יום שבת, שבעה באוקטובר

קמתי בשש ורבע, כמו בכל בוקר, בגלל ג'ון החתול. בערב, זוהר אמר שהוא רוצה לעשות לילה לבן וכשקמתי ראיתי שהוא עדיין לא בחדר. הלכתי לסלון ומצאתי אותו ישן על הספה, האור דולק והמזגן עובד. כיסיתי אותו ונתתי לו נשיקה, הרמתי את התריס הגדול שדרכו אני יוצאת למרפסת האחורית ואמרתי לג'ון, חכה, עוד מעט אוציא אותך. מזל שלא הוצאתי אותו באותו רגע.

כעבור כמה דקות שמעתי בומים בלי צבע אדום, ואז צבע אדום. רצתי לממ"ד סגרתי את החלון וצעקתי לזוהר שיבוא. ג'ון התחבא מתחת לספה, גררתי אותו לממ"ד והצבע האדום לא פסק.

המחשבה הראשונה שקפצה לי הייתה, את מי הרגנו בלילה? אנחנו חיים במקום שבו בכל פעם שקורה משהו בג'נין, נכנסים אצלנו לכוננות ספיגה.

ואז התחילו יריות מנשק קל והתקשורת הטלפונית קרסה. אפשר היה לתקשר רק בהודעות. נמנעתי מלהיכנס לקבוצות הווטסאפ כי הבנתי שעדיף לי בלי הסערה של כולם. פה ושם הצלחתי להתחבר לדיווחים באתרי החדשות וככה הבנתי שיש חדירת מחבלים.

בשום שלב לא ראיתי דיווח על חדירת מחבלים לכיסופים. בדיעבד, התברר שחדרו לקיבוץ כ-120 מחבלים.

הבית של הוריה של נעמה שקד בקיבוץ כיסופים, לפני שבעה באוקטובר 2023 (צילום: קיבוץ כיסופים)

נולדתי בכיסופים ב-1972. ב-1993 עזבתי את הקיבוץ וחזרתי ב-2012, כשהייתי בהריון עם זוהר. הבנתי שהדבר הנכון הוא להישאר קרובה להורים שלי ולאחי שגרים בכיסופים ולאחותי שגרה באור הנר, כדי שתהיה לזוהר משפחה. זאת הייתה, ועודנה, הסיבה העיקרית להישאר.

כיסופים הוא קיבוץ מופרט וכתנאי קבלה לחברות, הייתי צריכה להיות בעלת נכס. קניתי שתי דירות ישנות ב"רכבת" של ארבע דירות וחיברתי ביניהן כך שלמעשה יש לי בבית שני ממ"דים. הראשון הוא החדר של זוהר והשני – המשרד שלי. מחלון הבית שלי אפשר היה לראות את דיר אל-בלח.

בילדותי, היינו נוסעים לחוף הים של ימית ולחוף הים של עזה. המבוגרים היו נוסעים "לעשות שוק" בעזה. היחסים היו טובים בדרך כלל אבל עם כבוש הוא עם כבוש, לא יעזור כלום.

בילדותי, היינו נוסעים לחוף הים של ימית ולחוף הים של עזה. המבוגרים היו נוסעים "לעשות שוק" בעזה. היחסים היו טובים אבל עם כבוש הוא עם כבוש, לא יעזור כלום

אני מאמינה שלכל אדם יש זכות יסוד לחיים חופשיים, כלומר לבחור מה לעשות ולאן לנוע בלי לעמוד במחסומים. מאז עליית חמאס ב-2007, עזה נמצאת בסוג של מצור שישראל הטילה עליה.

בתים הרוסים בקיבוץ כיסופים בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 (צילום: באדיבות נעמה שקד)

מה את מציעה?
אני אזרחית פשוטה שרוצה לחיות בשלום. התפקיד שלי הוא לא לתת פתרונות. בשביל זה יש אנשים שאני בוחרת בהם. דעותיי נמצאות בצד שמאל, אבל מה זה שמאל היום? אלוהים יודע. אם מישהו רוצה לחיות לידי בשלום, אהלן וסהלן, תפאדל.

אני לא חושבת שאנחנו צריכים לשלוט בעם אחר ולכן בכל "סבב" – והיו לנו המון – אמרתי לזוהר את האמת בהתאם לגילו. מעולם לא סיפרתי לו שמדובר בזיקוקים. אמרתי לו, יש אנשים בעזה שכועסים עלינו ולא רוצים שנהיה פה אבל יש גם אנשים טובים.

