לאן אתם נוסעים?
"וינה".

לכמה זמן?
"8 ימים".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

8 ימים רק וינה?? מה כבר יש לעשות שם? כמה מוזיאונים, ארמונות וכנסיות אפשר לראות?
"לא יודע, נראה. מה שבטוח: לא ניכנס למוזיאונים, לא לארמונות ולא לכנסיות. יש דברים שיותר מעניינים אותנו".

מה למשל?
"העיר".

וכך היה. כנגד הרבה גבות מורמות של חברים החלטנו להקדיש יותר משבוע, בין כיפור לסוכות, לעיר שישראלים בדרך כלל מקצים לה שלושה ימים שרובם מתמקדים במרכז הקומפקטי, המהודר והמתוייר לעייפה. ולא, לא נכנסנו למוזיאונים, לארמונות (סליחה, שנברון), לכנסיות ולאטרקציות (אולי בפעם הבאה, פראטר).

שוטטנו ברחובות ובשכונות, גם כאלה שמרוחקים יחסית מהמרכז, בפארקים ובגינות הציבוריות, יצאנו אל הטבע שמקיף את העיר וגם שולח זרועות לתוכה, אכלנו המון וטוב וגם עשינו פה ושם קניות.

אין לנו יומרה לטעון שהשבוע+ הזה הפך אותנו מומחים לוינה, ממש לא, אבל יש לנו תחושה מוצקה שהיא סובלת מהערכת-חסר בקרב רוב הישראלים ומה שיש לה להציע משתרע על פני הרבה יותר מהסופ"ש הסטנדרטי והרדיוס המצומצם והמפואר שמתרכז בתוך ה-ring.

לפניכם, אם כן, מקבץ של רשמים, תובנות והמלצות, שאת כולם כדאי לקרוא עם כוכבית: הכותב אינו מדריך תיירים, לא גר בוינה ולא מתיימר לקבוע מסמרות מעבר למה שחווה במו רגליו ועיניו במהלך שבוע+ של שהות אינטנסיבית בעיר.

1

בשביל לחוות את המפגש המענג ביותר עם טבע בוינה לא צריך לצאת מהעיר. הוא נמצא ממש בליבה. מרחק של חמש תחנות U (קו מס' 1) מתחנת שטפאן פלאץ המרכזית. יורדים בתחנת Donauinsel, ונמצאים על אי. אי באמצע הדנובה. אי עם מבנה של שרוך, כ-23 קילומטרים אורכו ורק כמה מאות מטרים רוחבו (ולעיתים כמה עשרות), שחוץ מבית קפה אחד הוא טבע נטו.

לפני שנבלעים באי כדאי להמשיך עד סוף הגשר, לרדת למרגלותיו ולשכור שם אופניים. ואז לעלות על השביל שמקיף את האי. אורכו כשל מרתון – כ-42 קילומטר – אבל לא חייבים הכל. כחובב קצוות אדוק, חתרתי להגיע אל השפיץ הדרומי של האי: אין כמו הנקודה הזו שבה הכל פתאום נפתח, שתי הזרועות של הנהר מתלכדות לזרם עצום והביטוי 'כיפת השמים' נראה לפתע מאוד מוחשי.

בדרך לקצה, לאורך הגדה, משובצים מדי כמה מאות מטרים משטחים מצופי פלסטיק שמהם אפשר לרדת לטבילה בנהר. המים היו קרים רצח, אבל הנוער האמיץ לא ויתר, טבל וצווח מעונג.

באשר לצמחייה, בעונה הזו היא גועשת בשלל גוונים של סתיו, מארגמן ועד כתום לוהב. אומרים שבקיץ חצי וינה משתזפת ועושה כאן פיקניקים, אבל באמצע אוקטובר היינו כמעט לבד חוץ מכמה אוסטריות שעשו ג'וגינג וגור נחשים אחד שחצה בזחילה מהירה את נתיב האופניים.

בעל בית הקפה, צעיר מאיר פנים עם אנגלית רצוצה שכבר היה עסוק בשיפוצי סוף עונה, סיפר לנו שברגע שמסתיימת חופשת הקיץ ומתחילים הלימודים, האי מתרוקן והוא פותח רק בסופי שבוע.

למרות שרשמית היה סגור, הוא הכין לנו קפה מצויין על בסיס חלב סויה והעניק לנו במתנה יריעות פלסטיק אישיות להגנה מפני גשם. כשהרמנו גבה לנוכח התשורה המשונה, הסביר שהוא בדיוק עושה סדר במחסן וגילה שנשאר לו מצבור אדיר של יריעות מהופעות שהתקיימו כאן בלילות הקיץ. כמה שעות אחר כך, בעיר, כשהשמים התקדרו ופרקו במפתיע מטען של טיפות כבדות, היריעות שירתו אותנו היטב.

2

לפני עשר שנים, ביער סמוך לעיירה נידחת בצד הצרפתי של הפירנאים, נתקלנו בשלט מסקרן: "פארק אקרובטיק". מאחורי השלט התגלה עולם קסום: מסלולים מאתגרים מחברים בין צמרות העצים, אומגות טסות מענף לענף בגבהים מסחררים ובקיצור שילוב מופלא בין פעילות ספורטיבית מאומצת, ריגושי אקסטרים וטבע נהדר כמו שאירופה יודעת להציע.

מאז הקונספט התפשט בכל רחבי היבשת. קוראים לזה Rope Park ואין עיר שמכבדת את עצמה שלא מתהדרת בלפחות אחד כזה. וינה מאוד מכבדת את עצמה, ויש לה פארק חבלים נפלא.

האתגרים והמסלולים עצמם דומים למדי בכל הארצות, את ההבדל עושה התפאורה. בוינה הפארק Waldseilpark Kahlenberg ממוקם על הר קאלנברג שמצפון לעיר. בישראל – הו, התסכול – לא היה סיכוי להגיע למקום כזה בלי רכב צמוד, באוסטריה זה משום מה כל כך קל: לוקחים תחתית ואחר כך אוטובוס ונוסעים עד התחנה האחרונה (ניווט קליל באדיבות google maps).

חוץ מפארק החבלים, ההר הירוק הזה מלא במסלולי טיולים ושבילי הייקינג ומזמין פשוט להיבלע בו. אז קצת נבלענו ביער הצפוף ואחר כך הנוער טיפס לשחקים ולא האמנו שכל זה קורה במרחק כמה דקות נסיעה מהעיר. ורק דבר אחד כדאי לקחת בחשבון: יש פער של 8-10 מעלות בין ההר לעיר עצמה. הוא גבוה וחשוף ועתיר רוחות. אלא אם הגעתם בשיא הקיץ, מומלץ להתלבש בהתאם.

3

טבע אחרון בסידרה: קוראים לזה Lainzer Tiergarten, יש שמועות שבעלי חיים אמורים להסתובב שם בחופשיות, אבל למעט חבורת איילים שנמנמה בעשב לא נתקלנו בהם. מה שכן נתקלנו בו זה איזור עצום של יער ואחו, טבול בערפילי סתיו ונראה כמו תפאורה לסרט תקופתי על אנגליה של המאה ה-17, עם שבילים שנכנסים ויוצאים מהיער ותחושה כללית של קצה העולם. וגם זה במרחק כמה תחנות תחתית ועשרים דקות באוטובוס מלב העיר.

אחד השבילים מוביל למעין טירה מהודרת, Hermesvilla, שפעם הוענקה על ידי הקיסר פרנץ יוזף לזוגתו והיום אפשר לקבל בה קפה/שוקו חם שמגיעים עם תפאורה וטמפרטורה מושלמת. אחרי שעשינו סיבוב גדול של כמה שעות ביער, בחנתי את המפה וגיליתי שהאיזור שטיילנו בו מגרד אחוזים בודדים מתוך כלל שמורת הטבע שמשתרעת מפאתיה המערביים של וינה ועד בכלל. ולא, זו לא קנדה או אוסטרליה, כולה אוסטריה.

4

תשתית שבילי האופניים בוינה היא כנראה המסודרת והמסועפת ביותר באירופה אחרי אמסטרדם וקופנהאגן. יותר מ-1200 ק"מ של שבילים נוחים ומסומנים היטב שמאפשרים רכיבה רציפה כמעט בין כל שתי נקודות בעיר.

