, מטולה, אפריל 2024](https://static.zman.co.il/www/uploads/2024/04/PXL_20240401_054426356.jpg ""שטח מאוים": שלט סמוך מרכז קנדה לתרבות, מטולה, אפריל 2024")
ויש קטעים שאתה נשבר?
"כל בוקר בסיור בוקר אני קצת נשבר. ואז אני בוכה. אני יושב לבד בג'יפ ומשחרר כשאף אחד לא רואה. זה קורה כשאני עובר ליד כל מיני נקודות שאני יודע איך הן היו קודם. למשל כשאני עושה סיור בגן הילדים ורגיל לראות 40 ילדים בגן. ופתאום ריק, ריק ורק עכבר רץ בחצר. זה שובר אותך, זה לא אמיתי.
"או בכל מיני נקודות מיוחדות במושבה. כשאני עובר ליד איזה בית שהייתי רגיל לראות אצלו את הגינה הכי מטופחת במטולה ואתה רואה שהכול מוקף בעשבייה. או כשאני מסתכל על כל הפרויקטים של שיקום תשתיות שהיו על סף סיום וחזרו אחורה חמש שנים".
כשבית במושבה נפגע, אזולאי מפעיל מעין "נוהל קצין נפגעים" של הנכס. הוא ממהר אל הבית המופגז, נכנס לדקה פנימה, מסריט את הנזק, ואז מתקשר אל הבעלים לפני שהפרטים יוצאים לתקשורת
כשבית במושבה נפגע, אזולאי מפעיל מעין "נוהל קצין נפגעים" של הנכס. הוא ממהר אל הבית המופגז, נכנס לדקה פנימה, מסריט את הנזק, ואז מתקשר אל הבעלים לפני שהפרטים יוצאים לתקשורת וחלילה מישהו יראה חור בתקרה של הבית שלו בטלוויזיה.
התוצאה מקברית. "אני יכול להתקשר לתושב לשאול משהו וברגע שהוא רואה את הטלפון שלי על הצג הוא יענה אוטומטית 'מה קרה לבית שלי?' והשיחות לפעמים קשות, כי הבית שנפגע זה גם החיים שנעצרו.
"התגובה תלויה באנשים. הייתה משפחה שהבית שלה חטף שני טילי קורנט ומרוסק לגמרי אבל הם רק אמרו 'כפרה, העיקר שכולם בחיים'. ויש משפחות שבוכות איתי חצי שעה בטלפון, ואז מנתקות ומתקשרות שוב אחרי שעה לבכות עוד קצת".
ביבי לא בא, ביבי גם לא מטלפן
אנחנו נכנסים לבניין המועצה הוותיק בישראל, שהוקם ב־1897 כ"בית הפקידות" ושיכן את ראש המועצה הראשון יצחק יהלום שעוני (סבו של העיתונאי אהוד יערי). בקומה התחתונה, בין תמונות החלוצים בשחור־לבן מתחילת המאה הקודמת, אפשר למצוא ארגזים של לחמניות, ירקות, מזרן ספוג מצולק, שקיות זבל ארוזות ומגבים.
"איבדנו את הצפון, תרתי משמע. תסתכל מסביב, אין פה כלום. חצי שנה שאין פה כלום. זה מדכא. יש ימים שאני קם מיואש ואומר, 'כלום לא קורה פה, אז אל תעשה כלום. פשוט תחזור למיטה'"
מדי פעם נכנס מילואימניק עטוף באפוד שמנמן ומעדכן את אזולאי באירועים. הלילה הם ישנו טוב יותר, דווקא בגלל שרמת הכוננות עלתה משתיים לשלוש בעקבות ירי של מטוסי צה"ל בגזרה אמש, שטלטל את המושבה וגם שבר עוד כמה חלונות שצופו בדיקטים (אבל מי סופר).