בכל סבב, לבי יצא אל הילדים שלהם. אל הבלתי מעורבים. מאוד אהבנו לחשוב שזו אוכלוסייה ש"נחטפה" ונשלטת בידי חמאס בכוח הזרוע. שרובם רוצים שלום.

שבעה באוקטובר יצר אצלי ערעור ביכולת לחמול. אני רואה את התמונות הנוראיות מעזה ואומרת בלב, תזדיינו. ביקשתם? קיבלתם. פתחתם במלחמה בזמן שישנו בבתים שלנו, במיטות שלנו ואחרי שרצחתם – באתם לבזוז, לאנוס ולשרוף.

שבעה באוקטובר יצר אצלי ערעור ביכולת לחמול. אני רואה את התמונות הנוראיות מעזה ואומרת בלב, תזדיינו. ביקשתם? קיבלתם. פתחתם במלחמה בזמן שישנו בבתים שלנו, ואחרי שרצחתם – באתם לבזוז, לאנוס ולשרוף

אני מקבלת בהבנה את הערעור וחושבת שהוא זמני. אני עדיין חושבת שלא צריך להרוג את כולם או למחוק את עזה ועדיין חושבת שההתנתקות הייתה צעד נכון. אין לנו מה לחפש שם.

המנעול המיוחד שהותקן בממ"דים בכיסופים (צילום: אורה ארביטמן)

בצוהריים קיבלתי הודעה מחברה שסיפרה לי שהמטפלת של אמא שלה ראתה ארבע דמויות חשודות בסביבה שלי. אמרתי לה, אני לא רוצה לדעת. המידע הזה מפחיד אותי. העברתי את ההודעה הלאה וליתר ביטחון נעלתי את דלת הממ"ד עם מנעול שהרבש"צ שלנו, סער מרגוליס, הכין.

סער ראה למרחוק. אני זוכרת שהוא עשה ניסוי על הדלת שלי ואמרתי לו שאם אנעל בממ"ד, אקרא לו לבוא להציל אותי. סער נהרג באותו יום בקרב על כיסופים.

ואז נפל החשמל. ישבנו בממ"ד בלי אור ובלי מזגן ובשלב מסוים שמעתי צעדים על רצפת המרפסת. סימנתי לזוהר להיות בשקט, הוא אמר לי שהוא פוחד. אמרתי שגם אני פוחדת והוא אמר, אז בואי נדבר על מה שמפחיד אותנו. רציתי להגיד לו, זוהר, יש בחוץ מחבלים. על מה נדבר? אבל לא אמרתי.

נרדמנו והתעוררנו לסירוגין, ובסביבות ארבע וחצי ג'ון רצה לצאת. היה שקט בחוץ וחשבתי שהאירוע הסתיים.

יצאתי מהממ"ד וראיתי שהבית מולי עולה באש. ביני לבין אותו בית יש עץ פקאן גדול. בדקתי לאיזה כיוון הרוח נושבת, ראיתי שהאש מתפשטת והבנתי שהגיע הזמן להתפנות.

יצאתי מהממ"ד וראיתי שהבית מולי עולה באש. ביני לבין אותו בית יש עץ פקאן גדול. בדקתי לאיזה כיוון הרוח נושבת, ראיתי שהאש מתפשטת והבנתי שהגיע הזמן להתפנות

בית בקיבוץ כיסופים שנהרס כליל במתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

ואז שמעתי קול של אישה קוראת לעזרה. זו הייתה המטפלת של האישה שגרה בבית שנשרף. הבנתי שצריך להציל אותה וידעתי שאני לא יכולה לעשות את זה לבד.

עמדתי בחוץ וצעקתי "הצילו". מישהי אמרה לי אחר כך ששמעו אותי צועקת וחשבו שרצחו את זוהר. נכנסתי ויצאתי וצעקתי ושוב נכנסתי ושוב יצאתי. זוהר ישן.

עמדתי בחוץ וצעקתי "הצילו". מישהי אמרה לי אחר כך ששמעו אותי צועקת וחשבו שרצחו את זוהר. נכנסתי ויצאתי וצעקתי ושוב נכנסתי ושוב יצאתי. זוהר ישן

כשיצאתי בפעם השלישית רצתי לבית של יותם, אח שלי, שגר לא רחוק ממני עם אשתו ושני ילדיהם. דפקתי בדלת, רצתי לממ"ד ולא ראיתי אף אחד מלבד הכלבים. היה לי מוזר שהכלבים שם והם – אינם. בשלב הזה, עוד לא ידעתי שיש חטופים.

