במקום חגיגיות יש כבדות שצועדת אתנו

שולחן סדר סמלי לחטופים בירושלים, אפריל 2024 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)
Chaim Goldberg/Flash90
שולחן סדר סמלי לחטופים בירושלים, אפריל 2024

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

ועל כולנו.

בליל הסדר הבטתי באחותי שבן זוגה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט. הסתכלתי גם על בן זוגי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים

השולחן היה עמוס בשינויים; ליל הסדר הקודם נראה כמו לקוח מחיים אחרים. תמימים ונינוחים יותר. אבל הפעם, ליל הסדר היה משמעותי יותר.

הפעם התכוונו לכל מילה כשביקשנו חירות. כשפתחנו את הדלת ולא חיכינו לאליהו הנביא, חיכינו לחטופות והחטופים.

מעולם לא דמעתי ככה ולא צחקתי ככה אל מול המילים העתיקות. מעולם לא התכוונתי כל כך כששרנו – לשנה הבאה. וברגע הזה, כל אחד ואחד אמר מה הוא רוצה ומה מאחל לכולנו לשנה הבאה. וכולנו ענינו אמן מכל הלב. ובאמת קיווינו וייחלנו שנגיע כולנו בבריאות ובשלום אל השנה הבאה.

לפני שבן הזוג שלי נכנס בפעם הראשונה לעזה הוא כתב צוואה. זה היה רגע סוריאליסטי ומוזר. הוא התרחש בחנייה עם שני עדים, עורך דין, תעודות זהות ומחברת שורות פשוטה. ולא משנה כמה ניסיתי, הרגע הזה לא נעלם מהזיכרון שלי. משהו ממנו נצרב עמוק בתוכי.

במשך כל התקופה שהוא היה במילואים, כשלא הייתה קליטה, כשלא היה לי מושג מה מתרחש, והחיים שלנו הפכו שבירים ורעועים, צללתי אל מילותיה של החלוצה חיותה בוסל. קראתי שוב ושוב את המילים שהיא כתבה ביומנה. המילים שלה הזכירו לי שיש אור מעבר להררי הכאב. והאופן שבו היא התמודדה עם האתגרים שפקדו אותה לימד אותי שגם לי יש כוחות להתמודדות הזו.

לפני שבן הזוג שלי נכנס בפעם הראשונה לעזה הוא כתב צוואה. זה היה רגע סוריאליסטי ומוזר. הוא התרחש בחנייה עם שני עדים, עורך דין, תעודות זהות ומחברת שורות פשוטה. הרגע הזה לא נעלם לי מהזיכרון

בתקופה האחרונה אני חוזרת הרבה לקרוא וללמוד כתבים של הוגים והוגות מראשית הציונות. אני רוצה ללמוד מהם את הסיבה והמשמעות של היותנו בארץ הזו.

חיותה בוסל מתארת ביומנה כמה קשים היו החיים בארץ הזו כשהגיעה לכאן בשנת 1908 בגיל שמונה עשרה בלבד, בלי משפחה. היא מספרת איך עברה ממקום למקום כדי לחפש עבודה, איך ביקשה להיות פועלת עברייה ולעבוד בחקלאות, אבל תמיד הושיבו אותה בין הסירים במטבח. היא מתארת את הקדחת ואת הביצות. אבל היא גם מתארת את הקשיים שנלחשו בשקט בין הפועלות. ואת האור שהבליח כשהרגישו כמה המשימה שלהן חשובה.

וכך היא כותבת ביומנה:

"חשבתי כבר לכרוע תחת הסבל שלא יכולתי להכיל. וכוחותיי שבהם כה התגאיתי עזבוני מיום ליום. אך באמצע הצרה הבריק לי אור של תקווה. לא ידעתי את עצמי למה ואיך בא אליי בחשכת הליל הזה, והנה קרה הנס שהוא התפשט והפך ללהבה בליבי, ואנוכי התחלתי שוב לחיות".

יש סבל גדול בארץ שלנו, גם אז וגם היום. חיותה לא מתעלמת ממנו. אבל היא גם מסוגלת לצלוח אותו, להביט מעליו ולהבעיר מחדש את הלהבה הפועמת בקרבה.

בבוקר אחרי ליל הסדר, כשבן הזוג שלי יצא למילואים, הבן הצעיר שלי ניגש אלי וחיבק אותי. "זה ממש מבאס שאבא שוב צריך לצאת למילואים", הוא אמר ואני הנהנתי בלי קול. "אבל זה טוב שהוא הולך" הוא המשיך להסביר לי "כי כל העם צריך אותו כדי שישמור עלינו במלחמה. אם הוא לא היה שומר המצב בטח היה גרוע יותר, אז אני יודע שזה טוב".

חיותה, וגם הבן הצעיר שלי, מלמדים אותי להרים את הראש. למרות הקושי הבלתי אפשרי, למרות שחצי השנה האחרונה מקשה על האפשרות לנשום. הם מזכירים לי שאני אומנם לא יכולה לשלוט במציאות, ולא יכולה לבחור את כל מה שקורה לנו, אבל החירות שעדיין יש לנו היא באופן בו נבחר להתמודד עם הקשיים האלה.

חיותה, וגם בני הצעיר, מלמדים אותי להרים את הראש גם כשקשה לנשום. הם מזכירים לי שאני אומנם לא יכולה לבחור את כל מה שקורה לנו, אבל החירות שעדיין יש לנו היא באופן בו נבחר להתמודד עם הקשיים

ואיך שנוכל לראות את כל מי שזקוקים לעזרה בתוך כל הצרות.

והלוואי שבשנה הבאה, נצליח לתקן את כל מה שדורש תיקון. שבאמת נוכל לחגוג יחד. עם כל האהובים של כולנו בבתים. באמת נוכל לחגוג חירות.

"גם בחיים האפלים, החשוכים, יש קורטוב של אור ואהבה הנותן כוח להתקיים בעולם הזה" (חיותה בוסל).

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 713 מילים
סגירה