"כשיש כוננות שתיים אנחנו מסיירים בכל מקום, בשלוש אסור לנו לצאת", מסביר המילואימניק החייכן, שהשתחרר רק לפני שנתיים מהסדיר כקצין, ועכשיו נע ממשימה למשימה במילואים. "אז כן, הצלחנו להירדם קצת. עם מדים ונעליים – אבל בכל זאת, לעצום עין".
"מטולה לא פונתה מאז 1920", אומר אזולאי במרירות. "וגם אז, זה לא אנחנו פינינו אותה. כשהערבים בעמק החולה באו לתקוף את הצרפתים אז הצרפתים הבריחו את התושבים לצידון ואחרי חצי שנה הם חזרו למטולה. מאז עברו יותר ממאה שנה ולא פינינו. אנחנו בדיוק חצי שנה השבוע, ולא רואים מתי חוזרים. אז שברנו שיא שנקבע לפני מאה שנה.
"איבדנו את הצפון, תרתי משמע. תסתכל מסביב, אין פה כלום. חצי שנה שאין פה כלום. זה מדכא. יש ימים שאני קם מיואש ואומר, 'כלום לא קורה פה, אז אל תעשה כלום. פשוט תחזור למיטה'. אני נותן הרצאות שהכותרת שלהן היא 'ראש מועצה בלי תושבים'".
"אם כוח רדואן היה מחליט לעשות אותו הדבר אז את מטולה היו מקיפים בתנועת מלקחיים וגומרים אותה בצ'יק. לא היה פה כוח צבאי שיכול להגן נגד 300 חיילי רדואן שנכנסים ממזרח, צפון ומערב"
ואז כיאה לפוליטיקאי, הוא מבין שאולי הגזים ושובר הגה: "אבל אני אופטימי מטבעי. אנחנו נחזור. אנחנו נחזור".
אזולאי לא מסתכל עליך בעיניו הטרוטות כשהוא מנסה לאזן את דבריו. הוא יודע שכרגע זה קצת בלוף. "אמרתי באחת הפעמים כשנפגשתי עם הרמטכ"ל שאני מצטער שאני לא יכול להקים כוח וגנר כדי לשמור על מטולה. כי אם הייתי יכול להקים כוח כזה אחרי שבעה באוקטובר, הייתי יכול להגן עלינו".
מיליציה.
"סוג של. כמו שרוסיה הקימה. מיליציה של תושבים. אמרתי את זה כדי להמחיש את עומק האכזבה שלנו. אנחנו בצפון אומרים כל בוקר ברכת הגומל שמה שקרה בדרום לא התחיל פה. זה פקשוש של האויב.
"אם כוח רדואן היה מחליט לעשות אותו הדבר אז את מטולה היו מקיפים בתנועת מלקחיים וגומרים אותה בצ'יק. לא היה פה כוח צבאי שיכול להגן נגד 300 חיילי רדואן שנכנסים ממזרח, צפון ומערב. זה היה נגמר עם פי עשרה הרוגים. התרענו כל הזמן – עם תצפיתניות ומצלמות וכל האמצעים שאתה מכיר. זלזלו בנו בדיוק כמו שזלזלו בדרום".
אתה שלם עם ההחלטה לפנות את התושבים?
"אחרי הטראומה של שבעה באוקטובר, עם ההיסטריה הטוטאלית שהייתה פה, גם בצה"ל וגם בקרב התושבים – ההמלצה בזמן אמת לעזוב הייתה נכונה. היום, בדיעבד, זה לא היה נכון.
"אם היינו משאירים פה את תושבי מטולה ולא רק אותם, סביר להניח שלא היינו עכשיו פה אלא עמוק בתוך שטח לבנון. כי לא הייתה לצבא ולממשלה ברירה: אזרחים היו נהרגים"
"אם היינו משאירים פה את תושבי מטולה ולא רק אותם, סביר להניח שלא היינו עכשיו פה אלא עמוק בתוך שטח לבנון. כי לא הייתה לצבא ולממשלה ברירה: אזרחים היו נהרגים והיו חייבים לטפל".
אז קנו פה שקט על הגב שלכם?
"כמו בכל השנים האחרונות. שקט בדרום ושקט בצפון. גם עכשיו ממשלת ישראל לא הפנימה את האירוע".
דווקא מגבירים לאחרונה תקיפות בעומק לבנון.
"אז מה? אז מה? לא הפנימו כלום. שומו שמיים, תוקפים 120 קילומטר בעומק. זה בעיניי הכי זניח בעולם המרחק. מצדי שיתקפו 600 קילומטר פנימה, מה זה עוזר? איך זה מחזיר את התושבים שלי שיורים עליהם ממרחק קילומטר וחצי לתוך החלון של הבית? זאת הנדסת תודעה לאזרחי המדינה שישמעו בחדשות ויהיו מרוצים".
התושבים פה יודעים שעובדים עליהם בעיניים?
"גם אנשי הצבא כאן רואים את זה".
אתה איש ליכוד. זאת הממשלה שלך.
"המנהיג שלי זה עדיין מנחם בגין. חונכתי עליו".
מנחם בגין לא עימנו עוד.
"הוא לא כאן. הליכוד של פעם, אני מתגעגע אליו מאוד מאוד. אני איש ימין שמאמין במדינת ישראל דמוקרטית, יהודית, עם ריבוי דעות עם בית משפט וכל מה שהליכוד היום לצערי לא שומר עליו, בעיקר הפרדת רשויות, ומניעת שסע ופילוג בעם".
"נתניהו לא היה וגם לא דיבר איתי", מפטיר אזולאי ביובש. "לפני ארבעה וחצי חודשים הוא ביקר במועצה האזורית מטה אשר (בגליל המערבי, א"ה), אמר כמה משפטים בפורום ענק – וזהו"
מי מהשרים באו לפה לתת כתף, יד, לחבק, להציע עזרה?
"היו כמה. יצחק וסרלוף, שר הנגב והגליל היה הרבה וגם מתקשר כל הזמן. בני גנץ בהתחלה. היו גם גדעון סער, יפעת שאשא־ביטון, משה ארבל, חילי טרופר. זהו בערך. ויואב גלנט שעשה סיור צבאי. זהו. השאר לא".
חוץ משר הביטחון, שחייב לסייר בגזרה, בוודאי שמת לב שהמשותף לכל האנשים שמנית שאף אחד מהם לא שייך למפלגה שלך.
"מה לעשות, זאת המציאות. יש מספר מצומצם מאוד של שרים שהגיעו, ולהם אני מודה שלא הצבעתי. מהליכוד שר החקלאות אבי דיכטר כן ניסה להיכנס הרבה פעמים ולא מצליח. הוא טוען שהאבטחה לא נותנת לו להגיע לפה".
ראש שב"כ לשעבר, שהאבטחה מונעת ממנו להגיע למטולה? זה נראה לך רציני?
"זה מה שהוא אמר. אני יכול להגיד לך שגם לחילי טרופר אמרו שהוא לא יכול להיכנס, אז הוא אמר להם 'אני עולה למטולה. רוצים תלוו אותי, לא רוצים? אני נכנס לבד'".
וביבי?
"נתניהו לא היה וגם לא דיבר איתי", מפטיר אזולאי ביובש. "לפני ארבעה וחצי חודשים הוא ביקר במועצה האזורית מטה אשר (בגליל המערבי, א"ה), אמר כמה משפטים בפורום ענק – וזהו. לפני חודשיים וחצי הבטיח לנו החלטת ממשלה לגבי הצפון בתוך שבוע–שבועיים. כנראה שקשה לו להגיע לפה, כי גם כשהוא כבר מגיע לצפון הוא הולך למקום שנוח לו, בעיקר לחיילים ולצבא".
"(נתניהו) תבוא תדבר עם הרשויות, עם המפונים. שישמע מה עובר עליהם. אין עם מי לדבר. האכזבה שלנו מהמדיניות שלו היא שאין מדיניות. כלום, כלום, כלום, כלום"
מה מפחיד אותו, שלא תתחנף אליו?
"יותר נוח לו לא לבוא לפה ולקבל ביקורת. אצל החיילים לא אומרים לו כלום. מצטלמים ומחייכים בנחת בחרמון עם האלפיניסטים, זה קל. תבוא תדבר עם הרשויות, עם המפונים. שישמע מה עובר עליהם. אין עם מי לדבר. האכזבה שלנו מהמדיניות שלו היא שאין מדיניות. כלום, כלום, כלום, כלום".
הדור הצעיר לא בטוח שיחזור, הקשישים נמקים במלונות
אזולאי מטפס במדרגות אל הקומה השנייה של בניין המועצה, מעיף מבט מלמעלה על תמונות "יקירי המושבה" ויורד חזרה. להיכנס ללשכה שלו הוא ממאן. חצי שנה לא דרכה כף רגלו שם. "לא יודע, משהו עוצר בעדי, יש לי מחסום פסיכולוגי".
אנחנו ממשיכים בסיור המצומצם ברחובות הפנימיים, אלה שעדיין מותר לנסוע בהם, במהירות. חוצים נקודות שזכורות לי מחופשות במקום היפה הזה. יום הנישואין שחגגנו ב"בית שלום" – מלון מיתולוגי שהוא בעצם מוזיאון חי ומחודש בן יותר ממאה שנה להיסטוריה של המקום. הגלריה סגורה, והשלט ההיסטורי מושלך כאבן שאין לה הופכין.
או "בית אלסקה" – מלון משפחות שחטף קורנט שהקריס את כל האגף האחורי שלו. ישנו כאן כל המשפחה ברגע של הפוגה מהקורונה לפני שלוש שנים, כשלכמה חודשים אפשרו לבתי העסק לנשום בין גלי ההדבקה האינסופיים.
כמו מדינת ישראל שהצטמצמה בבת אחת, כך גם מטולה נהייתה רצועה צרה ומייאשת שקורסת אל תוך עצמה בלופ. אנחנו עולים חזרה מערבה ואזולאי מצביע דרך החלון לכיוון הכפר אל־עדייסה, ממנו יורים בעקביות
בעל הבית אז היה כל כך מודאג, על גבול ההיסטריה, שמישהו יכניס שתייה לבריכה של המלון והוא יאבד את הרישיון ממשרד הבריאות. עכשיו יש לו דאגות קצת יותר גדולות כשיחזור. אם יחזור.
בהמשך הרחוב הצבא חסם את הגישה לשדות הצפוניים ולרחוב המתעקל מזרחה לעבר נחל עיון. כמו מדינת ישראל שהצטמצמה בבת אחת, כך גם מטולה נהייתה רצועה צרה ומייאשת שקורסת אל תוך עצמה בלופ. אנחנו עולים חזרה מערבה ועכשיו אזולאי מאיץ עוד יותר כשהוא מצביע דרך החלון לכיוון מוצב נרקיס ועל הכפר אל־עדייסה, ממנו יורים בעקביות.
כמחצית מתוך 2,100 התושבים עזבו כבר בשבעה באוקטובר, עוד לפני הפינוי הרשמי. ב־16 באוקטובר כבר יצאה ההנחיה. מאז, חצי שנה, המקום הזה הוא מקום משכנם של חיות ורוחות הרפאים מהעבר.
נשארו כאן כמה עשרות בודדות: ראש המועצה, כמה בעלי תפקידים, חברי כיתת הכוננות המצומצמת וקומץ תושבים עקשנים כפרד שפשוט מסרבים ללכת. אולי כי אין להם לאן, אולי כי חונכו שאדמה לא עוזבים גם אם היא עוזבת אותנו.