לא מעט תושבים מנצלים את זה כדי לרכוב, אבל לא בכמות שמצופה ביחס לאיכות התשתיות, הטופוגרפיה הידידותית והאקלים הנוח במונחים אירופיים. מבחינת תיירים כמונו, החיסרון הוא גם יתרון: בעוד באמסטרדם נדרשת רמה גבוהה של ערנות ומיומנות כדי להשתלב בין המוני הרוכבים, בוינה הממשק הרבה יותר רגוע ובטוח, גם לילדים.

כל השוואה למצב תשתיות האופניים בערי ישראל תניב תסכול וקינאה, אז עדיף פשוט להימנע. ובכל זאת, במשך שבוע שבו פסענו עשרות קילומטרים על מדרכות וינה, ניסיתי להבין איך ייתכן שעיר כה צפופה וסואנת מצליחה לשמר באופן כמעט מוחלט את חוויית הביטחון והמוגנות של הולכי הרגל.

בתור תל אביבי, כבר שכחתי כמה נעים ללכת על מדרכה בלי צורך להסתכל בחשש ימינה ושמאלה שמא יצוץ קורקינט/אופניים חשמליים/קטנוע עבריין/דו גלגל קטלני אחר ויעיף אותך לקיבינימאט. בוינה מתגוררים כמעט 2 מליון איש, כמו בכל גוש דן רבתי, ואיכשהו הם מצליחים לנוע במרחב בהרמוניה ובלי להגיע למיון עם עצמות שבורות. איך הם עושים את זה?

התשובה מורכבת מרשימה לא קצרה של גורמים: אפשר להתחיל מהחדירה האיטית של הדו גלגלים הממונעים למרחב הציבורי בוינה. אולי זו השמרנות שטבועה באוסטרים לעומת התאווה לחדשנות של הישראלים, אולי זה מזג האוויר שהרבה יותר נעים לדווש בו ואולי הם פשוט פחות עצלנים מאיתנו.

בשורה התחתונה – יש קורקינטים ממונעים בוינה, אבל בכמויות מזעריות יחסית. אופניים חשמליים? לא ראיתי אפילו אחד. הם אשכרה מפדלים בכוחות עצמם!

מרכיב קריטי נוסף בחליפת המיגון של הולכי הרגל בוינה – הפרדת התשתיות. כשיש שבילי אופניים מצויינים, הרוכבים לא צריכים לעלות על המדרכה. כמובן שהרבה יותר קל לייצר תשתית נפרדת לכל סקטור כשהמדרכות כל כך רחבות. גם התחבורה הציבורית היעילה תורמת להבדל: רבים מהאנשים מעדיפים לנוע מנקודה לנקודה ברכבת התחתית, ומורידים עומס מהתשתיות שעל פני הקרקע.

ולקינוח, כמובן, העניין התרבותי: כשכולם משתדלים לשמור על הכללים (שני דברים שלא ראיתי: הולך רגל צועד על שביל אופניים, רוכב אופניים דוהר על מדרכה בין הולכי רגל), הכל יותר מסודר ובטוח. שנאמר – הופה, פה זה לא אירופה.

5

קבלת פנים מפוקפקת מצפה למי שנוחת בשדה התעופה של וינה ושם פעמיו לכיוון העיר: לצד הכביש שוכן מתחם ענק של בתי זיקוק ומפעלים פטרוכימיים, עם שלל ארובות שפולטות כמויות אדירות של עשן סמיך. בהשוואה למה שקורה כאן, הפליטות של בז"ן נראות כמו תרכיז שושנים.

המראה הזה מעורר שלל שאלות – רלבנטיות מאוד בהקשר הישראלי – על סמיכות בין איזורי תעשייה לאוכלוסייה והאפשרות לחיים משותפים. מנכ"ל בז"ן אפילו הזכיר באחד הראיונות את בתי הזיקוק של וינה כדוגמה לכך שבאירופה מוכנים לקבל את מה שאצלנו עולים בגללו על בריקדות.

הוויכוח על הביצועים של התעשייה הכימית הישראלית מול הסטנדרטים המקובלים במערב סבוך ולא יוכרע כאן. אותי סיקרן ההיבט הוויזואלי והפסיכולוגי של העשן המתאבך בכמויות אדירות, מרחק נגיעה ממרכז בירה אירופית צפופה. שלחתי את התמונות לפרופ' עדי וולפסון, פרופסור להנדסה כימית ומומחה לקיימות.