רצתי בחזרה לבית שלי והמשכתי לצעוק "הצילו". ואז שמעו אותי עידו ויונתן, שני בני משק שגרים לידי. רצתי איתם ובהמשך הצטרף דני, עוד בן משק שנכנס לבית הבוער וחילץ מתוכו את השכנה שלי.

נכנסתי הביתה, הערתי את זוהר ואמרתי לו שהולכים לבית של סבא וסבתא, מרחק עשר דקות הליכה. הכנסתי את ג'ון למנשא, דחפתי לתיק את התרופות שלו (עניין של חיים או מוות), את האוכל שלו ואת החול שלו.

לוחמי גבעתי ואגוז בקיבוץ כיסופים, 10 באוקטובר 2023 (צילום: דובר צה"ל)

לקחתי את הדיסק החיצוני של המחשב וכמה זוגות תחתונים ואמרתי לזוהר שאם יהיה צבע אדום בדרך – נעשה פזצטה. אם הייתי יודעת כמה מחבלים מסתובבים בקיבוץ, הייתי קופאת.

כשהגענו לבית של ההורים שלי, שמתי לב ששכחתי בבית את המפתחות של האוטו. חשבתי שאם יישרף הבית, לפחות יהיה לנו אוטו. חזרתי בריצה לגוב האריות, לקחתי את המפתחות, משהו נוסף לזוהר ומשחה לקעקוע שעשיתי יומיים קודם.

יצאתי מהבית בלי לנעול את הדלת ופתאום ראיתי טנק עומד מאחורי האוטו שלי. כבר לא ניסיתי למצוא הגיון. כשזוהר נרדם, סיפרתי לאמא שלי שנכנסתי לבית של יותם ולא היה שם אף אחד והיא אמרה, אל תגידי לאבא.

יצאתי מהבית בלי לנעול את הדלת ופתאום ראיתי טנק עומד מאחורי האוטו שלי. כבר לא ניסיתי למצוא הגיון. כשזוהר נרדם, סיפרתי לאמא שלי שנכנסתי לבית של יותם ולא היה שם אף אחד והיא אמרה, אל תגידי לאבא

יום ראשון, שמונה באוקטובר

בבוקר הגיעו חיילים ואמרו לנו להתארגן לפינוי לים המלח. יצאנו מהקיבוץ באוטובוס. כשהתקרבנו לצומת גמה אמרו לנו לסגור וילונות ולהוריד את הראש וחשבתי שזה כדי להגן עלינו מפני ירי. אחר כך זוהר סיפר לי שהוא הציץ וראה אנשים שוכבים על הדשא, מתים או ישנים. השעה הייתה אחת עשרה.

נסענו לבית קמה, שם החלפנו את האוטובוס הממוגן שחזר לקיבוץ להביא עוד חברים. כולם היו במתח נוראי. משם נסענו למלון ליאונרדו פלאזה, שבו היינו שלושה שבועות וממנו עברנו למלון נגה.

מלון נגה בים המלח (צילום: רשת ישרוטל)

המלון הראשון היה מבודד. אי אפשר היה לזוז בלי אוטו. היו שם עוד מפונים בעיקר מאופקים ושדרות והיו כמה התנגשויות לא נעימות בנוסח "שמאלנים מסריחים עוכרי ישראל". ביקשנו לעבור למלון נגיש יותר, שיענה על הצרכים שלנו.

כשיצאנו מהקיבוץ בשעות הבוקר, חזרה התקשורת. היו לי מאה וחמישים הודעות. רק אז הבנתי שיותם ומשפחתו פונו בלילה עם נמרים מחוץ לקיבוץ ומשם באוטובוס לים המלח.

למחרת, הגיע מנהל הרפת ראובן הייניק שגר באשקלון, לראות מה מצב הפרות. הצבא אמר שהקיבוץ "מטוהר" אבל מתברר שברפת היו שני מחבלים. ראובן נרצח ומכון החליבה נהרס.

למחרת, הגיע מנהל הרפת ראובן הייניק שגר באשקלון, לראות מה מצב הפרות. הצבא אמר שהקיבוץ "מטוהר" אבל מתברר שברפת היו שני מחבלים. ראובן נרצח ומכון החליבה נהרס

בסך הכול, במתקפה על קיבוץ כיסופים נרצחו 18 חברי וילדי הקיבוץ, עובדים זרים – ומנהל הרפת.

החיים בבית מלון

כשהגענו למלון והתמונה התחילה להתבהר, הייתה לי נפילה. הראש שלי התמלא תסריטים. מה היה קורה אם זוהר היה מתעורר ומוצא את עצמו לבד בממ"ד בזמן שרצתי ברחבי הקיבוץ? מה היה קורה אם היו יורים בי?

פינה לזכרם של חברי קיבוץ כיסופים שנרצחו בשבעה באוקטובר בבית המלון של מפוני הקיבוץ בים המלח (צילום: דפנה טלמון)

בשכונה שלי נרצחו אנשים בתוך הממ"ד והבית שלנו לא אפילו נפגע. אני לא שואלת שאלות של השגחה פרטית ולא מחפשת הסברים. קרה מה שקרה ועכשיו – יום ביומו. אני מפונה.

בשכונה שלי נרצחו אנשים בתוך הממ"ד והבית שלנו לא אפילו נפגע. אני לא שואלת שאלות של השגחה פרטית ולא מחפשת הסברים. קרה מה שקרה ועכשיו – יום ביומו. אני מפונה

החיים שלי הם מה שהם. ההורים שלי בסדר, המשפחה שלי בסדר, החתול שלי חי. אני משתדלת לא להתווכח עם המציאות ומנפנפת מעליי דברים שאין לי עליהם השפעה.

אל תביני לא נכון, שום דבר כאן לא בסדר. הופקרנו, שיקרו לנו, אמרו לנו שאנחנו מוגנים. לפעמים אני קמה בבוקר ואומרת לעצמי, לעזאזל, איך זה יכול להיות? זה סרט, לא חיים.

זוהר ואני גרים בשני חדרים נפרדים וצמודים, ללא דלת מחברת. בבית, לכל אחד היה המרחב שלו ופתאום לגור בחדר אחד עם בן שנכנס לגיל ההתבגרות, היה מורכב. ביטאתי את הקושי מול נציגי הקהילה ולשמחתי, התאפשרה תוספת חדר.

בחיים הקודמים זוהר ניגן בסקסופון, טיפס על קירות ולקח חלק בתוכנית מצוינות בבאר שבע. בבת אחת הוא נקרע מהחיים שלו.

נעמה שקד, בנה זוהר והחתול ג'ון (צילום: באדיבות נעמה שקד)

יש חברים שיצאו לפינוי עצמי ולא ברור אם ישובו אבל זוהר אמר לי בצורה ברורה שהוא רוצה להישאר עם הקהילה, והוא הכי חשוב כרגע. ברור שגם אני חשובה, ואני חושבת שאם לא הייתה הפרדת חדרים ביננו היה לנו קשה לעבור את זה.

ברגע שהחלטתי להישאר – וזה לא פשוט בכלל ואף קשה מאוד לפרקים – אני מנסה לחיות את החיים כך שייראו כמה שיותר נורמליים. זוהר הולך לבית ספר שנפתח במרכז בים המלח עבור ילדי המפונים מכיסופים, בארי, חלק מילדי מגן (חלקם חזרו לקיבוץ) וילדים מקיבוץ חולית.

למה את מתגעגעת במיוחד?
לג'ון. זה הגעגוע הכי קשה. המשפחה שלנו לא שלמה בלעדיו. כשעברנו למלון נגה, מצבו הבריאותי הורע. מאז נובמבר הוא גר בפנסיון של ד"ר שרון רגב מרמת גן, שהגיע במיוחד לים המלח כדי לקחת אותו. לא הכרתי אותו קודם והוא מטפל בג'ון במסירות מדהימה, ללא עלות.

אני מתגעגעת לבית שלי, לפרטיות, לבשל לעצמי אפילו שאני לא בשלנית גדולה. אני מתגעגעת לקום בבוקר אל הנוף הירוק, להכין לעצמי קפה ולשבת בשקט בגינה. באותו יום חשבתי שאם הם ייגעו לי בבזיליקום ובעץ הלימון, אכסח להם את הצורה.