"המשפחה שלנו הגיעה לכאן ב־1896 מפתח תקווה, מראשוני המקום. מה, אז החיים היו פשוטים? היינו מנותקים ומרוחקים מכל מקום, אבל נשארנו פה, וקבענו אחיזה והמושבה גדלה. אז גם הפעם אנחנו נשארים"
אחת מהן היא זהבה ניישטיין בת ה־77, שהתחתנה לתוך משפחה מטולאית מהוותיקות ביותר. "אף פעם לא פינו אותנו בעבר", היא אומרת, "היו ימים קשים, מלחמת לבנון הראשונה, מלחמת לבנון השנייה, אפילו כשחטפו חקלאי בתחילת שנות ה־70 מהשדות, כי לא הייתה בכלל גדר אז והכל היה פתוח ובכל זאת לא פינו. לא חשבו אפילו לפנות".
למה לא התפנית?
"תשמע, זה הבית, כאן אנחנו מדורי דורות. המשפחה שלנו הגיעה לכאן ב־1896 מפתח תקווה, מראשוני המקום. מה, אז החיים היו פשוטים? היינו מנותקים ומרוחקים מכל מקום, אבל נשארנו פה, וקבענו אחיזה והמושבה גדלה. אז גם הפעם אנחנו נשארים, עם עצי הפרי הנשירים. אנחנו מגדלים תפוחים, דובדבנים ואפרסקים".
והדור הצעיר יחזור?
"תראה, הילדים אוהבים את מטולה. אבל נוצר מצב בלתי אפשרי בארץ. ילדים בבית ספר יותר מחצי שנה מחוץ ליישוב, עם חברים שהם הכירו במקום אחר. לקח להם זמן עד שהם הצליחו להתאקלם וההורים מצאו בינתיים עבודה במקומות אחרים. אני מאמינה שלמטולה כן יחזרו רוב האנשים, אבל לקריית שמונה לא. זאת בעיה ממש רצינית. בעלי היכולת לא יחזרו למקום הזה".
החשש המקונן אצל כולם הוא שמי שיכול לממן לעצמו מגורים במקום אחר, שלֵו יותר, יעשה את זה ויותיר איים של מצוקה כלכלית בצפון. מטולה היא בסוף מושבה בורגנית שהצליחה לשמר אווירה ואורח חיים פסטורלי בזכות תיירות בוטיק מבלי להזדקק לחדירתם של המפלצות המסחריות כמו ראש פינה למשל, שזכתה בהכנסות חדשות, אך איבדה הרבה מהצביון הייחודי שלה.
אם המשפחות הוותיקות, שנלחמו על המקום הזה בציפורניים, ובעיקר ילדיהם ונכדיהם, לא יחזרו לכאן, קשה לראות את המושבה הזאת מחדשת את ימי הקסם של פעם
אם המשפחות הוותיקות, שנלחמו על המקום הזה בציפורניים, ובעיקר ילדיהם ונכדיהם, לא יחזרו לכאן, קשה לראות את המושבה הזאת מחדשת את ימי הקסם של פעם.
"השכבות החלשות יחזרו. מי שנשאר במלונות עד עכשיו יחזור כשיוכל", מנבא מאיר כהן, שמתנדב בחמ"ל המצומצם עם אזולאי, ושסיפורה של אישתו ליאת כהן רביב גולל במדור "עקורים" באתר זה. "הבעיה היא מה עושים עם השכבות החזקות, אלה שמצאו בינתיים בתים אחרים, חלקם הרחק מכאן. משפחות עם ילדים קטנים ואפשרויות כלכליות יתקשו לתת אמון בהבטחות הביטחון".