"זה עשן לבן וזה נראה כמו קיטור", הוא אומר, "הקיטור נוצר במחליפי החום בבית הזיקוק, שמטרתם לקלוט את האנרגיה הגבוהה שמשתחררת בתהליך. כשלעצמו הוא לא רעיל ולא מזיק. ככל שהטמפרטורה נמוכה יותר (כשנחתנו בשעת בוקר בוינה היא עמדה על 3-4 מעלות, א.ל.) יש יותר התעבות של הקיטור ונוצר מראה של עננים סמיכים, אבל זה לא מהווה אינדיקציה לרמת הזיהום.

"מכיוון שמדובר בבית זיקוק, נפלטים כמובן גם גזים מזהמים, כמו תחמוצות חנקן או גופרית, אבל אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שאני מפחד ממה שלא רואים, לא ממה שרואים. בנזן, למשל, שהוא חומר מסרטן ורעיל, לא רואים. כשאומרים בארץ שמשתמשים באותה טכנולוגיה כמו באירופה, אני אומר שהטכנולוגיה אולי אירופית, אבל התחזוקה לא אירופית והאכיפה לא אירופית".

אז העשן המתאבך הוא הקליפה שלא בהכרח מעידה על התוכן, ובכל זאת יש כאן חומר למחשבה, לכל הצדדים: התעשיינים הישראלים צריכים לשאול את עצמם איך הגיעו למצב שבו הם מתוייגים כאויבי העם, והאם הם לא הרוויחו במו ידיהם את החשדנות והחשש של הציבור מפני הביצועים הסביבתיים של המפעלים.

ומנגד ייתכן שגם אנחנו, הציבור והתקשורת, הלכנו קצת רחוק מדי עם הטענה הגורפת שישראל מתנהלת בהקשר התעשייתי כמו מדינת עולם שלישי. כשנוחתים בוינה, פתאום לא לגמרי ברור איפה נגמר העולם השלישי ואיפה מתחיל הראשון.

6

הרמזורים להולכי הרגל בוינה הם במה להעברת מסרים של מגוון מגדרי: לפעמים האדום הוא זוג גברים שלבבות פורחים ביניהם, לעיתים הירוק הוא זוג נשים אוהבות, ויש גם רמזורים שבהם זוגות מעורבים צועדים או עומדים יד ביד. אוהדי מפלגת נעם לא ירוו כאן נחת.

7

עונת הקיץ הולכת ומתחממת, ועיריית וינה הציבה ברחבי העיר מתקנים גדולים לעידוד שתיית מים בלי צורך לרכוש בקבוקי פלסטיק. המים – שמגיעים בצינורות הישר מהאלפים האוסטרים – קרירים וטובים מאוד, אבל לא ברור למה המתקן צריך להיות כל כך גדול. קולר קומפקטי יכול לעשות את העבודה לא פחות טוב.

8

אוהדי הכדורגל בישראל מכירים היטב את התענוג המפוקפק הזה: במשחקים עתירי קהל ובעלי פוטנציאל נפיץ, המשטרה מפגינה נוכחות באמצעות פרשים על סוסים. ולסוסים, מה לעשות, יש צרכים. התוצאה: רבבות אוהדים יוצאים מהאיצטדיון ומוצאים את עצמם צועדים בין גללים במצבי צבירה משתנים. והריח? כמו שאמר לי אחד האוהדים, "אחרי הפסד זה מחניק במיוחד".

במרכז התיירותי של וינה עדיין יש ביקוש לאטרקציה – סיור בכרכרה עם סוסים. ובאופן מפתיע, גם לסוסים האוסטרים יש צרכים. אז מילא שאני מתקשה להבין את פשר התענוג שאנשים מפיקים מנסיעה בכרכרה, ומילא שמדובר בצער בעלי חיים, אבל לא מפריע לכם הריח? יש דברים שב-2019 כבר היו צריכים לצאת מהמחזור. שימוש בסוסים למטרות תיירותיות או משטרתיות הוא אחד מהם.