אני מתגעגעת לקום בבוקר אל הנוף הירוק, להכין לעצמי קפה ולשבת בשקט בגינה. באותו יום חשבתי שאם הם ייגעו לי בבזיליקום ובעץ הלימון, אכסח להם את הצורה

ג'ון, החתול של נעמה שקד, בעת שפונו לבית המלון בים המלח (צילום: באדיבות נעמד שקד)

קרווילות בעומר

בדצמבר התקבלה החלטת קיבוץ לעבור לשכונת קרווילות בעומר. ההחלטה הועברה למנהלת תקומה, הגוף שאחראי על שיקום העוטף. אני החזקתי בדעה שצריך לצאת מהמלון, לא משנה לאן, כי הקהילה שלנו הופכת להיות נכה והשהייה במלון הופכת לחרב פיפיות.

יש משהו מנוון בשהייה הממושכת במלון. מנקים ומבשלים לך, אין פה כלום. גם מי שרוצה לעבוד, מתקשה בגלל המרחק. לי יש מזל שאני יכולה לעבוד, אבל הרבה אנשים לא עובדים ומסגלים לעצמם חיים מתים. היו קיבוצים שהבינו את זה מהר, לנו לקח זמן וריבוא דיונים.

יש משהו מנוון בשהייה הממושכת במלון. מנקים ומבשלים לך, אין פה כלום. גם מי שרוצה לעבוד, מתקשה בגלל המרחק. לי יש מזל שאני יכולה לעבוד, אבל הרבה אנשים לא עובדים ומסגלים לעצמם חיים מתים

קבענו שכשנגיע לקרווילה, בחודש מאי, הדבר הראשון שנעשה הוא להכין ארוחה ואז אצעק לו: זוהר, ארוחת הערב מוכנה!

את רואה את עצמך חוזרת לכיסופים?
כרגע אנחנו לא יכולים לחזור. המלחמה עוד לא נגמרה, יש צבע אדום מדי פעם, החטופים לא חזרו, המצב הביטחוני לא השתנה. זו מציאות גרועה לקבלת החלטה על המשך חיי. כן, אני שואפת לחזור. אבל מה יהיה כשאחזור? אני לא יודעת. אני עושה כמיטב יכולתי להמשיך בחיי.

נעמה שקד בים המלח (צילום: דפנה טלמון)

בנובמבר טסנו להונגריה עם משלחת של ילדי העוטף לטורניר כדורגל של נבחרת ישראל. בתחילת מרץ נסעתי לחמישה ימים למדריד ובעוד חודש זוהר ואני נטוס לזלצבורג לטיול אטרקציות. אני משתדלת לנסוע כל שבוע להתאוורר וכשאנחנו נוסעים לבקר את ג'ון, אנחנו אוכלים במסעדה לפני שחוזרים הביתה. כן, המלון הוא עכשיו הבית.

אסטרטגיית התמודדות

הדרך הטובה ביותר עבורי לצלוח את המצב המחורבן הזה, היא לקבל אותו בלי ויכוח. אני לא מתכננת תוכניות ליותר מ-48 שעות. יום ביומו. קיבלתי את שיבוץ הקרווילה? יופי. עכשיו אני צריכה להחליט מה להביא לשם. משימות הכנה קטנות לקץ השהייה במלון.

סיגלתי מעין צ'יל שלא אופייני לי. מתברר שאני חזקה יותר ממה שחשבתי ושגמישות מחשבתית היא החוסן שלי. אולי דווקא כאן הבנתי ביתר שאת את תפקידי כמבוגר האחראי בבית ואיזה מודל עלי להוות עבור הילד שלי.

מתברר שאני חזקה יותר ממה שחשבתי ושגמישות מחשבתית היא החוסן שלי. אולי דווקא כאן הבנתי ביתר שאת את תפקידי כמבוגר האחראי בבית ואיזה מודל עלי להוות עבור הילד שלי

איך את מרגישה ביחס למצב שהתקבע?
אני חושבת ששכחו אותנו. צורם לי שמדינת ישראל חזרה לאיזו שגרה. עוד מעט יחגגו את פסח, המאבק לשחרור החטופים – הפך להיות בעל גוון פוליטי.

החזרת החטופים היא המחויבות הבסיסית והיסודית של המדינה כלפי אזרחיה. לא ייתכן שאדמה ונקמה חשובות מבני אדם.

לכיסופים יש חטוף אחד, שלמה מנצור, אבא של בת כיתה שלי. באמצע מרץ מלאו לו 86. הוא החטוף המבוגר ביותר שנמצא בשבי, ואנחנו מחכים בקוצר רוח שיחזור.

קיבוץ כיסופים מחכה לשחרורו של שלמה מנצור, שנחטף בשבעה באוקטובר על ידי חמאס ומוחזק מאז ברצועת עזה (צילום: דפנה טלמון)