למחרת פסח 1944, כרוז בעיירה טוקאי בהונגריה עבר עם תוף מרחוב לרחוב והודיע שאסור ליהודים לצאת מבתיהם. טוקאי שוכנת למרגלות הרים וגבעות עטורי כרמים, שני נהרות נפגשים בה, ויקבים עתיקים וחדשים מייצרים יין ששמו יצא בעולם.
במקום הציורי ההוא שמעה אמי בת 15 את הבשורה.
שאלה הנערה את אביה, מה עושים? ענה: מתפללים. הקשתה, מה אומרים? השיב: ויהי נעם (תהלים צ' י"ז).
במקום ההוא שמעה אמי בת 15 את הבשורה, שאסור ליהודים לצאת מבתיהם. שאלה הנערה את אביה, מה עושים? ענה: מתפללים. הקשתה, מה אומרים? השיב: ויהי נעם
כעבור יום או יומיים שוטרים ריכזו את כל יהודי טוקאי בחצר בית הכנסת, אחרי שבוע העבירו אותם בעגלות לגטו מרכזי בעיר קרובה בו שהו חודש, ומשם המשיכו ברכבות ליעד הסופי. ב-20 במאי הגיעו לאושוויץ, היא הופרדה מהוריה, והשאר היסטוריה.
זו לא רק היסטוריה פרטית שלי ("טובה" רבות הן יד ושם לסבתא גיטל), אלא של דור שלם שגדל במשפחות קטנות ועצובות. הורינו קמו מאפר, הקימו מדינה ומשפחה, והמחקר מוכיח שטראומה כמו שלהם עוברת בגנים.
איך חיים עם זה? כל אחד בדרכו. יש מי שמיד קורא כל ספר שמתפרסם, מחטט בארכיונים, שב ומבקר במקומות של ההתרחשויות, או מספר וכותב עליהן כדי שלא יישכחו. לעתים קרובות מידי, צעירים לומדים לגונן על הוריהם, אנשים מבוגרים שבתוכם נחבאים יתומים.
אחרים מפתחים מנגנוני הגנה והדחקה. שואה? אני? למה מי מת? (גם הומור שחור). הכי פשוט להימנע – יש די יעדים אחרים, ספרים אחרים, סרטים אחרים.
התרחקתי מכול דבר גרמני ואם אין ברירה – קשה לי. למשל תרופה שאני נוטלת, מרצדס שהייתה רכב השרד שלי בדרום אפריקה, ופעם, כשטסתי דרך פרנקפורט, הבאתי כריך מהבית ושתיתי מברזיות כדי לא לקנות שם, והצטמררתי למשמע הכרזות ברמקול "אכטונג! אכטונג!", שהדהדו את העבר.
כעבור יום או יומיים שוטרים ריכזו את כל יהודי טוקאי בחצר בית הכנסת, אחרי שבוע העבירו אותם בעגלות לגטו מרכזי בעיר קרובה בו שהו חודש, ומשם המשיכו ברכבות ליעד הסופי. ב-20 במאי הגיעו לאושוויץ
ואז הגיע שבעה באוקטובר והיינו עדים למראות שהעם היהודי לא חווה מאז 1945. בכל זאת, הראש אמר לי שהשימוש ב"שואה" כדי לתאר אותם אינו נכון ואינו חכם, וכבר ב-20.10 פרסמתי מאמר בנדון.
אני עומדת מאחורי מה שכתבתי – השואה הייתה ייחודית בכוונות שמאחוריה, בהתגייסות של מנגנון מדינתי מפותח למימושן, ובממדיה. וגם, אם זו שואה, מי אנחנו? פרטיזנים ביערות? מי שהובל לתאי הגזים? לטעמי, ההשוואה מוזילה את זכר השואה ופוגעת באותו חלק מהייעוד של מדינת ישראל שמתייחס למקלט, לריבונות וכו'.
אבל כעת, כשאנחנו מתקרבים לציון שמונים שנה לאירוע מרכזי בהפיכתי למי שאני, אני חוזרת למרכיב אחד בסיפור של אימא שלי, לשאלה מה עושים.
אינני יודעת מה ידעו אז, בעיירה הנעימה ההיא. שואת יהודי הונגריה – חיסול של כחצי מיליון איש בתוך שבעה שבועות – התרחשה לקראת סוף המלחמה וסביר ששמועות הגיעו לאוזניהם. אולי לא האמינו שזה אפשרי. אולי האמינו שהתפילות ייענו. אולי היו פשוט חסרי אונים.
ואולי רק בגלל ה-DNA שירשתי, אני מתחברת פה, בדירתי הנעימה בירושלים, דווקא להיבט של חוסר אונים? האם חששותיי מוגזמים? לא כאן המקום לתאר גורמים פנימיים וחיצוניים שמאיימים על חוסנה של מדינת ישראל, ואני כל כך חרדה.
האם נוכל לשרוד כמדינה? ואם לא, איך זה יקרה? לאט ובהדרגה? במכה אחת? או שמחת תורה כפול ומכופל?
איני יודעת מה ידעו בעיירה הנעימה. שואת יהודי הונגריה – חיסול כחצי מיליון איש תוך 7 שבועות – התרחשה לקראת סוף המלחמה וסביר ששמועות הגיעו לאוזניהם. אולי האמינו שתפילותיהם ייענו, או לא האמינו שזה אפשרי
ובעיקר, מה עושים? אני כותבת פה ושם מתוך יומרה (או אשליה) שתרומתי הצנועה לשיח תסייע במעט לשינוי כיוון באותם היבטים במצב שהם בשליטת ישראל. יוצאת לרחובות, חותמת על עצומות, תורמת קצת כסף. ומתבוננת מתוך חוסר אונים גובר והולך על מה שמסתמן כסכנה קיומית. ואני שואלת, שמונים שנה אחרי – מה עושים?
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם