דווקא עכשיו, להכיר בשואת ארמניה

צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקאי באימפריה העות'מאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו, עליו כתב: "חזיונות כגון אלה היו נפוצים במחוזות הארמניים ב-1915. המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש" ("סיפורו של השגריר מורגנטאו", 1918) (צילום: ויקיפדיה)
ויקיפדיה
צילום מתוך ספר זכרונותיו של השגריר האמריקאי באימפריה העות'מאנית באותה תקופה, הנרי מורגנטאו, עליו כתב: "חזיונות כגון אלה היו נפוצים במחוזות הארמניים ב-1915. המדיניות הטורקית הייתה של השמדה במסווה של גירוש" ("סיפורו של השגריר מורגנטאו", 1918)

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

ישראל עצמה נמנעת מהכרה בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן

היום, ב-24 באפריל, מציינים את יום השואה הארמני. אולי דווקא בגלל בידודה של ישראל, השנה תהיה השנה שבה ההכרה הזו תקרה.

כמובן, אני מבין את ההקשר. המילה האופרטיבית היא ריאל-פוליטיק: הכפפת האתיקה, האידיאלים והעקרונות לאינטרסים קונקרטיים ותוצאות פרקטיות. ישראל לא הכירה ברצח העם הארמני מחשש לעצבן את טורקיה, חברת נאט"ו גדולה יחסית עם צבא שהיה ידידותי ושהיא גם שותפת סחר ויעד תיירותי.

נראה שנתניהו נזכר בנו כיוון שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן תומך מאוד בחמאס. לא רק שאיננו מחשיב את הטבח שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר, אלא שהוא מאשים את ישראל עצמה ברצח עם.

"טורקיה היא מדינה שמדברת בגלוי עם מנהיגי חמאס ותומכת בהם בתקיפות", אמר ארדואן. "נתניהו והממשל שלו, עם הפשעים שלהם נגד האנושות בעזה, כותבים את שמם ליד היטלר, מוסוליני וסטלין, כמו הנאצים של היום".

ואז הגיע הציוץ של נתניהו: "ישראל, שמקפידה על חוקי המלחמה, לא תקבל הטפות מוסר מארדואן, שתומך ברוצחים ואנסים של ארגון הטרור חמאס, מכחיש את שואת ארמניה, טובח בכורדים בארצו ומחסל את מתנגדי המשטר. ועיתונאים".

תהיה אשר תהיה משוואת הצדק במלחמת עזה, העובדה היא שבבית הדין הבינלאומי בהאג בינואר, ישראל מצאה את עצמה מואשמת ברצח עם.

נראה שנתניהו נזכר בנו כיוון שנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן תומך מאוד בחמאס. לא רק שאיננו מחשיב את הטבח שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר, אלא שהוא מאשים את ישראל עצמה ברצח עם

ההגנה של ישראל בהאג נשענת בעיקר על מילה אחת: כוונה. ישראל אומרת שכוונתה להפיל את חמאס מהשלטון בעזה, ולא להרוג אזרחים פלסטינים. היא טוענת כי הכוונה, והיעדרה, היא קריטית בקביעה האם פעולה היא רצח עם.

ואכן, האמנה משנת 1951 בדבר מניעה וענישה של פשע רצח עם מגדירה רצח עם, בין היתר, כהרג ומעשים אחרים "שנעשים מתוך כוונה להשמיד, כולה או חלקית, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית".

האמנה הזו אומצה בעיקר בגלל שני מעשי רצח עם גדולים שזעזעו את העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. הראשון היה רצח 1.5 מיליון ארמנים על ידי העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה. זה היה מסע של צעדות מוות למדבר הסורי ואל מחנות ריכוז, כולל אלימות מינית ואסלאמיזציה כפויה.

הטרגדיה שלנו השפיעה עמוקות על עורך הדין הפולני-יהודי רפאל למקין, שטבע את המונח רצח עם (ג'נוסייד) ב-1944 – בשיא השואה, הרצח השיטתי של 6 מיליון יהודים על ידי הנאצים. שנתיים לאחר מכן הכיר האו"ם ברצח עם כפשע לפי החוק הבינלאומי, ואז הגיעה האמנה.

למעלה מ-30 מדינות ברחבי העולם הכירו ברצח העם הארמני ככזה – אך ישראל אינה אחת מהן. הימנעותה מהכרה זו היא נקודה כואבת ביחסים שהיו צריכים להיות קרובים – כי לארמנים יש היסטוריה של עמידה לצד היהודים.

מעל 30 מדינות בעולם הכירו ברצח העם הארמני ככזה – אך ישראל אינה אחת מהן. הימנעותה מכך היא נקודה כואבת ביחסים שהיו צריכים להיות קרובים – כי לארמנים יש היסטוריה של עמידה לצד היהודים

אנו גאים בכך שביד ושם רשומים שמות ארמנים רבים בקרב הצדיקים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בתקופת השואה. אף אומה אחרת במזרח התיכון הרחב יותר לא מתקרבת אפילו למספרם. לכנסייה הארמנית יש גם היסטוריה גאה וארוכה בארץ הקודש, ותמיד חיפשה קשרים טובים.

ישראל, בינתיים, פיתחה ברית עם אזרבייג'ן, שכנתה העוינת של ארמניה ממזרח. ישראל מוכרת מל"טים של באקו וכלי נשק אחרים (ששימשו נגדנו), קונה נפט מהמשטר הרודני שלה, ונהנית מגישה לגבול האיראני.

למרות שהברית הזו מצערת אותנו, אין היא קשורה לרצח העם על ידי טורקים; אזרבייג'ן הרבה יותר מעוניינת בהלבנת הטיהור אתני שהיא עצמה ביצעה נגד 120,000 ארמנים בנגורנו קרבאך רק בספטמבר האחרון.

המכשול העיקרי להכרה הישראלית ברצח העם שלנו היה טורקיה, שמכחישה בתוקף את רצח העם, מחשש שההכרה תוביל לדרישות לפיצויים. ישראל, המבקשת לשמור על קשרים דיפלומטיים ושיתוף פעולה צבאי עם טורקיה, נענתה בהכנעה מביכה. אבל נראה שהספינה הפיגורטיבית הזו הפליגה באופן מכריע בחודשים האחרונים. ארדואן הוא ידיד של חמאס ולא של ישראל.

אנו מבינים היטב שנתניהו משתמש בסוגיית רצח העם כהתרסה נגד המנהיג הטורקי המתלהם. אבל יש גם תמונה רחבה יותר. ישראל די מבודדת בעולם כרגע. היא לא צריכה יותר ציניות ותכסיסים מראש הממשלה שלה. במקום זאת, עכשיו יהיה זמן מצוין לעשות את הדבר הנכון.

ישראל, בינתיים, פיתחה ברית עם אזרבייג'ן, שכנתה העוינת של ארמניה ממזרח. ישראל מוכרת מל"טים של באקו וכלי נשק אחרים (ששימשו נגדנו), קונה נפט מהמשטר הרודני שלה, ונהנית מגישה לגבול האיראני

יש לזה אפילו טיעון ריאל-פוליטי, למי שצריך. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שהכיר ברצח העם לפני כשלוש שנים, יהיה מרוצה ללא ספק – מה שיעזור להקל על הקרע עם הממשל האמריקאי. יתרה מכך, השפעתה של טורקיה באזור דעכה בשנים האחרונות, בעוד שהיחסים של ישראל עם גורמים אזוריים אחרים, כמו יוון וקפריסין, התחזקו.

אבל לריאל-פוליטיק, על אף מוניטין מסוים כגישה פרגמטית ביחסים בינלאומיים, יש צד אפל. זה כרוך בפשרות מוסריות ומביא לבריתות עם משטרים מדכאים והעלמות עין מהפרות זכויות אדם. פעולות כאלה מערערות את אמינותן של אומות ומכתימות אותן. הם מתקשרים לציניות וצביעות.

כאומה המושתתת על עקרונות של צדק, זכויות אדם וזיכרון של עוולות היסטוריות, לישראל יש חובה מוסרית להכיר ברצח העם הארמני, הנחשב על ידי רוב מוחץ של חוקרים ומומחים כעובדה היסטורית. ההכחשה של רצח העם שלנו מערערת את המאבק העולמי בהכחשת רצח עם ובהתחמקות מעונש.

על ידי נקיטת עמדה עקרונית והכרה ברצח העם הארמני, ישראל יכולה להפגין את מחויבותה לערכים אוניברסליים ולחזק את מעמדה המוסרי בקהילה הבינלאומית – בזמן שמעמד זה נתון בספק בעיני רבים.

אבל לריאל-פוליטיק, על אף מוניטין מסוים כגישה פרגמטית ביחסים בינלאומיים, יש צד אפל. זה כרוך בפשרות מוסריות ומביא לבריתות עם משטרים מדכאים והעלמות עין מהפרות זכויות אדם

אז נתניהו צריך לעשות יותר מאשר לצייץ. הוא צריך ללכת בדרכו של ביידן. ב-24 באפריל, היום בו מציינים את השואה הארמנית, ישראל צריכה להכיר סוף סוף בג'נוסייד הארמני. זו תהיה התשובה ההולמת לארדואן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
עוד 953 מילים ו-2 תגובות
סגירה