נושא
האיש הירוק
הפגנה נגד סגירת שדרות ירושלים (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
Tomer Neuberg/Flash90

שדרות ירושלים, הסוף

לנפגעים הוותיקים מהעבודות על הרכבת הקלה בירושלים ועל הקו האדום בדרך בגין בתל אביב, מצטרפים גם בעלי עסקים בשדרות ירושלים ● עורק החיים הראשי של יפו ייסגר ל-28 חודשים ● תושבי יפו יצטרכו לחיות – או להיחנק – עם המציאות שנכפתה עליהם ● פרשנות

השבוע ייסגרו לתנועת כלי רכב גם הקטעים הצפוניים של הנתיב המזרחי בשדרות ירושלים, ובכך תושלם נעילת עורק החיים הראשי של יפו ל-28 החודשים הקרובים. התנועה בשדרה תתאפשר רק ברגל על המדרכות, ובאופניים במרכז השדרה, בנתיב צר שתחום בין גדרות ברזל.

מחר (שני) בשעות אחר הצהריים מתוכננת הפגנה של התושבים במהלך ישיבה של מועצת עיריית תל אביב (-יפו…), ואילו הדיון בעתירה שהוגשה לבית המשפט נדחה לספטמבר. בשלב הזה קשה להאמין שהמהלך הפיך, ונראה שתושבי יפו יצטרכו לחיות – או להיחנק – עם המציאות שנכפתה עליהם. בעיתוי המורכב הזה, להלן כמה הערות על המחלוקת שמאיימת לסדוק את המקף שמחבר בין תל אביב ליפו:

1. תתפלאו, אבל זה הרע במיעוטו

חלק מהיפואים בוודאי לא יאהבו את ההנחה הבאה, אבל נראה שבמצב שנוצר ההחלטה על סגירה מלאה של השדרה היא הרע במיעוטו. החלופה – סגירה לסירוגין של נתיבי השדרה, היתה עולה, ככל הנראה, בדחייה של כשנה במועד סיום העבודות.

אם תושבי יפו היו צריכים לבחור בין סגירה מלאה עד אוקטובר 2021 (תאריך היעד הנוכחי לנסיעת הבכורה של הרכבת), לבין סגירה לסירוגין וחיים בתוך אתר בנייה ענק עד סוף 2022, נדמה שרובם היו בוחרים באפשרות הראשונה, ובצדק.

2. הפרת הבטחה וכשלון בהעברת המסר

אם ככה, מה הבעיה? או, יש הרבה.

גם אם מהותית התקבלה ההחלטה הנכונה, האופן שבו היא התקבלה, ובעיקר הדרך שבה תווכה לציבור ושבה העירייה והעומד בראשה התנהלו ומתנהלים מול התושבים, היא כישלון מתמשך.

זה התחיל בהפרת הבטחה. התוכניות המקוריות היו לסגור את נתיבי השדרה לסירוגין. זה מה שהתושבים ובעלי העסקים בשדרות ירושלים ידעו. כבר לפני כשנה התברר שהתוכנית הזו בעייתית: בבדיקות מקדימות שבוצעו על ידי נת"ע, התברר שמוביל המים המיושן, שעובר מתחת לכביש, נמצא במצב ירוד ושחייבים לחזק אותו בשכבה עבה של בטון, כדי שישרוד את העבודות והקידוחים.

רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין

היה ברור שהטיפול הזה יאריך את משך העבודות ויחייב לשנות את לוחות הזמנים. לפי גורמים המעורבים בפרויקט, בעירייה לא מיהרו לחלוק את המידע הזה עם התושבים. רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין.

לא ברור אם מדובר ברשלנות הסברתית או בכוונת מכוון שנועדה לצמצם את מרחב התמרון והמחאה של התושבים; מה שבטוח – הפרויקט יוצא לדרך עם תחושה של רבים מתושבי יפו שעבדו עליהם בעיניים ועם אובדן אמון מוחלט בעירייה.

לאור ההתפטרות של המנכ"ל המוערך של נת"ע, יהודה בר-און, רבים גם מפקפקים עכשיו ביכולת של החברה – שעד כה עמדה בלוחות הזמנים והתנהלה ביעילות יחסית למקובל בעולם התשתיות הישראלי – לסיים את העבודות בזמן. ואם הרכבת לא תיסע באוקטובר 2021, אזי היפואים ייצאו קרחים מכל הצדדים.

בהקשר של לוחות הזמנים, אגב, קיבלתי מהעירייה את ההתייחסות הרשמית הבאה:

"העירייה קיימה מספר רב של פגישות בנושא עם אנשי המקצוע של נת"ע והנושא נבחן מכל היבטיו.
לצערנו, עמידה בלוח הזמנים שהכתיבה המדינה – פתיחת הקו האדום באוקטובר 2021 מחייבת את סגירת הרחוב.
העירייה מכירה בקשיי התושבים ומספקת פתרונות כדוגמת שאטלים חינמיים".

3. אחרי הפרת ההבטחה, הגיע ניתוק המגע

פניות של תושבים ושל עיתונאים לעירייה בנושא העבודות ביפו נענו בתשובה לקונית – 'פנו לנת"ע, זה פרויקט שלה'. הרכבת הקלה/תחתית היא אכן פרויקט לאומי/ממשלתי, ונת"ע היא הזרוע המבצעת של משרד התחבורה, אבל עירייה, בוודאי עירייה רבת עוצמה כמו תל אביב, לא יכולה להתנער מכל אחריות לנעשה בשטחה וכשתושביה מביעים מצוקה לשגר אותם באדישות אל החברה שמבצעת את העבודות.

כשעיריית תל אביב רוצה, כידוע, היא יודעת לעמוד על שלה ולהיאבק בהנחתות ממשלתיות ואף למנוע אותן. האמת היא, שההחלטה על הסגירה המלאה של השדרה היא על דעת עיריית תל אביב (וכאמור – לגופו של עניין בצדק), אבל ההתחמקות שלה ושל רון חולדאי מלהתייצב מול התושבים, לתקשר איתם ולהקשיב למצוקותיהם – מביכה. יש הרבה דברים שעיריית תל אביב בעידן חולדאי מצטיינת בהם (לצד לא מעט טעויות שנעשו); יחסי אנוש ורגישות כנראה לא יככבו בראש הרשימה.

שדרות ירושלים (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)
שדרות ירושלים (צילום: Tomer Neuberg/Flash90)

4. מי יפצה את הנפגעים

בסוף חודש מרץ, כזכור, נחת במפתיע טיל במושב משמרת בשרון והרס בית מגורים. למחרת סיפר לי עמיר ריטוב, ראש מועצת לב השרון, על ההתרשמות שלו ממהירות התגובה של הביורוקרטיה הממשלתית: "הטיל נפל לפנות בוקר, ולפני שבע בבוקר כבר הסתובבו שם אנשי מס רכוש והתחילו לדאוג לבית שהמשפחה תקבל במקום זה שנהרס".

מדינת ישראל מתייחסת לפגיעה כלכלית באזרחים כתוצאה מאירועים מלחמתיים כאל עניין לאומי ולוקחת עליה אחריות. כך גם בסבבי הלחימה בעוטף עזה. כשמדובר, לעומת זאת, בפגיעה אנושה באזרחים ובעסקים קטנים בגלל פרויקטים של תשתיות לאומיות, המדינה מתעלמת לחלוטין ומפקירה את האזרחים לנפשם.

כך היה בעבודות על הרכבת הקלה בירושלים, כך קרסו עסקים קטנים רבים באיזור החפירות בקרליבך/דרך בגין בתל אביב, וכך עכשיו בשדרות ירושלים. נכון שבעוד כמה שנים, כשהרכבת תצא לדרך והמדרחוב היפואי, בתקווה, יהיה שוקק חיים וקונים, בעלי העסקים בשדרה ייצאו נשכרים; אבל לרובם אין אפשרות ונזילות להחזיק מעמד עד אז. כבר עכשיו יותר ויותר חנויות בשדרה נראות מוגפות ונטושות.

גורם בכיר בפרויקט אומר שמדובר בכסף קטן לעומת העלות הכוללת של הרכבת הקלה שעומדת על מיליארדים רבים, אבל ידו של האוצר קפוצה וגם קולו של שר התחבורה לא נשמע; בכל הנוגע למרכז תל אביב, אחרי עיכוב ממושך הקימה עיריית תל אביב קרן לפיצוי העסקים הקטנים, אבל מדובר בסכומים מגוחכים ביחס להיקף הפגיעה הכלכלית.

ביפו המצב קשה עוד הרבה יותר, ובעלי העסקים – שיעבירו את השנתיים הקרובות מול כביש חסום, ותפאורה של בורות ואבק – אפילו לא מקבלים הנחה בארנונה.

אחר כך מתפלאים למה בכל מקום שבו מתוכנן פרויקט תשתיות בעל חשיבות לאומית, התושבים מערימים קשיים ועושים הכל כדי לחסום אותו בגופם. הם יודעים שמהפרויקט הזה מדינה שלמה תיהנה – ואילו הם היחידים שישלמו את המחיר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
מסכנים. מקבלים רכבת קלה/תחתית בחינם - ובוכים. במקום הבכי יש לפעול שהעבודה תתנהל 24/7 ולא לא כיום שביום ו מפסיקים עד יום א ובלילה לא עובדים. עבודה 24/7 תיעל את העבודה ועשויה לקצר... המשך קריאה
מסכנים. מקבלים רכבת קלה/תחתית בחינם - ובוכים. במקום הבכי יש לפעול שהעבודה תתנהל 24/7 ולא לא כיום שביום ו מפסיקים עד יום א ובלילה לא עובדים. עבודה 24/7 תיעל את העבודה ועשויה לקצר את העבודה בחצי לרווחת התושבים. תושבי יפו - עשו משהו נכון.
עוד 855 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.
הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)
יוסי זמיר/פלאש90

ביוב זורם ביניהם: ישראל והרשות הפלסטינית על סף שת״פ היסטורי

השנה היא 2019, ועדיין בתיהם של 150 אלף ירושלמים לא מחוברים למערכת ביוב מודרנית ● במקום זאת, הביוב מוזרם כמות שהוא לערוץ של נחל קדרון ומשם כל הדרך לים המלח ● והנה, דווקא כשהיחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית נמצאים בשפל, נראה שמפגע הביוב הגדול ביותר בין הים התיכון לירדן ניצב לפני פתרון היסטורי

המזרח התיכון החדש נראה רחוק מתמיד, אבל בכירים בתחום המים והסביבה מפזרים בזמן האחרון אופטימיות מפתיעה. דווקא כשהיחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית נמצאים בשפל ו"תכנית המאה" של דונלד טראמפ רק מעמיקה את הקרע, נראה שמפגע הביוב הגדול ביותר בין הים התיכון לירדן, שבמשך שנים ארוכות לא טופל בגלל הנתק בין הצדדים, ניצב לפני פתרון היסטורי.

מדובר במחדל מתמשך וריחני: גם ב-2019, בתיהם של לפחות 150 אלף ירושלמים לא מחוברים למערכת ביוב מודרנית. הביוב של שכונות רבות במזרח ירושלים ושל כמה שכונות יהודיות – כולל איזור כיכר ספרא ואגן העיר העתיקה – מוזרם כמות שהוא, ללא שום טיפול ובמצב גולמי לחלוטין, לערוץ של נחל קדרון.

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)
הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)

הקדרון הוא נחל בעל קווי מתאר דרמטיים, שיורד מהרי ירושלים בפיתולים חדים כל הדרך לים המלח. במציאות אחרת הוא היה יכול להיות מסלול טיול פופולרי ונכס טבע מהמעלה הראשונה; במציאות של הסכסוך, באפיק הנחל שוצף אשד של צואה שנשפך לחופו הצפוני של ים המלח, סמוך ליישוב אבנת.

תושבי אבנת מתריעים שוב ושוב על הזרם השחור והמצחין שנשפך לים סמוך לבתיהם. כשביקרתי במקום לפני כשנתיים, הזרם היה כל כך חזק – כנראה תוצאה של הגידול באוכלוסיית ירושלים – עד שנוצר מפל של ביוב. המראה מרהיב עד שמבינים מה רואים. השבוע סיפר תושב המקום, נתנאל שלזינגר, בראיון ל"יהיה בסדר" בגלי צה"ל ש"זרם הביוב עדיין חזק, אבל נדמה לי שהריחות קצת נחלשו. או שאולי התרגלתי".

הסמיכות בין מפגע סביבתי בסדר גודל כזה לאתרי דת ותיירות יוצרת מצבים מביכים. שוני גולדברגר, מנהל מחוז ירושלים במשרד להגנת הסביבה, מספר שגם במנזר מרסבא, אחד המרשימים במדבר יהודה, מרגישים היטב את השכן הבעייתי: "המנזר יושב על אחד הנקיקים של הקדרון, ממש תלוי על הדופן. מתחתיו יש זרם אדיר של ביוב. הייתי שם עם צוותי טלוויזיה. כמו שאומרים – התמונות קשות, אבל הריח לא עובר בצילומים".

מנזר מרסבא שעל נחל קדרון (צילום: Abir Sultan/Flash90)
מנזר מרסבא שעל נחל קדרון (צילום: Abir Sultan/Flash90)

את הריח והיתושים מרגישים היטב גם בשורה של ישובים פלסטינים שהקדרון עובר בסמוך אליהם.

במהלך השנים נעשו ניסיונות רבים לפתור את בעיית הביוב של ירושלים, אבל תמיד הם עלו על שרטון מסיבות פוליטיות: הפתרון מצריך הקמת מט"ש (מכון טיהור שפכים) או לפחות העברת צינור גדול באיזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית, והפלסטינים ראו בשיתוף פעולה כזה הכרה דה פאקטו בכיבוש הישראלי.

"בעבר, כשעלו הצעות לפתרון", מספר גולדברגר, "זה נחסם לחלוטין כשהגיע לדרג הפוליטי. יש מכתב בחתימת השר רפאל איתן שנשלח לרשות הפלסטינית – עד היום לא התקבל מענה. באחד הסבבים השתתפתי במפגש באירופה, הגעתי עם מפות ותוכניות, אבל הם אפילו לא הסכימו לתת לי לדבר על זה. מבחינתם לא היה מקום לדון בביוב כל עוד ישראל לא מוכנה לשמוע את הטענות שלהם בעניין מחסומים וסוגיות אחרות שקשורות לסכסוך".

"בעבר, כשעלו הצעות לפתרון, זה נחסם לחלוטין כשהגיע לדרג הפוליטי. יש מכתב בחתימת השר רפאל איתן שנשלח לרשות הפלסטינית – עד היום לא התקבל מענה"

האכזבה הגדולה ביותר נרשמה לפני כשנתיים. לרגע היה נדמה שיש תקווה: חברה הולנדית הציעה פתרון חדשני לטיפול בשפכים של ירושלים, הרשימה את מקבלי ההחלטות בישראל וחתמה על חוזה עם חברת הגיחון, תאגיד המים של ירושלים.

ערב תחילת העבודות זימן שר החוץ ההולנדי את ראשי החברה, הבהיר להם שהם משתתפים בפרויקט שחלקו מתבצע על אדמה פלסטינית והזהיר אותם מפני ההשלכות. החברה, שמעורבת בפרויקטים ברחבי העולם, התקפלה ברגע האחרון, שילמה לגיחון פיצויים ועזבה את הארץ.

הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)
הביוב זורם באפיק הקדרון לים המלח (צילום: איתי פריד)

איש תחת דקלו יחיה

והנה, כשכבר היה נדמה שהכל אבוד, חלה בשנה האחרונה תפנית מפתיעה. הרשויות בישראל – בין השאר בלחץ של בג"ץ בעקבות עתירה של "צלול", עמותה להגנת הים, החופים והנחלים – גיבשו עוד תכנית מקיפה לפתרון הבעיה, והפעם הפלסטינים לא דחו אותה על הסף.

גם אצל הפלסטינים ענף התמרים נמצא בנסיקה והפך למקור הכנסה משמעותי עבור חקלאים רבים באיזור יריחו ובקעת הירדן. כדי להמשיך לשגשג הם זקוקים נואשות למים

במגעים שהתקיימו בחודשים האחרונים השתתפו נציגים משורה ארוכה של גופים בממשל הישראלי, ביניהם המשרד להגנת הסביבה, מתאם הפעולות בשטחים ורשות המים, כשגם המועצה לביטחון לאומי והמינהל האזרחי בתמונה. גם בצד הפלסטיני התוכניות הגיעו לדרגים הגבוהים ביותר. לדברי גורם שנכח בפגישות, האווירה היתה עניינית ולא קטנונית.

השינוי בגישה הפלסטינית קשור כנראה להתפתחויות בתחום החקלאי: כמו אצל הישראלים, גם אצל הפלסטינים ענף התמרים נמצא בנסיקה והפך למקור הכנסה משמעותי עבור חקלאים רבים באיזור יריחו ובקעת הירדן. כדי להמשיך לשגשג הם זקוקים נואשות למים, ואם הביוב שזורם בגיחון יטוהר לאיכות סבירה הוא יוכל להשקות את מטעי התמרים.

חקלאים פלסטיניים בקטיף תמרים (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)
חקלאי פלסטיני בקטיף תמרים (צילום: Abed Rahim Khatib/Flash90)

במקביל, נראה שגם מהצד הישראלי הגיעו לשיחות עם גישה חיובית, גמישה וקשובה יותר לצרכים הפלסטיניים. זה התבטא בכך שישראל הראתה נכונות להעמיד לטובת החקלאים הפלסטינים כמויות נדיבות של מים להשקייה מתוך תוצרי הטיהור של הנחל. רוב ההסכמות הן בעל פה, או כמו שאומר גורם בצד הישראלי – "יש הסכמות, אין הסכמים חתומים. הכל כאן מאוד רגיש".

מדובר בתכנית מורכבת ועתירת מתקני תשתית, שכוללת צינור ענק שקטע ממנו, באורך של כ-8 קילומטר, יעבור בשטחים פלסטיניים. את הקטע הזה אמורה לבצע הרשות הפלסטינית, שכבר שכרה מהנדסים ויצאה לדרך.

העבודות בשטח אמורות להתחיל בחודש הבא. איש לא מוכן להסתכן ולנקוב בלוחות זמנים מדויקים, אבל בהנחה אופטימית שהפוליטיקה לא תערים קשיים, העבודות אמורות להסתיים בתוך כשלוש שנים, ואולי פחות. אחרי הכל, נראה שסוף סוף שני הצדדים הבינו שלמפגעי סביבה אין גבולות, וכי משיתוף פעולה כולם ייצאו נשכרים. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל במציאות של הסכסוך זה כמעט בגדר נס.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
עוד 799 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.
אסדת גז טבעי לוויתן (צילום: Marc Israel Sellem/POOL)
Marc Israel Sellem/POOL

התולעים נושמות לרווחה התוואי של צינור הגז הוסט מנתיבו

התולעים הנדירות שהתגלו במעמקי הים התיכון לא מאמינות שזה קרה להן: תוואי הצינור שיוביל את הגז ממאגר "לוויתן" לכיוון החוף הוסט כדי לא לפגוע בהן ● אבל המאבק הירוק נגד "לוויתן" עדיין רחוק מלהסתיים

תוואי הצינור שיוביל את הגז משדה לוויתן לכיוון החוף הוסט כדי לא לפגוע במושבות של תולעים נדירות שנמצאו על קרקעית הים.

את העובדה המפתיעה הזו חשף השבוע יוסי וירצבורגר, ראש מינהל אוצרות הטבע במשרד האנרגיה, בכנס שארגנה החברה להגנת הטבע.

לפי אילן ניסים, מנהל אגף סביבה במינהל אוצרות הטבע במשרד האנרגיה, בטרם התקנת הצינור הונחתה "נובל אנרג'י" לסרוק את קרקעית הים, כדי לוודא שהעבודות לא יגרמו נזקים בלתי הפיכים למערכות אקולוגיות חשובות.

קביעת תוואי צנרת לוויתן – כדי להקטין את ההשפעה על להקות התולעים (המסומנות בירוק). (צילום: מצגת משרד האנרגיה)
קביעת תוואי צנרת לוויתן – כדי להקטין את ההשפעה על להקות התולעים (המסומנות בירוק). (צילום: מצגת משרד האנרגיה)

בשלב הראשון הסריקה נעשית באמצעות גלי קול. אם עולות אינדיקציות שעל הקרקעית יש ערכי טבע בעלי חשיבות, מורידים אל המעמקים צוללת קטנה לא מאוישת, שמצוידת במצלמה, במטרה לברר מה בדיוק יש על הקרקעית.

הצינור אמור להוביל את הגז מהשדה שממוקם כ-120 קילומטר מערבית לחיפה אל האסדה השנויה במחלוקת שנבנית בימים אלה כ-10 קילומטר מול חוף דור.

כשהגיעו תוצאות הסונאר התברר שבכמה נקודות על תוואי הצינור זוהו כתמים 'חשודים'. הצילומים שנערכו בעקבות זאת הראו שבעומק של כ-900 מטר, ובמרחק כ-30 קילומטר מהחוף, שוכנות על קרקעית הים כמה מושבות של יצורים ייחודיים, שמתקיימים במקומות נטולי אור וחמצן, וקרויים תולעים כימוסינתטיות. התולעים מקיימות סימביוזה עם חיידקים שמפרקים מתאן שנובע דרך נקבוביות בקרקעית הים.

דומות לצמחי מים

התולעים הללו התגלו לראשונה בשנות ה-70 במעמקי האוקיינוס השקט, אורכן יכול לנוע מסנטימטרים בודדים ועד יותר משני מטרים, והן מזכירות במראן כמה סוגים של צמחי מים. במקרים רבים נוצר סביבן על הקרקעית מעין נווה מדבר אקולוגי – מושבה שמורכבת ממגוון חסרי חוליות.

צילום מושבות תולעי המעמקים בתחתית הים
צילום מושבות תולעי המעמקים בתחתית הים

"אנחנו לא יודעים להצביע במדויק על החשיבות שלהם למערכת האקולוגית", אומר אילן ניסים ממשרד האנרגיה, "אבל בפרויקטים של תשתיות ימיות בעולם מקובל להתייחס אל התולעים הללו כאל ערכי טבע שמיועדים לשימור. הן נדירות ורגישות בגלל ריבוי התשתיות, ולכן החלטנו לאמץ את הגישה הזו גם כאן".

אחרי שתצלומי הקרקעית נסקרו על ידי אנשי משרדי האנרגיה והגנת הסביבה, נובל אנרג'י קיבלה הנחייה להסיט את הצינור ולהאט את קצב ההנחה כדי לוודא שלא תהיה פגיעה במושבות התולעים תוך כדי העבודות. לדברי ניסים, עיון בצילומים של 'לפני' ו'אחרי' שהחברה נדרשה לספק מעיד שלתולעים שלום.

במשרד האנרגיה אומרים שהסטת התוואי השיתה הוצאות לא מבוטלות על נובל אנרג'י, גם בגלל הצורך להאריך את הצינור, וגם בגלל שעלות יום עבודה של האנייה שפורסת אותו עומדת על כמיליון דולר.

הפגנה להזזת אסדת הגז לוויתן מחופי חיפה (צילום: נועם רקקין פנטון / Flash90)
הפגנה להזזת אסדת הגז לוויתן מחופי חיפה (צילום: נועם רקקין פנטון / Flash90)

צריך להסתכל על התמונה הכוללת

את הצגת הדברים בכנס צריך לראות גם בהקשר של התמונה הכוללת: משרד האנרגיה, שנמצא תחת מתקפה ציבורית בגלל סמיכות המיקום של האסדה לחוף, מבקש לשכנע את הציבור כי הוא בוחן מקרוב את עבודתה של נובל אנרג'י ומציב בפניה דרישות סביבתיות גבוהות.

את תושבי חוף הכרמל והמתנגדים למיקום האסדה זה מן הסתם לא ישכנע; אבל במעמקי הים התיכון יש עכשיו כמה תולעים נדירות, שאולי לא מודעות לכך – אבל ניצלו מצרה גדולה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
4
וואלה? ברור שאין לזלזל בכך ותודה למשרד האנרגיה על שדאג לא לפגוע בתולעים הנדירות. אבל במה זה יעזור כאשר אותו משרד הוא זה שיזם הריסת החוף עצמו וסביבתו בכך שהורה על הקמת האסדה על קצה המדף... המשך קריאה
וואלה? ברור שאין לזלזל בכך ותודה למשרד האנרגיה על שדאג לא לפגוע בתולעים הנדירות. אבל במה זה יעזור כאשר אותו משרד הוא זה שיזם הריסת החוף עצמו וסביבתו בכך שהורה על הקמת האסדה על קצה המדף היבשתי 9.5 ק"מ מהחוף???
מעולה! שמחה לתולעים. אך מה לגבי מאות אלפי האנשים ובעלי החיים שייחשפו לזיהום הורג לאוויר, לים, וליבשה (מצינורות קונדנסט מסרטנות שדליפה בהן זו רק שאלה של מתי וכמה) במשך 30 שנה? חייבים לה... המשך קריאה
מעולה! שמחה לתולעים. אך מה לגבי מאות אלפי האנשים ובעלי החיים שייחשפו לזיהום הורג לאוויר, לים, וליבשה (מצינורות קונדנסט מסרטנות שדליפה בהן זו רק שאלה של מתי וכמה) במשך 30 שנה? חייבים להרחיק את אסדת הזיקוק ממקומו התוכננן (פחות מ-10 ק״מ מחוף דור) אל פי הבאר כ-120 ק״מ מן החוף ולהשתמש באסדה צפה שהיא הטכנולוגיה הבטוחה ביותר כיום, המיושמת ב-97 אחוזים מן האסדות החדשות ברחבי העולם. תמ״א 37 מפקירה חיי אדם וסביבה. בושה למדינת ישראל!
זו האמת - פרויקט לוויתן אינו *פרויקט-לאומי*. לוויתן = *פרויקט-טייקוני* גרידא. אין הסכמי מכירה משמעותיים אל ישראל ואף אין הסכמים לייצוא. לחברת-החשמל *אין* הסכם קניית גז מלוויתן. ירדן עומ... המשך קריאה
זו האמת - פרויקט לוויתן אינו *פרויקט-לאומי*. לוויתן = *פרויקט-טייקוני* גרידא. אין הסכמי מכירה משמעותיים אל ישראל ואף אין הסכמים לייצוא. לחברת-החשמל *אין* הסכם קניית גז מלוויתן. ירדן עומדת לבטל כוונה לקניית גז מלוויתן בלחץ הפרלמנט. תחנת-הכח בג'נין עוד לא נבנתה. למצרים די גז משלה.
התולעים האלו והבקטריות הסימביוטיות החיות איתן, הן הבסיס לכל החיים במים העמוקים. באמת משמח ששיקול זה נכלל במיקום הצינור. הצורך להסיט את הצינור, מעיד שאפשר לשנות כאשר מבינים שיש חלופה טוב... המשך קריאה
התולעים האלו והבקטריות הסימביוטיות החיות איתן, הן הבסיס לכל החיים במים העמוקים. באמת משמח ששיקול זה נכלל במיקום הצינור. הצורך להסיט את הצינור, מעיד שאפשר לשנות כאשר מבינים שיש חלופה טובה יותר. דומה שהבחירה הזו היא סוג של לעג לרש, שכן מיקום האסדה הולך לפגוע בתשתית החיים בכל מדינת ישראל. מעציב אותי, אביב לביא, שאתה בוחר להציג את המאבק שלנו, המאבק מקומי של חוף כרמל. התחלואה מסרטן צפויה לעלות ועלויות הטיפול בחולים יהיו עשרות מונים יותר גבוהות התגמולים. פרויקט לווייתן - פרויקט האסון הלאומי, חייב לעבור אל מעל פי הבאר, אם חפצי חיים אנחנו.
עוד 411 מילים ו-4 תגובות. מחכים לתגובתך.
מתוך הקמפיין של בז״ן 2019

אל תאמינו לחסידות בז"ן מציגה רק את החלק הנוח של האמת

חסידות ששואפות אוויר מעל בתי הזיקוק במפרץ חיפה ותוכן שיווקי מבית ״ידיעות אחרונות״ תחת הסלוגן "מחזקים את הצפון", אמורים לשקף את העבודה הקשה שהשקיעה בז״ן בהפחתת פליטות הגז ● אלא שזו ממש לא כל האמת, וזה בטח לא מה שצריך להטריד את הישראלים

דבר אחד בטוח: כאשר בז"ן מחליטה לצאת בקמפיין – קשה להחמיץ אותו.

הסרטון עם החסידות ששואפות אוויר צח מעל ה"לבניות" המוכרות של בתי הזיקוק בחיפה צץ השבוע בכל מקום. שלטי החוצות הענקיים עם החסידות בולטים בצדי הדרכים גם במרכז גוש דן, מרחק 100 קילומטר מסלעי המחלוקת.

עוד לפני הדיון המדעי-עובדתי, הבחירה להשתמש בחסידות ששואפות את אוויר המפרץ לרווחה ומתענגות על צלילותו היא ירייה ברגל מבחינת בז"ן.

כל מי שגר באזור הקריות, ואפילו עוברי אורח מזדמנים, יודע שלעתים קרובות מתיישבת על המרחב עננה של ריח כימי כבד ולא נעים בעליל. גם אם לא בהכרח מדובר בחומרים רעילים, מפגע ריח הוא מפגע סביבתי לכל דבר.

ובמילים אחרות, במקום החסידות לא הייתי ממהר להסיר את הבנדנה מהמקור.

כצפוי, עם עליית הקמפיין התעוררה מחלוקת סביב העובדות המוצגות בו. שלוש טענות עיקריות בז"ן מניחה על השולחן:

  1. השקענו כמיליארד שקל בשיפור הביצועים הסביבתיים שלנו (הפחתת פליטות).
  2. צמצמנו בכ-90% את היקף פליטות המזהמים.
  3. הביצועים שלנו טובים בהרבה מאלה של בתי זיקוק מקבילים באירופה, שהישראלים נוהגים להציג אותה כגן עדן ירוק.

הטיעונים הללו עוררו זעם בקרב פעילי ומומחי סביבה, אבל צריך לומר שלא מדובר בחריגה מכללי המשחק המקובלים בעולם הפרסום: מציגים את האמת, אבל רק את החלק הנוח של האמת, וכמובן באופן מעט מניפולטיבי.

כך, למשל, ניתן לטעון שבז"ן לא השקיעה מיליארד שקל כי התחשק לה, אלא כדי לעמוד בדרישות רגולטוריות, ומכיוון שנקודת הפתיחה שלה מבחינה סביבתית – לפני עשור ומעלה – הייתה ירודה מאוד, כמו של רוב התעשייה הכבדה בישראל.

גם לגבי הצמצום החד בפליטות, אפשר לטעון שזה רק מוכיח שבמשך עשורים, התעשייה – ובז"ן בתוכה – הרשתה לעצמה לזהם בלי חשבון, ושרק בשנים האחרונות היא עלתה על מסלול הגיוני יותר.

החסידות המאושרות מהסרטון של בז"ן גם לא מזכירות את החריגות של פליטות בנזן (חומר מסרטן) שהתרחשו שוב ושוב בשנים האחרונות, מה שגרר הוצאת צווים מנהליים וזימון לשימועים מצד המשרד להגנת הסביבה.

מפרץ חיפה, 2017 (צילום: Yaniv Nadav/Flash90)
מפרץ חיפה, 2017 (צילום: Yaniv Nadav/Flash90)

אבל הדיון הפרטני בביצועים של בתי הזיקוק קצת מחמיץ את השאלה העיקרית: למה בכלל בז"ן ראתה לנכון לצאת עכשיו בקמפיין?

והתשובה היא, כי הם מ-פ-ח-ד-י-ם.

לאו דווקא מדוח מבקר המדינה על המצב במפרץ חיפה, שצפוי להתפרסם בקרוב, אלא יותר מהעובדה שעצם קיומה ונוכחותה של התעשייה במפרץ חיפה פחות מובן מאליו מאי פעם מאז 1938, השנה שבה הוקמו בתי הזיקוק על ידי הבריטים.

אנחנו נמצאים בתקופה שבה נרטיבים ותיקים וקשיחים, לפיהם התעשייה במפרץ חיפה היא עובדה בלתי ניתנת לשינוי, הולכים ונסדקים: ראשת עירייה חדשה, עינת קליש-רותם, שהחזון שלה לא בהכרח כולל תעשייה; ממשלה שמתחילה להתלבט, ועל שולחנה הונח לא מכבר דוח של חברת "מקינזי", לפיו אפשר לפנות את התעשייה ממפרץ חיפה בתוך פחות מעשר שנים; והחזון הלאומי שנוסח על ידי שר האנרגיה, יובל שטייניץ, לפיו בתוך עשור ישראל תעבור לתחבורה שנוסעת על גז במקום על הבנזין, שמייצרים בתי הזיקוק.

הפגנה נגד הזיהום בחיפה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
הפגנה נגד הזיהום בחיפה, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כמובן שישנו גם התקדים של מיכל האמוניה. במשך שנים רבות התביעות לרוקן אותו נשמעו כמו מדע בדיוני; כשנה לפני המהלך ההיסטורי, בכנס על תעשייה וסביבה שנערך בתל אביב, ישב מנכ"ל חיפה כימיקלים על הבמה והגיב בזחיחות לדרישות להשבית את המיכל. סמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, שולי נזר, הטיחה בו שהוא לא קורא את מפת המציאות, ושאם לא יקדים תרופה למכה הוא ימצא את עצמו בלי מיכל ובלי מפעל.

באותו רגע התחזית הזו נשמעה מופרכת, אבל בתוך כמה חודשים היא הפכה למציאות. בבז"ן ראו, הפיקו לקחים, ומנסים להימנע מגורל דומה.

לקמפיין החסידות, אגב, יש זרוע משלימה – תוכן שיווקי מושקע ב"ידיעות אחרונות", סדרת כתבות תחת הסלוגן 'מחזקים את הצפון'. המסר: בז"ן זה לא רק דלק. בז"ן היא עמוד תווך באזור, ועמוד תווך, כידוע, לא מזיזים בקלות.

הדיון על הקרבה בין תעשייה לריכוזי אוכלוסייה בישראל לוקה לא פעם בשטחיות ובדמגוגיה – משני הצדדים אגב. לתעשייה יש לא מעט טענות רלוונטיות: היא הייתה שם קודם (כשבז"ן הוקמה, חיפה הייתה קטנה ורחוקה, עם השנים השכונות התקרבו עד מעבר לכביש); היא שיפרה מאוד את הביצועים בשנים האחרונות; היא מפרנסת אלפי עובדים באופן ישיר וכנראה רבבות באופן עקיף.

הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)
הלבניות של בז"ן, אוקטובר 2006 (צילום: Yossi Zamir / Flash90)

בסופו של דבר, השאלה אם בז"ן הפחיתה את הפליטות ב-90% או ב-80%, והאם היא חורגת מהתקן 5 או 7 פעמים בשנה, היא שאלה חשובה – אבל לא הכי חשובה: מה שחשוב באמת זה שמדינת ישראל צריכה לקבל החלטה אסטרטגית איזה סוג של עיר חיפה צריכה להיות, והאם ואיך התעשייה הכבדה יכולה להשתלב בתכנית העתידית הזו.

גם אם הביצועים הסביבתיים של בתי הזיקוק ושאר המפעלים יהיו אופטימליים, עדיין בנזין זה בנזין ובנזן זה בנזן, ואף אחד לא משתוקק לנשום ולהריח אותם, אלא אם כן הוא חסידה מצוירת (או שקנאי, כפי שכבר העירו לנו גולשים חדי עין) בסרטון של בז"ן.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 693 מילים. מחכים לתגובתך.
הכנות לרכבת הקלה בתל אביב (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90

פרשנות בר-און יורד מהרכבת לפני שהגיעה לתחנה

במשרדים של נת"ע הוצב לוח אלקטרוני הסופר את השניות לאחור לתאריך היעד של השקת הרכבת: אוקטובר 2021 ● אל המועד הסופי, מנכ״ל החברה יהודה בר-און - האיש שמזוהה עמה יותר מכל - כבר לא יגיע ● אתמול התפטר במפתיע, בעקבות חיכוכים עם יו״ר הדירקטוריון ● אך את האזרחים שסובלים בינתיים מכבישים סגורים, כל זה לא מעניין

מעל פעילותה של נת"ע, החברה הממשלתית שבונה את הרכבת הקלה של גוש דן, מרחף בכל רגע נתון המועד הגורלי: אוקטובר 2021, תאריך היעד לנסיעת הבכורה של הקו האדום.

עמידה בדדליין הזה הפכה לסמל, למבחן של כבוד, לתעודת הגמר בתום מירוץ של יותר משש שנים: עד כדי כך הוא נוכח בחייה של החברה, שבמשרדים של נת"ע בחולון הוצב לוח אלקטרוני ענק שסופר את השניות לאחור.

שעון הספירה לאחור בכניסה למשרדי נת״ע (צילום: נת״ע)
שעון הספירה לאחור בכניסה למשרדי נת״ע (צילום: נת״ע)

גם כשפה ושם התפרסמו ידיעות על אי עמידה בלוחות הזמנים, בנת"ע המשיכו לטעון בתוקף שתאריך היעד לא השתנה. היום ניתן לומר בזהירות, שיש הרבה פחות ודאות מאתמול שהחברה אכן תעמוד בו. התפטרות של מנכ"ל דומיננטי בעיצומו של פרויקט כל כך רגיש ומורכב היא אירוע שקשה לצפות את השלכותיו.

לכל אדם יש תחליף, ומטבע הדברים גם במקום יהודה בר-און, המנכ"ל המתפטר, ימונה מנהל אחר. שר התחבורה, ישראל כ״ץ, ניסה לשדר אתמול אווירה של יציבות ומיהר להודיע כי הנחה את הדירקטוריון לאתר מנכ"ל חדש.

פשוט זה לא יהיה: בר-און מזוהה עם פרוייקט הרכבת הקלה, ובשנים האחרונות חי ונשם אותו 24 שעות ביממה. גם מתנגדיו, כמו חבר דירקטוריון שאיתו שוחחתי, מתארים אותו כבולדוזר שידע לרתום את הכפופים לו לעבודה קשה, רחוק מהתדמית העצלה של חברה ממשלתית בנוסח הישן.

יהודה בר-און (צילום: נת״ע)
יהודה בר-און (צילום: נת״ע)

הדומיננטיות שלו הפכה מיתרון לחיסרון מהרגע שבו רם בלינקוב מונה ליו"ר הדירקטוריון.

בעוד היו"ר הקודם, יאיר שמיר, נתן לבר-און יד חופשית לחלוטין – לפי המבקרים חופשית מדי – בלינקוב דרש להיות מעורב מאוד. עד מהרה התפתחו בין היו"ר למנכ"ל חיכוכים ומאבקים על סמכויות, גבולות גיזרה, שליטה ואגו. היה ברור שזה לא יכול להימשך לאורך זמן ושאם מישהו ייאלץ לעזוב – זה יהיה המנכ"ל.

הסוגיות הפרסונליות לא אמורות להעסיק את הציבור הרחב; ההשלכות האפשריות על פרויקט התחבורה היקר והחשוב ביותר שמתרקם במטרופולין דן הם כבר עניינם הישיר של מיליוני ישראלים.

ביפו מרגישים את זה בימים אלה היטב: ההחלטה לסגור לחלוטין את שדרות ירושלים לתנועת כלי רכב פוגעת באורח אנוש בעסקים ובחופש התנועה של אלפי תושבים. בנת"ע נימקו את הסגירה המלאה בכך שחסימה של נתיב אחד לסירוגין תכפיל את משך העבודות ותדחה את השקת הרכבת בכשנתיים. עם שדרה סגורה, הבטיחו בנת"ע, נגיע מוכנים לאוקטובר 2021.

עכשיו רק נותר לתאר מה יקרה אם למרות המצור שהוטל על יפו, הרכבת לא תצא מהתחנה בזמן: תושבי יפו ירגישו, בצדק, שנפלו קורבן לתרמית, והם לעולם לא יסלחו על זה – לא לרכבת הקלה ולא לעיריית תל אביב.

הקמת רכבת קלה/תחתית בתוך המתחם האורבני הצפוף והיקר בישראל משולה למשחק מחשב שבו בכל שנייה מתרומם מולך אויב חדש: בבני ברק העירייה התנכלה וניסתה לטרפד את החפירות בגלל שבוצעו עבודות חיוניות בשבת; ברמת גן התנגדו למעבר של הרכבת על פני השטח ועתרו לבג"ץ; ברחוב ארלוזורוב בתל אביב מוחים על כריתת עצים; וביפו התושבים עוד לא אמרו את המילה האחרונה במאבק.

כולם (טוב, לא כולל בני ברק) צודקים, אבל אם רוצים רכבת מטרופולינית, יש לזה מחיר. בפועל, כולם רוצים רכבת – אבל לא מוכנים לשלם את המחיר.

במכתב הפרידה שלו מעובדי נת"ע התגאה בר-און בכך שמתחת לתל אביב כבר חפורים עשרות קילומטרים של מנהרות. רוב התחנות התת קרקעיות כמעט מוכנות. ההליכה מתחת לאדמה בתוואי הרכבת היא מחזה סוריאליסטי מעט: אתה יכול רק לנחש אם מעליך רחוב אלנבי, נחלת בנימין או אולי דווקא הרצל.

מנהרות הרכבת הקלה מתחת לתל אביב
מנהרות הרכבת הקלה מתחת לתל אביב

בקצה המנהרה כבר אפשר לראות את האור של הרכבת, שאמורה לצאת לדרך בעוד שנתיים ו-4 חודשים. אם זה לא יקרה בזמן, מי שיידרש לתת דין וחשבון לציבור כבר לא יהיה יהודה בר-און – אלא המנכ"ל החדש, השר הנכנס, והדירקטוריון שיחזיקו אז במושכות, ושכבר עכשיו יכולים לשמוע את השעון מתקתק לאחור.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 539 מילים. מחכים לתגובתך.

לכבות את המדורה

ל״ג בעומר הפך כנראה לחג השנוא בישראל, באופן שחוצה מגזרים, אמונות והשקפות פוליטיות ● המדורות מסכנות חיים, מזהמות את האוויר ומפריעות לתושבים ● בעיריות עושים הכל כדי לאסור מדורות וכוחות הכיבוי וההצלה בכוננות ● החברה הישראלית בשלה לבחון מחדש את ההרגלים המסורתיים

מדורת ל״ג בעומר (צילום: יעקב לדרמן/פלאש90)
יעקב לדרמן/פלאש90

ל״ג בעומר הפך כנראה לחג השנוא בישראל, באופן שחוצה מגזרים, אמונות והשקפות פוליטיות ● המדורות מסכנות חיים, מזהמות את האוויר ומפריעות לתושבים ● בעיריות עושים הכל כדי לאסור מדורות וכוחות הכיבוי וההצלה בכוננות ● החברה הישראלית בשלה לבחון מחדש את ההרגלים המסורתיים

רגע לפני ל״ג בעומר, ליל המדורות השנתי שיתקיים מחר (רביעי), מפלס הלחץ בקרב מכבי האש והרשויות המקומיות מטפס לגבהים חדשים.

השרב הכבד הופך את הדלקת האש ההמונית לסכנה ברורה ומיידית. הטראומה של אסון השריפה בכרמל צרובה בזיכרון הישראלי, לכולם ברור מה פוטנציאל הנזק של השילוב בין טמפרטורות גבוהות, יובש קיצוני, רוח מזרחית עזה ואלפי מדורות.

מכיוון שהשנה היא שנה מעוברת, ל"ג בעומר ממוקם קרוב יחסית לקיץ (אשתקד הוא נחגג בתחילת במאי), ומזג האוויר בהתאם; החורף הגשום תרם להיווצרות צמחייה עשירה, אבל עכשיו היא כבר יבשה ועלולה להוליך את האש במהירות.

אזהרת החום הקיצוני של השירות המטאורולוגי נראית קצת יותר מוחשית מההתראות של המטה ללוחמה בטרור מפני נופש בסיני

במילים אחרות, אזהרת החום הקיצוני של השירות המטאורולוגי נראית קצת יותר מוחשית מההתראות של המטה ללוחמה בטרור מפני נופש בסיני.

עוד לפני שהתבררה עוצמת השרב הצפוי, התנהל השיח המוכר מהשנים האחרונות על נזקי זיהום האוויר של ל"ג בעומר. דומה שזה הפך לחג השנוא על ההורים בישראל, באופן שחוצה מגזרים, אמונות והשקפות פוליטיות.

במסגרת המאמץ לצמצם את היקף העשן, הטרנד השנה מתבטא בתמריצים כלכליים וצ'ופרים לסרבני המדורות: עיריית ראשון לציון יצאה בקריאה לתושבים 'בריכה במקום מדורה' – ופותחת מחר בערב את כל הבריכות העירוניות בחינם; בעקבותיה באו גם רעננה ואריאל.

מדורות ל״ג בעומר – עדכון :בעקבות תנאי מזג האוויר השרבי הקיצוני הצפוי החל מיום רביעי ובמשך כל סוף השבוע הקרוב ולאור…

פורסם על ידי ‏מועצה מקומית מזכרת בתיה‏ ב- יום שני, 20 במאי 2019

מועצת שוהם הודיעה שכל כיתה או קהילה שיוותרו על מדורה יקבלו 300 שקלים לפעילות קהילתית; והרחיקה לכת המועצה האיזורית נחל שורק, שהודיעה לוועדי היישובים שכל יישוב שיסתפק במדורה אחת בגודל שלא יעלה על חבית, יקבל מהמועצה 2,500 ש"ח לפעילות קהילתית פלוס קרטיבים כצ'ופר. משפטנים עשויים לטעון שזה השוחד האקולוגי הראשון בהיסטוריה.

מעבר לעלייה במודעות הציבורית להשלכות הבריאותיות של שאיפת חלקיקי העשן, ההתנגדות לריבוי המדורות גוברת בשנים האחרונות גם בגלל הצטופפות הערים.

פעם גם בלב הערים היו שלל מגרשים ריקים, היום אי אפשר להבעיר מדורה בלי שהעשן יתאבך ישירות לתוך הסלון של מישהו. בלית ברירה העיריות מסמנות נקודות על מפת העיר ומקצות שטחים ייעודיים להבערת מדורות.

בתל אביב, למשל, אסור להדליק מדורה בכל האיזור הצפוף של לב העיר. המדורות מתרכזות באיזור רידינג, כיכר המדינה (למגינת לב תושבי הרחובות הסמוכים) וכמה מגרשים בשכונות הדרום הדלילות יותר.

בגבעתיים הצפיפות והמצוקה אפילו גדולות יותר. התוצאה: במקום לפזר את המדורות על פני העיר, פורסים אותן על ציר הזמן. העירייה סימנה מגרש אחד בשכונת תל גנים כאתר המדורות העירוני, וחילקה את הזכות להבעיר בו מדורות על פני שישה ימים. השכנים הרימו קול זעקה ומחו על השבוע המסוייט שממתין להם, אבל העירייה התעלמה.

תושבי גבעתיים יכולים רק לקנא בתושבי רשויות מקומיות שהודיעו על איסור מוחלט להבעיר מדורות בשטחן, למשל מזכרת בתיה, אריאל וההתנחלות אלפי מנשה.

מעבר לל"ג בעומר, שעומד כבר כמה שנים במרכז מחלוקת, נראה שיש בשלות בציבור הישראלי לבחון מחדש את האופן שבו אנחנו מציינים חגים ומועדים.

מיכלי קצף בפעולה ביום העצמאות (צילום: חן לאופולד/פלאש90)
מיכלי קצף בפעולה ביום העצמאות (צילום: חן לאופולד/פלאש90)

ביום העצמאות נרשמה ברשתות החברתיות מחאה עזה כנגד מפגעי הרעש שנוצרו בחסות החוק שמחריג את יום העצמאות ומאפשר להרעיש בלי חשבון ובלי הגבלת שעות. יש הבדל בין במת הופעות של העירייה שפועלת עד שתיים בלילה, למסיבה פרטית של כמה עשרות אנשים שמונעים שינה מכמה אלפים. גם הזיהום שיוצרים מיכלי הקצף, שנערמו בהמוניהם בצידי הכבישים, נתפס כמו מפגע שעבר זמנו.

כמו כן, יותר ויותר ישראלים – כולל דתיים אדוקים ואפילו רשימה ארוכה של רבנים – סולדים מההתעללות בתרנגול הכפרות ביום כיפור, ומעדיפים לממש את מנהג הכפרות באמצעות מטבע.

בשורה התחתונה, נראה שיש קונצנזוס הולך ומתרחב סביב הצורך לחשב מסלול מחדש ולהלביש את חגי ישראל בתלבושת הרבה יותר ירוקה ומתחשבת בסביבה.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 521 מילים. מחכים לתגובתך.

הזיהום בחיפה דליפה אחת יותר מדי

ארוע דליפת הגז שהתגלתה בסוף השבוע יכולה להתברר כנקודת האל-חזור במאבק להוצאת התעשייה הכימית ממפרץ חיפה ● עם הנהגה חדשה בעיר המכריזה על אפס סובלנות, מנהלים בכירים שכבר הורשעו על עברה דומה ודוח הממליץ לאוצר לבצע את המעבר, הסיכוי לשינוי גדול מאי פעם

מפרץ חיפה (צילום: יניב נדב/פלאש90)
יניב נדב/פלאש90
מפרץ חיפה

על אף שלא היו נפגעים בנפש, דליפת הגז שהתגלתה בסוף השבוע באיזור התעשייה בחיפה היא אירוע לא שיגרתי, שממרחק הזמן עשוי להתברר כבעל השלכות משמעותיות.

לפני הכל, בחיפה יש הנהגה חדשה, שמביאה איתה סגנון חדש. עינת קליש-רותם, ראשת העיר, מיהרה אתמול להצהיר על אפס סובלנות כלפי תקלות בתעשייה: או שתהיו שכנים טובים, אמרה, או שלא תהיו פה.

הצומת בה התגלתה דליפת הגז (צילום: המשרד להגנת הסביבה)
הצומת בה התגלתה דליפת הגז (צילום: המשרד להגנת הסביבה)

בתעשייה טוענים כבר שנים שבכל העולם המפותח מפעלים ותושבים גרים כתף ליד כתף, וזה נכון, והתגובה של קליש-רותם מתכתבת ישירות עם הטיעון הוותיק הזה: רוצים אירופה? תתנהגו כמו אירופים. רוצים לחפף כמו ישראלים? לא ליד התושבים שלי. אליה הצטרפו גם עו"ד שרית גולן-שטיינברג, יו"ר איגוד ערים-סביבה חיפה, וח"כ מיקי חיימוביץ עם תגובות תקיפות משלהן.

בתעשייה טוענים שבכל העולם המפותח מפעלים ותושבים גרים כתף ליד כתף. התגובה של קליש-רותם עונה לטיעון הוותיק הזה: רוצים אירופה? תתנהגו כמו אירופים. רוצים לחפף כמו ישראלים? לא ליד התושבים שלי.

צריך להזכיר שהשיח האסרטיבי הזה מגיע אחרי דו"ח של חברת הייעוץ מקינזי שהוגש לפני מספר חודשים למשרד האוצר, לפיו אפשר ואפילו רצוי להוציא את התעשייה הכימית הכבדה ממפרץ חיפה בתוך כעשור. באווירה הזו, כל תקלה של המפעלים – בוודאי כזו שגורמת לסגירת רחובות ראשיים למשך יממות – היא משחק באש, תרתי משמע.

עוד היבט חריג בתקלה הזו הוא המיקום: היא התרחשה מחוץ לתחומי המפעלים, מתחת לרחובות העיר.

החיפאים למודי הניסיון רגילים לראות מדי פעם פליטות עשן חריגות מארובות המפעלים או לשמוע על דליפות שהתגלו בתוך המתחם התעשייתי; הפעם זה קרה ממש מתחת לרגליהם.

פעילי סביבה חיפאים נוהגים להשוות בין האיום שנשקף מהתעשייה לאיום על תושבי עוטף עזה; אם תקלות בתוך המפעל שזולגות החוצה משולות ל'טפטופים' מהרצועה, דליפת גז בצנרת שעוברת בעיר כבר מקבילה, בעולם המושגים הזה, לאיום המנהרות.

הצינור שדלף הוא באורך של כ-6 ק"מ ומוביל תערובת גזים מבתי הזיקוק למפעל "דור כימיקלים". אחרי שנעשה בגז שימוש לצרכי המפעל, הוא נשלח בחזרה לבז"ן בצינור מקביל. התקלה הייתה בקו שחוזר, ובכל מקרה שני הקווים באחריות מלאה של חברת דור כימיקלים, אותה הגדיר אתמול גורם במשרד להגנת הסביבה כ"חברה בעייתית שנמצאת אצלנו על הפוקוס".

 שריפה בבתי הזיקוק בחיפה, בדצמבר 2019 (צילום: Meir Vaaknin/Flash90)
שריפה בבתי הזיקוק בחיפה, בדצמבר 2019 (צילום: Meir Vaaknin/Flash90)

ואכן, בתחילת 2018 כבר הורשעו שני מנהלים בכירים מדור כימיקלים בגין עבירה דומה – דליפת גז מצנרת תת קרקעית – ונקנסו על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. המפעל עצמו נדרש לשלם בשל אותה תקלה קנס של 150 אלף שקל.

היבט מטריד נוסף של התקלה קשור במועד האיבחון שלה: כבר לפני כמה ימים היה גל של תלונות מצד תושבי חיפה על ריח חשוד מכיוון המפעלים. כוחות כיבוי האש הגיעו, ביצעו מדידות וניטורים, ולא מצאו חריגות. באופן מתמיה, המשרד להגנת הסביבה כלל לא היה בתמונה. במילים אחרות – ייתכן שהדליפה המדוברת התחילה הרבה לפני סוף השבוע, ושרק במזל היא התגלתה בטרם הגז נדלק או התפוצץ.

גז פחמימני יכול להיות מסוכן מאוד גם בסביבה ביתית – רק בסוף השבוע נהרגו גבר ואישה באילת בגלל פיצוץ בלון גז בדירתם; האחריות לתחזק היטב צנרת ומיכלי גז מוטלת על כל אחד מאיתנו, קל וחומר על מפעלים גדולים. אם המפעלים רוצים להישאר במפרץ חיפה, הם צריכים לשכנע את תושבי העיר שהם השכן הכי אחראי ובטוח בסביבה. בינתיים זה לא כל כך עובד.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 478 מילים. מחכים לתגובתך.
מלחמת חוף הכרמל

תיאסר לינה באוהלים בחוף הבונים ובחוף דור

חשיפה המועצה האזורית חוף הכרמל החליטה לשים סוף לבאלגן: תאסור כליל על קיום מסיבות ואירועים ברצועת החוף ● לינה באוהלים תותר בשני מקטעים קצרים בלבד - ותוגבל בזמן ● הכללים ייכנסו לתוקף החל מה-1 ביוני, בעוד שבועיים

נופשים בחוף הבונים, לפני שהפף לחוף הצפוף בארץ (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
מרים אלסטר/פלאש90
נופשים בחוף הבונים, לפני שהפף לחוף הצפוף בארץ

עכשיו זה כבר ברור: תהיה מלחמה בקיץ. מלחמת חוף הכרמל.

אחרי שבקיצים האחרונים נכבשה אחת מרצועות החוף היפות בארץ – זו שמשתרעת למרגלות הכרמל ובמרכזה חוף הבונים – על ידי מאות אוהלים, זולות וישראלים שהעבירו את החודשים החמים על קו המים, המועצה האזורית חוף כרמל החליטה לשים קץ לתופעה.

ההודעה על התוכנית להשליט סדר חדש בחוף כבר מעוררת סערה ותגובות זועמות מנופשים שנשבעים להיאחז בחלקת החול שלהם בציפורניים.

לכאורה אין דבר רע באדם שנוטע אוהל על שפת הים ומבקש ליהנות מקצת בריזה ושקט בשיאו של חום יולי-אוגוסט. אלא שמה שקורה בקיצים האחרונים בחופי הכרמל, כבר מזמן לא מזכיר את התמונה השלווה הזו. החוף רחב הידיים משך אליו כמו מגנט עוד ועוד יחידים, זוגות ומשפחות, למה שהתפתחה להיות עיר אוהלים סואנת.

חלק מיושבי האוהלים שמרו על השקט, הניקיון וחיי חוף צנועים, אבל אחרים הקימו מאהלי ענק, מילאו אותם ברהיטים, גנרטורים ומכשירים חשמליים – ממקררים עד מערכות הגברה רבות עוצמה – וייצרו רעש ופסולת בכמויות מסחריות.

אגב מסחריות: במקום פעלו גם עסקים פיראטיים כגון ברים, מסיבות ואירועים פרטיים. בהיעדר תשתיות ושירותים מתאימים בחוף, הפסולת עלתה על גדותיה וניירות הטואלט המשומשים בצבצו בכל פינה.

מפת שימושים חוף כרמל
מפת שימושים חוף כרמל

בפסח האחרון, אומרים במועצת חוף כרמל, השאיר עם ישראל ברצועת החוף הזו כ-200 טון אשפה. בחלק מימי הקיץ הזולות עומדות ריקות כשהבעלים בכלל לא בסביבה – אבל כך סימנו שהשתלטו על הטריטוריה ולמעשה הפקיעו אותה מהציבור הרחב. בדרך אל החזון הפסטורלי, העיקרון שחוף הים שייך לכולם נשכח מעט.

לקראת הקיץ הקרוב, ואחרי חילופי הנהגה (אסיף איזק החליף את כרמל סלע כראש המועצה), החליטו במועצה האזורית חוף כרמל להחזיר לעצמם את השליטה על הנעשה בחוף, והכריזו ש"הבלגאן שחגג פה במשך שנים לא יימשך".

במליאת המועצה התקבלה תוכנית לפיה, בשיתוף פעולה עם רשות מקרקעי ישראל, המשטרה, רשות הטבע והגנים ועוד שורה של גורמים שפועלים באזור, החל מה-1 ביוני ייושמו וייאכפו כללים חדשים.

עיקרי הכללים:

  • העסקים הלא חוקיים, המסיבות והאירועים ייאסרו כליל בכל רצועת החוף;
  • לינה באוהלים תותר בשני מקטעים קצרים בלבד (חוף מעיין צבי ובין הבונים לנווה ים), וגם זה רק לפרקי זמן מוגבלים, על מנת ליצור רוטציה בין המבקשים ללון במקום;
  • תתבצע אכיפה אגרסיבית כנגד נסיעה על החוף ברכבי ארבע-על-ארבע, שמהווה עבירה על החוק.

את המנהג הזה, של נהיגה על החוף, הגורמת לנזקים קשים לסביבה החופית, מתכוונים להדביר בין השאר באמצעות הצבת מצלמות בחול שיקבלו חשמל מפאנל סולארי צמוד. מעניין כמה זמן המתקנים הקומפקטיים האלה ישרדו את הוונדליזם הישראלי.

סיור בחוף של מועצת חוף כרמל
סיור בחוף של מועצת חוף כרמל

ההודעה על חוקי המשחק החדשים התקבלה בתגובות מעורבות. חלק מתושבי האזור שמחו לשמוע שהחוף והשקט יוחזרו להם. למשל איציק, שכתב בדף הפייסבוק של המועצה: "מעולה! הים ובעלי החיים הם הנפגעים העיקריים ואין ברירה אלא לאסור שהייה בלילה בחופים. זה מזמין צרות. רוב האוכלוסיה שמגיעה להרוס לנו את החופים היא לא מקומית ולא יודעת לכבד את הטבע". איריס כתבה: "טוב ויפה וחשוב! מה זה עיר הקרוואנים שצמחה לנו?? השתלטו על כל חלקה טובה וקטנה שעוד נותרה… חבל!"

מנגד, רבים טוענים שלא מחזירים את הציבור לחוף – אלא גוזלים אותו. דני, למשל, כתב: "אני גר בעתלית יותר מעשור ואני פה רק בגלל הים. יש לנו את החופים הכי יפים, כאילו הוצאו מאלבום תמונות, ואתם רוצים להגיד שאני לא יכול ליהנות בחופים האלו כי אני אוהב לשמוע מוזיקה ולהיזרק בים עם חברים ולישון בים ולהבעיר מדורה? מה הבעיה בזה?".

תומר הוסיף: "אתם חושבים שאתם יכולים לחוקק מה שתרצו… 60 משפחות מאבדות את הפרנסה שלהם, אתם עוברים פה על חוקי יסוד בסיסיים כמו חופש העיסוק… ניפגש בבית המשפט!".

כ-2200 איש כבר חתמו על עצומה שמתנגדת למדיניות החדשה של המועצה, מתוך יעד של 20,000 שהציבו יוזמי העצומה.

כמקובל במקומותינו וברשתות החברתיות, חלק מהמגיבים גלשו לגידופים ואיומים. במועצה טוענים שרוב המתנגדים כלל אינם מהאיזור וכי מדובר בכאלה שמנהלים בחוף עסקים לא חוקיים – ועכשיו מרגישים שהבוננזה המפוקפקת שלהם בסכנה.

הבלוגר גיל דרורי אוסף פסולת בחופי ישראל (צילום: Meir Vaknin/Flash90)
הבלוגר גיל דרורי אוסף פסולת בחופי ישראל (צילום: Meir Vaknin/Flash90)

הניסיון בישראל מלמד שכשרשויות – בעיקר רשות קטנה שמוגבלת בתקציב וכוח אדם – מחליטות להתעמת עם הציבור, הסיכוי שלהן לנצח בקרב לא מזהיר. המאבק על דמותה של רצועת חוף כרמל מקפל בתוכו שאלות עקרוניות כמו למי שייכים חופי הים בישראל ומחדדת את העובדה שמדובר במשאב ציבורי שהולך ומתכווץ בגלל אתרי תשתית, מרינות, בסיסים צבאיים ותוכניות בנייה, בעוד הביקוש הולך וגדל בשל הגידול המהיר באוכלוסייה.

בכל מקרה, במועצה משאירים פתח להתגמשות: מדובר בפיילוט, מבהירים שם, והחל מה-1 ביוני תיערך בכל שבוע ישיבה מיוחדת של הסקת מסקנות בהתאם להתפתחויות. כמו לכל מלחמה, אם כך, גם למלחמת חוף הכרמל הראשונה כבר יש חמ"ל.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
מדגיש שוב העם לא טיפש בקרוב היו בחירות וכל הישובים שלקחו בעלות על החופים הכל והכל יגיע הפוך על הפוך אני אישית התמוך במפלגה שתחזיר את רצועת החוף לעם דיי לשדוד את העם אנחנו אומרים אמא אד... המשך קריאה
מדגיש שוב העם לא טיפש בקרוב היו בחירות וכל הישובים שלקחו בעלות על החופים הכל והכל יגיע הפוך על הפוך אני אישית התמוך במפלגה שתחזיר את רצועת החוף לעם דיי לשדוד את העם אנחנו אומרים אמא אדמה שייכת לטבע ולחופש
עצוב מאוד אני כן מהדרום ואוהב להגיע לחופים בארץ ולפעמים לשבוע מה אתם רוצים שנרגיש בגטו מחנות ריכוז זה מה אתם עושים לאט לאט סוגרים את רצועת החוף בארץ ועל חשבון העשירון העליון בושה וחרפה ... המשך קריאה
עצוב מאוד אני כן מהדרום ואוהב להגיע לחופים בארץ ולפעמים לשבוע מה אתם רוצים שנרגיש בגטו מחנות ריכוז זה מה אתם עושים לאט לאט סוגרים את רצועת החוף בארץ ועל חשבון העשירון העליון בושה וחרפה ותפסיקו לבלבל את המוח בנסיעה על החוף אתם מחפשים רק כסף מזוהם לראיה שרק אנשי חוק מותר להם מה ההבדל יש מודעות גדולה היום בנהיגה על החוף אז מספיק לחנוק אותנו מספיק נמאס מהחוקים בטבע לא אמור להיות חוקים בטבע שומרים על אמא אדמה בלי חוקים לאט לאט מבייש אותי להיות אזרח ישראלי בקצב הזה לא לשכוח בקרוב בחירות והעם ידאג לחופש האדם הכל יגיע הפוך על הפוך וזה יקרא אני מבטיח תפסיקו את המלחמות האלה בשביל החופש
עוד 675 מילים ו-3 תגובות. מחכים לתגובתך.
אתר פסולת פירטי (צילום: גילי יערי/פלאש90)
גילי יערי/פלאש90

האיש הירוק בישראל, מה שיותר ירוק - יותר מזוהם

מאות אלפי ישראלים סובלים ממפגעי סביבה חמורים ● באופן אירוני, רוב התופעות האלה פוגעות במי שגר במרחב הכפרי, שנהנה מדימוי ירוק

לפני מספר חודשים נערך בשרון כנס חירום. מאות תושבים מודאגים מיישובי השרון המזרחי (כוכב יאיר, צור יגאל, קלאנסווה ושורה של יישובים קטנים יותר שפרוסים בין כפר סבא לקו הירוק) הגיעו כדי לדון בבעיה הבוערת של האזור, תרתי משמע. מדובר בשרפות הפסולת הפירטית שמתרחשות במרחב הזה – לעתים כמה פעמים ביום – ומפיקות עננים כבדים של עשן שחור ורעיל.

את חצי הביקורת הם הפנו בעיקר למשרד להגנת הסביבה, שלטענתם כמעט לא נמצא בשטח. כשגידי מזור, מנהל מחוז המרכז במשרד, התבקש להגיב על הדברים, הוא סיפר על מצוקת כוח האדם הקשה שבה הוא פועל.

על פי מזור, בכל מחוז המרכז – שטח ענק שמשתרע בין הים לירדן ובין גדרה לחדרה – יש תקנים לארבעה שוטרים במשטרה הירוקה, מתוכם שניים מאוישים.

לכאורה, יש כתובת

פרק האכיפה הסביבתית בדוח שפרסם החודש מבקר המדינה, יוסף שפירא, נוגע בחיים האמיתיים: חייהם של מאות אלפי ישראלים שסובלים ממפגעי סביבה חמורים.

הוא עוסק באתרי פסולת פירטיים שפורחים על כל גבעה, שרפות פסולת שמבוצעות על ידי גורמים עברייניים, שפכים שזורמים לנחלים, ערימות פסולת בניין בוואדיות ובשדות, ועוד שלל מפגעים שגורמים למרחב הציבורי בישראל להיראות כמו מדינת עולם שלישי.

באופן אירוני, רוב התופעות הללו פוגעות דווקא במי שגר במרחב הכפרי, שנהנה מדימוי פסטורלי וירוק. ישראלים עוברים לגור במושב, בקיבוץ או ביישוב הקהילתי מתוך אמונה שאת עשן העיר תחליף איכות חיים בחיק הטבע, ומתעוררים בבוקר מתחת לענן שחור שעולה מהשדה הסמוך.

כשהם נמלטו מאגזוזי האוטובוסים באבן גבירול איש לא סיפר להם שזה מה שמחכה להם בבית החדש.

מבקר המדינה יוסף שפירא ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)
מבקר המדינה יוסף שפירא ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

לכאורה, יש כתובת ממשלתית ברורה שאמורה לאכוף את החוק ולטפל בעבריינים. למעשה, האזרחים מרגישים מופקרים. גם כשהם מתקשרים להתלונן ולהזעיק עזרה – במקרים רבים מדינת ישראל אינה עונה.

"הפער הקיים בין מצבת כוח האדם והכישורים הנדרשים עבור גורמי האכיפה במשרד להגנת הסביבה למצבת כוח האדם ותנאי הסף הקיימים בפועל הוא יסודי ועלול להוביל עד כדי מצב של שבר", כותב המבקר.

ובכן – השבר כבר כאן, ובגדול: בשנים 2014-2018, לפי הדו"ח, כשני שלישים מהמפגעים הסביבתיים שתועדו לא טופלו בהיבט המנהלתי או הפלילי.

שורשי השבר טמונים באותו משל שזכור מהקדנציה של בנימין נתניהו כשר האוצר, על הפרזיט השמן (המגזר הציבורי) שרוכב לכאורה על גבו השחוח של האיש הרזה – האזרח. מאז, המגזר הציבורי עובר דיאטה אחר דיאטה, קיצוץ אחרי קיצוץ, אבל במקום שלאיש הרזה יהיה קל יותר – הוא מגלה שאין מי שייתן לו שירות.

מדינת ישראל עברה בעשור וחצי האחרונים מהפכה חקיקתית חשובה בתחום הסביבתי – מחוק אוויר נקי, דרך החוק להגנת הסביבה החופית ועוד רבים, אבל את החוקים האלה צריך שיהיה מי שיאכוף – ואין.

במקום שבו אנחנו רואים ערימות פסולת ושרפות, באוצר ובלשכת ראש הממשלה רואים התייעלות וחיסכון. ובאשר למצוקת האזרחים, אתם כבר יודעים: היא משעממת אותם

"אף שתחומי האכיפה שבאחריות המשטרה הירוקה התרחבו מאוד עם חקיקתם של חוקים סביבתיים חשובים בעשור האחרון", כותב המבקר, "ואף שהאתגרים הסביבתיים גברו גם הם עם הגידול באוכלוסייה ועם התרחבות התעשייה, לא הותאם כוח האדם הנדרש למציאות זו. מספר המשרות הכולל במשטרה הירוקה נותר כמעט ללא שינוי במשך שבע שנים, ואף צומצם בשנת 2018 בשני עובדים. משמעות הדבר היא נסיגה בטיפול בכל הנושאים שבאחריותה".

בעיה אסטרטגית לאומית

חשוב להבין שלא מדובר במקריות, אלא בהשקפת עולם. מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה עד לאחרונה, ישראל דנציגר, השתכנע שהשרפות בשטחים הפתוחים הן בעיה אסטרטגית לאומית, וניסה להניע מהלך ממשלתי להתמודדות עם התופעה.

אבל בלי תקנים ובלי כוח אדם מקצועי זה לא יקרה.

במקום שבו אנחנו רואים ערימות פסולת ושרפות, באוצר ובלשכת ראש הממשלה רואים התייעלות וחיסכון בתקנים. ובאשר למצוקת האזרחים – אתם כבר יודעים: היא משעממת אותם.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0
עוד 537 מילים. מחכים לתגובתך.
  • הפגנה נגד בז"ן, 2017 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
    Yonatan Sindel/Flash90
  • מכונית מכוסה באבק בצפון הארץ (צילום: דוד כהן/פלאש90)
    דוד כהן/פלאש90
  • חוף פלמחים (צילום: נתי שוחט פלאש 90)
    נתי שוחט פלאש 90
  • תחנת הכוח של חברת החשמל ליד רמת חובב (צילום: יניב נדב/פלאש90)
    יניב נדב/פלאש90
  • הקישון (צילום: הדס פרוש פלאש 90)
    הדס פרוש פלאש 90
  • פסולת בישובים סביב רמת חובב (צילום: יניב נדב/פלאש90)
    יניב נדב/פלאש90
  • הבלוגר גיל דרורי אוסף פסולת בחופי ישראל (צילום: Meir Vaknin/Flash90)
    Meir Vaknin/Flash90

מחזקים את בג"ץ ארגוני הסביבה מצטרפים למאבק הציבורי נגד פסקת ההתגברות

טוענים: פגיעה בכוחו של בית המשפט העליון תאפשר לח"כים להעדיף אינטרסים צרים על פני הדאגה לחיים של כולנו ● "גם הסביבה וזכויות האדם בסביבה – כמו הזכות לנשום אוויר נקי – נמצאות במיעוט"

בקרוב מאוד, עם הרכבת הממשלה, נתבשר גם על זהותו של שר המשפטים הבא. בין אם יהיה זה יריב לוין, בצלאל סמוטריץ' או מינוי מפתיע של הרגע האחרון, ברור שתיק המשפטים מעולם לא תפס מקום כל כך מרכזי במו"מ הקואליציוני. הסיבה ברורה: יהיה השר מי שיהיה, הוא אמור להוביל מתקפה ממשלתית על סמכויותיו וכוחו של בג"ץ.

לצמצום חופש הפעולה של בית המשפט העליון יש משמעויות רבות, חלקן נמצאות מתחת לרדאר של השיח הציבורי והתקשורתי. לא רק במערכות אכיפת החוק ובארגוני זכויות האדם והאזרח מצטיידים בימים אלה בשכ"פצים – גם בתנועה הסביבתית הדאגה גדולה.

המשוואה ברורה: בית משפט חלש, משמעותו הרבה פחות הגנה לסביבה מול אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים. "גם הסביבה וזכויות האדם בסביבה – כמו למשל הזכות לנשום אוויר נקי – נמצאות במיעוט", אומר עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל עמותת המשפטנים "אדם, טבע ודין", "וכמו כל מיעוט, הסביבה והזכויות שלנו בה זקוקות להגנה של בית המשפט העליון מפני עריצות הרוב".

הארגונים הירוקים מחו. תחנת הכוח באשקלון (צילום: Chen Leopold/Flash90)
הארגונים הירוקים מחו. תחנת הכוח באשקלון (צילום: Chen Leopold/Flash90)

ואכן, רבים מהמאבקים הסביבתיים הבולטים בישראל עברו בשלב כלשהו בבית המשפט העליון וקיבלו ממנו רוח גבית. בלי בג"ץ, קרוב לוודאי שהיינו משלמים היום עבור כל הליכה לים, כפי שזממו שורה של רשויות מקומיות. השופטים קבעו שהחוף והים הם משאב ששייך לציבור ולכן, למעט מספר מצומצם של חופים שעונים לקריטריונים ייחודיים, אסרו על גביית דמי כניסה.

אלמלא בית המשפט העליון, חיפה כימיקלים אולי היתה מזרימה עד היום רעל לקישון, חוף פלמחים הפופולרי היה מופקע מהציבור לטובת בניית כפר נופש לעשירים, הממשלה לא היתה מחויבת לשקם את הקרקעות שמפעלי התעשייה הצבאית זיהמו במשך שנים בכימיקלים נפיצים, האדמה בנהריה והגליל המערבי היתה עדיין ספוגה באזבסט מסוכן (בית המשפט חייב את מפעל 'איתנית' לפנות אותו) ועמק האלה היה הופך מהפברובאנס הישראלי לטקסס – אם המיזם הענק לכריית פצלי שמן (נפט) ממעבה האדמה היה מקבל הכשר.

גם ממרחק הזמן קשה להתווכח עם חשיבות הפסיקות הללו ותרומתן לאיכות הסביבה ולאיכות החיים של הציבור הישראלי, אבל מנגד ניתן לטעון שאם לרוב האזרחים יש סדר עדיפויות אחר, אז אולי צריך לכבד אותו? בכל זאת, דמוקרטיה.

עו"ד ברכה רואה את זה אחרת: "כמו שהיועמ"ש מנדלבליט אמר לאחרונה, את הדין קובע בית המשפט, לא העם. אם הכנסת רוצה לשנות לחלוטין את החוק, ולקבוע למשל שלתעשייה מותר לזהם בלי הגבלה, אז בבקשה, שישנו. אבל כל עוד לא עושים את זה, בית המשפט הוא זה שמוסמך לפרש את החוק הקיים ולפסוק לפיו. הרעיון לקחת פסק דין של בית המשפט, ואז באמצעות פסקת התגברות לעקוף אותו ולמעשה לבטל אותו בהתאם לאינטרסים כאלה או אחרים, מסוכן מאוד".

"אם חברי הכנסת החדשה רוצים לשנות לחלוטין את החוק, ולקבוע למשל שלתעשייה מותר לזהם בלי הגבלה, אז בבקשה, שישנו"

זה לא שלארגוני הסביבה לא הייתה ביקורת על פסיקות של בתי המשפט במהלך השנים. להפך: לפי הטענה הרווחת, רבים מהשופטים אינם בקיאים בנושאי סביבה שדורשים ידע נרחב, ולא מפנימים שפגיעה בסביבה היא למעשה פגיעה בבני האדם ובחברה. כתוצאה מכך העונשים המושתים על עברייני סביבה נוטים להיות סלחניים ורחוקים מלהרתיע.

"יש לנו ויכוחים גדולים עם בג"ץ ועם בתי המשפט", אומר עו"ד ברכה, "אבל יש הבדל בין ביקורת לגיטימית לבין רצון להרוס את המערכת. גם כשיש לנו ביקורת, אנחנו זוכרים ששופטי בית המשפט העליון, כמו אהרון ברק ודליה דורנר בזמנו, חתומים על קביעות מכוננות לפיהן הזכות לסביבה ראויה היא חלק מזכויות האדם".

שמות בדור השופטים הנוכחי שמוזכרים על ידי הירוקים בהערכה הם אלה של השופטות דפנה ברק-ארז בעליון ומיכל אגמון-גונן במחוזי של תל אביב. אם יש שינוי בגישת בית המשפט העליון לסוגיות סביבתיות בעקבות המינויים השמרניים של איילת שקד, הוא כנראה עדיין לא מורגש. את הביקורת הקשה ביותר מבג״ץ, אגב, ספגו באדם טבע ודין דווקא מהשופט מני מזוז (בעתירה נגד חניון הנתיב המהיר במחלף שפירים), שלא בדיוק מזוהה עם המילייה של שרת המשפטים היוצאת.

בימים אלה מתנהל הליך משפטי נגד התכניות להרחבת בז"ן במפרץ חיפה. "נניח שבית המשפט יקבל את עמדתנו ויקבע שאסור להרחיב את בז"ן", אומר ברכה, "באמצעות פסקת התגברות מינימלית חברי הקואליציה יוכלו להפוך את ההחלטה מבלי להיכנס למהלך מורכב של שינוי חוק התכנון והבנייה עצמו". מבחינת אנשי הסביבה, זה אומר שממש מעבר לפינה אורבת סכנה מוכרת: פחות בג"ץ = יותר הון-שלטון.

עוד 632 מילים ו-1 תגובות. מחכים לתגובתך.
סגירה