9

מכונית מחוברת לנקודת טעינה חשמלית ברחוב זו תמונה נפוצה יותר ויותר בערי אירופה. בקרוב אצלנו? לפי התוכניות של משרד האנרגיה, עד אמצע 2020 אמורות להיפרס 2500 עמדות טעינה כאלה ברחבי הארץ.

10

עונות הקיץ הקשות בשנים האחרונות נותנות את אותותיהם: בחזית של בית הונדרטוואסר, הבניין הייחודי בעל הצבעוניות המשעשעת שעוצב על ידי האמן המפורסם ושממגנט אליו תיירים מסביב לשעון, צדו עינינו מזגן. מעניין אם הוא עבר את כללי השימור המחמירים או שפשוט חמק מעיני הרשויות.

11

ככה פתאום, תוך כדי נסיעה באוטובוס, בפרבר גרינציג, בלב איזור מגורים בנוי, הבחנו בכרם שמשתרע על המדרון וצמוד לו גם יקב קטן. בארץ כמעט בכל עיר יש רחוב 'הגפן' – אבל כנראה צריך לנסוע עד וינה כדי לראות גפנים אמיתיות בתוך העיר.

12

ולקינוח, מקבץ המלצות סובייקטיביות לגמרי:

1. מסעדה יוונית מצויינת – Mythos שברחוב webgasse.
2. מסעדה צמחונית/טבעונית שווה שמשלבת בין בופה מושקע למבחר המבורגרים (נטולי בשר כאמור) – Yamm!.
3. Brandy Melville – חנות בגדים לנערות שכבר לא מוצאות את עצמן במחלקות ילדים ורוב בגדי הנשים עדיין גדולים עליהן. בת ה-13 יצאה משם עם מלתחה מסועפת וחיוך של חתול שבלע ערימת טונה (בלי היסטמינים).
4. השוק הטורקי Brunnenmarkt שבמערב העיר קצת איכזב, למרות שמצאנו בו חלווה מסקרנת מסוריה. מצד שני, בסוף השוק משתרעת רחבה גדולה עם בתי קפה ומסעדות בעלי אפיון אקולוגי/שכונתי/היפסטרי ובקיצור פינה אורבנית עם אווירה נעימה, הרחק מהמרכז. הצטערנו שלא הגענו בשעה שמתאימה לארוחת צהריים.
5. גינות ופארקים ציבוריים שווים ושלווים פזורים בכל פינה. חיבבנו במיוחד את Stadtpark.
6. חשדנו שרשת האוכל המקסיקני Max & benito היא פסט פוד סתמי, וההפתעה הייתה גדולה וטעימה. בניסוחו של הנוער: "נותנים בראש לטאקרייה" (התל אביבית). ואנחנו מאוד אוהבים את הטאקרייה.
7. בעגלת הקפה למרגלות כנסיית קרל הגדול יש אחלה קפה, ובכלל הכיכר Karlsplatz מקסימה.
8. עוד סוגת ספורט שהפופולריות שלה נוסקת – טיפוס. בוינה יש משני הסוגים – טיפוס על חבלים (על קיר עצום ומרשים ב-Fritz-grunbaum platz), וטיפוס באמצעות ידיים בלבד (מה שמכונה בולדרינג). הנוער הלך על הבולדרינג במועדון המקסים Edelweiss-center ונהנה עד מאוד.
9. ולעניין טיפוס ברגליים: 342 מדרגות מתעקלות וצרות מובילות אל ראש מגדל הקתדרלה המרכזית, סטפנוס הקדוש. הפחתת ציפיות: בקצה הטיפוס לא מגיעים למרפסת פתוחה אלא לחלל סגור שממנו מתבוננים בעיר מבעד לחלונות. אבל הטיפוס עצמו, לחובבי הז'אנר, מאתגר וכיפי.
10. בוינה, כמו בברלין, אם כי במספרים פחותים בהרבה, הותקנו לוחות זיכרון מנחושת על המדרכה בכניסה לבתי יהודים שנרצחו על ידי הנאצים. הלוחות מספקים פרטים על הנפשות שהתגוררו במקום וסוף דרכן. מצאנו שעצירה לרגע והתכנסות לקריאה היא דרך אפקטיבית לקבל הקשר ופרופורציות.