בינתיים הודיע אזולאי לממשלה ביחד עם ראשי רשויות אחרים על יעד שאפתני: באחד בספטמבר פותחים את הלימודים כאן בבתי הספר המקומיים ויהי מה. "לא", אומר כהן בחיוך עצוב, "זה לא יקרה לדעתי. אני לא חושב שהם יבואו ללמוד בספטמבר הזה. מי שמצא מקום באשדות יעקב או מגדל או אור עקיבא יישאר שם בינתיים. גם סטודנטים לא יחזרו לכאן כל כך מהר".
מי שיחזור הם אלה שאין להם ארץ אחרת. שלא יכולים לחלום על חיים במקום אחר. שאפילו עכשיו, כשיש להם חברים בתל אביב שהשאילו להם דירה בצנטרום של הפיילה, מתגעגעים לריח המנדרינות של הכפר.
הצבת המצלמות הפכה לאחד ממוקדי החיכוך הכי בוטים בין צבא לאזרחים. היא מעלה את השאלה מי פה בעל הבית: האזרחים או לובשי המדים? יש ימים שאף אחד לא יודע לענות על השאלה הזאת
ארזה אנטלר, מוותיקות המושבה, היא אחת כזאת. אל הבית שלה, בן 120 שנה, אנחנו מגיעים בהליכת קומנדו דרך החצרות ברחוב הראשי, כדי להיות כמה שפחות חשופים אל האויב.
זה מזכיר קצת מרדף בסרט אקשן. בין העצים נמתחו כבלים של מצלמות שהצבא הציב כדי לשפר את השליטה הביטחונית במתרחש. המצלמות הן כלי מודיעיני יוצא מהכלל, אבל גם צרה צרורה: חזבאללה מאתר אותן ויורה לעברן.
הצבת המצלמות הפכה לאחד ממוקדי החיכוך הכי בוטים בין צבא לאזרחים. היא מעלה את השאלה מי פה בעל הבית: האזרחים או לובשי המדים? יש ימים שאף אחד לא יודע לענות על השאלה הזאת. יש ימים שאף אחד לא ממש רוצה.
אנטלר מקבלת את פנינו, יותר נכון את חברה ראש המועצה, ברוח קרבית. "דוד, תקשיב ותקשיב לי טוב, יש לך שלוש שניות להוריד לי את המצלמה מהבית שלי. למה שמתם מצלמה בכניסה לבית שלי?"
אחרי שהיא חובטת קצת בראש המועצה הנבוך, היא מציעה לו חביתה ואבוקדו מתוק מדבש ומזכירה לו שבהמשך יגיעו נקטרינות מהשדות ואפשר יהיה לחלק לכיתת הכוננות
אזולאי נבוך, מנסה לפייס אותה, להסביר שזאת לא החלטה שלו, ושהמצלמה אינה בתוך החצר. אבל גם הוא יודע שהיא צודקת, הצבת המצלמות סמוך לבתים היא לא אירוע סימפטי. וגם שיש הרבה אנשים בעולם שכדאי להתעסק איתם לפני שמרגיזים מטולאית ותיקה.
כמו רבים מתושבי מטולה, אנטלר היא שילוב יוצא דופן של רוך וקשיחות. בלי אלה כנראה לא קל לשרוד כאן. אחרי שהיא חובטת קצת בראש המועצה הנבוך, היא מציעה לו חביתה ואבוקדו מתוק מדבש ומזכירה לו שבהמשך יגיעו נקטרינות מהשדות הקרובים ואפשר יהיה לחלק לכיתת הכוננות. ואז היא שוב מתקשחת: "תוריד את המצלמה הזאת או שאני מתקשרת לדובר צה"ל".
היא עזבה את הבית כמו כולם לפני שישה חודשים, אבל מדי כמה ימים היא קופצת לכמה שעות מהמלון בטבריה או מתל אביב, לדגמן בית. "אני מפחדת, אבל אני פה. אני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה. זאת פעם ראשונה שמגרשים אותי מהבית שלי ואני לא יכולה לגור בו. זה לא קרה אף פעם.
"סבא שלי בא לפה בתחילת המאה ולא פינו אותם. תראה איך המקום נראה, כל כך עצוב. אחותי רונית למשל גרה בשכונה שאסור להיכנס אליה. הגניבו אותם לחמש דקות בלילה כדי להוציא בגדים. איזה טירוף. עכשיו במלונות אנשים שואלים מתי אפשר להיכנס לעשות החלפה בין בגדי חורף לקיץ. פליטים".
"תראה איך המקום נראה, כל כך עצוב. אחותי רונית למשל גרה בשכונה שאסור להיכנס אליה. הגניבו אותם לחמש דקות בלילה כדי להוציא בגדים. איזה טירוף"
בכל פעם שארזה, באה לפה לשעה–שעתיים. יש לה ריטואל קבוע. "אני נכנסת הביתה ומייד שוטפת אותו בטירוף, לא יכולה אפילו להסביר את זה, אבל חייבת. תכף כשתלכו אני ארביץ שטיפה רצינית".
אבל הבית נקי אש. אפשר לאכול מהרצפה.
"לא הוא לא נקי! לא בשבילי".
חגיגת שכירות על חשבון מענק המפונים
אורי, בנה החייל של אנטלר, יצא בדיוק לחופשה של כמה ימים אחרי חודש שסגר בבסיס. חופשה בלי בית. "המלון מוזר", הוא אומר. "בהתחלה זה היה בסדר כי כל החברים מרוכזים במקום אחד. אבל אחרי חצי שנה זה מעיק שאתה יוצא לסופ"ש ואין לך רגע להישכב על המיטה שלך בלי שאף אחד יפריע לך. זה כמו לעבור מהקומונה של הצבא לקומונה של האזרחות".
"זה לא בית", פוסקת אנטלר. "זה גם לא פייר כלפי החבר'ה הצעירים. נגיד הוא יוצא עם חברה, אז היא לא יכולה להיות איתו כי במלון מבקשים כסף. זה מצב נורא כי יש אנשים מבוגרים שכבר לא גרים באותו חדר בבית שלהם, שרגילים לספייס ופתאום תוקעים אותם ב־20 מטר רבוע. הם נגמרים לאט־לאט".
בינתיים הצורך במגורים חלופיים משפיע לרעה על שוק השכירות המקומי ומייצר תופעה חדשה שמטרידה את מפוני הגליל העליון, שאפשר לכנותה בפשטות "חזירות". בחלק מהיישובים בצפון מתברר שבעלי בתים עושים "מעשה אל על" ומנצלים את הביקוש שנמצא בשיא להקפצה מסיבית של מחירי השכירות, לעיתים פי שניים, שלושה ואפילו ארבעה.
בחלק מהיישובים בצפון מתברר שבעלי בתים עושים "מעשה אל על" ומנצלים את הביקוש שנמצא בשיא להקפצה מסיבית של מחירי השכירות, לעיתים פי שניים, שלושה וארבעה
תושבים מספרים על מקרים מעוררי תימהון, בהם בעקבות הפינוי בעל הבית הודיע כי יקפיץ את שכר הדירה בהתאם לגודל הסיוע הניתן למפונה מהמדינה כפול מספר בני המשפחה, אפילו עד 30 אלף שקלים לדירה. היעדר פיקוח כלשהו על המחירים, מספרים מפונים, מעודד הפקרות מוחלטת.
אזולאי מספר שהכי קשה לבקר את הקשישים. "אני פוגש אותם בבתי המלון והם קמלים לי מול העיניים. אני מסתכל עליהם והם אומרים לי רק דבר אחד: 'תחזיר אותי הביתה'. אני מכיר שלושה שנפטרו לי בחצי שנה האחרונה. הגיעו למלון בסדר גמור – ודעכו. הם נהיים חולים וההידרדרות מהירה מאוד. אני קורא לזה מוות מגעגועים הביתה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם