השינוי שחל בנסיבות ובסיכויים למימוש עסקת חטופים נעוץ בכך, שכעת מי שנושא ונותן מטעם חמאס הוא "בעל הבית" האמיתי, יחיא סנוואר, המסתתר במנהרות, ולא עוד ההנהגה המדושנת בקטאר, שביקשה לדחוק את סנוואר ממרכז הבימה תוך השתלטות על המשא ומתן.

תכני המשא ומתן היו חשובים, אבל חשוב גם לדעת מי ירוויח ממנו. בסבב השיחות הראשון, שאכן הביא לעסקת שחרור חטופים, ההנהגה בקטאר הובילה, וקטאר אכן זכתה בקרדיט, אבל מאז השתנו הדברים. סנוואר הבין, ממקום מחבואו, כי ככל שהשיחות יתקדמו חייו יתקצרו. הרי ישראל חזרה והדגישה כי בכל מקרה חיסולו של סנוואר הוא מטרת מלחמה.

בסבב השיחות הראשון, שהוביל לעסקה, ההנהגה בקטאר הובילה וזכתה בקרדיט. אבל מאז סנוואר הבין, ממקום מחבואו, כי ככל שהשיחות יתקדמו חייו יתקצרו, לנוכח הבטחת ישראל שהוא מטרת מלחמה

יש לחשוד כי ההכרזות של בנימין נתניהו על "ניצחון מוחלט" נועדו למנוע מסנוואר לתפוס פיקוד על השיחות. אבל בפועל קרה ההפך. הופעתו של ח'ליל אל-חיה בקדמת השיחות פירושה שכעת מדברים עם עזה ולא עם קטאר. אל-חיה הוא סגנו של סנוואר, או שהוא קיבל הסמכה ממנו לתפוס פיקוד, או שהוא יודע איך לדבר אתו ישירות.

כאשר נועדתי בימי שיחות הפיוס בקהיר בין פתח לחמאס עם בכירים מצרים, הם הפנו את תשומת לבי לאל-חיה, ומכך הסקתי כי מצרים רואה בו עוגן להשפעתה על עזה. סנוואר לא רק רימה אותנו, אלא גם את מצרים, ומכאן אני מסיק כי גם מצרים לא תבכה מרות על סנוואר. אבל בשלב הזה סנוואר ואל-חיה הם העוגנים שלה, מול הנהגת חמאס בדוחה.

למה השאלה מצרים או קטאר חשובה? מכיוון ששיתוף הפעולה הרופף שהיה קיים בין מצרים לקטאר בעזה היה מלאכותי ומאולץ. זאת מפני שמצרים הבחינה שישראל מעדיפה את קטאר על מצרים כבעלת ההשפעה בעזה, ומכיוון שלמצרים לא היו האמצעים לרכוש השפעה בעזה, ותחת המימון הקטארי היא יכולה הייתה לחזק את קשריה עם סנוואר כיתד השפעה.

אבל אסור לטעות – מצרים רואה באחים המוסלמים אויב ראשי לביטחונה הלאומי. היא האשימה בגלוי את קטאר שהעצימה, באמצעות אל-ג'זירה, את הסער הערבי, כדי להביא את מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, לנשיאות מצרים. מצרים סגרה את משרדי אל-ג'זירה במדינה והעמידה לדין את כתבי התחנה.

יש לחשוד כי הכרזות נתניהו על "ניצחון מוחלט" נועדו למנוע מסנוואר לתפוס פיקוד על השיחות. אבל בפועל קרה ההפך. הופעת סגנו ח'ליל אל-חיה בקדמת השיחות פירושה שכעת מדברים עם עזה ולא עם קטאר

המלחמה בעזה יצרה עבור מצרים משוואה חדשה, לפיה מצרים החליפה את קטאר – באמירויות. האמירויות יתנו את הסיוע, ומצרים תקבל את ההשפעה. מאחורי כל ערפל תנאי העסקה עומדת השורה התחתונה לפיה סנוואר נשאר בחיים, ותישאר לו טריטוריה לשלוט בה.

כאן אני חייב לשים כוכבית הבהרה. ישראל צריכה לשחרר את חטופיה בכל מחיר, אבל אסור לה לכבד התחייבויות לסנוואר. מותר לשקר לשקרנים, ואת החשבון עם סנוואר נסגור. לא מחויבים דווקא עכשיו. את חמאס ננצח בסופו של דבר. אבל הממשלה ההזויה שלנו לא יכולה להתמודד עם האתגר, ואת הניצחון המוחלט נעשה עם ממשלה אחרת.

בריאיון שאל-חיה העניק לאל-ג'זירה, הוא אמר שיש רק דבר אחד שעליו כל הנהגת חמאס מסכימה והוא הקשר עם איראן. בעניינים האחרים יש מרווח של דעות שונות. כלומר, הוא הודה בחילוקי דעות פנימיים, ובכך שחילוקי הדעות האלה הם לא באשר לאיראן, אלא על מי להישען – על מצרים או על קטאר. הנהגת עזה מעדיפה את מצרים, והנהגת דוחה מעדיפה את קטאר.

החלוקה בין מצרים לקטאר מתייחסת להקשרים הרחבים יותר הקשורים לבריתות של הים התיכון, ויכולה להסביר את השתוללותו של רג'פ טאיפ ארדואן בימים אלה. מלכתחילה הקשר המצרי-קטארי בעזה היה חריג בנוף הרחב, מכיוון שבכל מקום אחר: בלוב, בפוליטיקה של הגז הטבעי בים התיכון, מצרים התייצבה עם האמירויות נגד קטאר וטורקיה. בענייני הגז, למשל, הקשר המצרי-אמירתי השתלב במדיניות הגז הטבעי של ישראל עם קפריסין ויוון.

המלחמה בעזה יצרה משוואה חדשה למצרים, החלפת קטאר – באמירויות. האמירויות יתנו את הסיוע, מצרים תקבל השפעה. מעבר לערפל סעיפי העסקה עומד התנאי – סנוואר נשאר בחיים ועם טריטוריה לשליטה

הרחקתה של קטאר מעזה, מהלך שמתחיל בימים אלה ברקע עסקת החטופים, משתלב בחסימת טורקיה ע"י ישראל מלהיכנס לעזה. זאת בעוד שישראל אפשרה למדינה מוסלמית מתונה כמו אינדונזיה להיכנס עם תוכנית סיוע משל עצמה.

טורקיה נלחמת כעת על מעמדה כמעצמה ים תיכונית, ועל פי ראייתו של ארדואן – יש לה הזדמנות לאחיזה בעזה, דרך הנמל ופיתוח הגז הטבעי יחד עם קטאר, אבל ישראל חוסמת אותה.

חוץ מן האינטרסים של טורקיה כמדינה, יש לטורקיה ולקטאר רצון לשמר את המעוז האחרון שנשאר לאחים המוסלמים אחרי אובדן מצרים, סודאן ותוניסיה, אבל היא חשה שהיא מאבדת סיכוי זה. לפיכך, יהיה לקטאר אינטרס לסכל את עסקת החטופים כל עוד היא עוברת דרך מצרים וסנוואר.

לישראל, לעומת קטאר, אמור להיות אינטרס הפוך – לסייע למצרים להביא לידי הצלחת העסקה – אבל פה נתניהו מצטרף למאמצי הסיכול. הלחצים שהוא נתון בהם מצד איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' משחקים פה תפקיד, אבל יש לקחת בחשבון גם את קשריו ההדוקים עם קטאר.

תחנת אל-ג'זירה דיווחה כי כרים חאן הורה לאנשיו לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות ברפיח כדי להכין תיקים לחקירה בינלאומית. אל-ג'זירה עצמה סייגה את הידיעה כבלתי מציאותית, אבל נתניהו חייב לראות צל הרים כהרים, ולמרות הכרזותיו הרמות על הפעולה, אני אישית מסופק בכך שתצא לפועל. הפעולה לא תהיה לכיוון רפיח אלא לכיוון האג.

לישראל אמור להיות אינטרס הפוך משל קטאר – לסייע למצרים בהצלחת העסקה – אך נתניהו מצטרף למאמצי הסיכול. זאת בשל הלחצים מצד בן גביר וסמוטריץ', לצד קשריו ההדוקים עם קטאר.

בעקבות ביקורו של אנתוני בלינקן בשבוע שעבר בארץ, פורסמו שתי ידיעות שיכולות להעיד, כי על פניו האמריקאים פיצחו את קוד ההפעלה של נתניהו —איומים מצד אחד, ופינוקים מצד שני. האיומים – היגררותו לבית הדין הפלילי בהאג, והפינוק – להזמין אותו לנאום לפני 2 בתי הקונגרס, כמו בימיו הגדולים.

כלומר: נתניהו צריך לבחור בין עינוי לבין שינוי. מנתחי אישיותו של נתניהו בממשל מן הסתם קלעו למטרה. רמז על כך קיבלנו בידיעה שבמשרד רה"מ שוקלים בכל זאת לקבל את ההצעה להכניס לעזה ממשל ערבי לטווח ארוך, שיכלול את מצרים, סעודיה והאמירויות, ובסופו העזתים יחליטו בעצמם אם הם רוצים מדינה עם רמאללה, או להישאר עזתים. בכל אותה תקופה תישמר לישראל זכות המעורבות הצבאית.

זה קוד ההפעלה, וכפתור ההפעלה היא הגברת שרה נתניהו. היא לא תוותר על טיסה בכנף ציון לוושינגטון כדי לקבל את כל הכבוד הזה. האמריקאים ידאגו שהוא ישלם את המחיר שהם רוצים, שאגב הוא פנטסטי למדינת ישראל – שלום עם סעודיה וברית ישראלית ערבית מול איראן.

יש לשים לב כי בלינקן נועד בנפרד עם בני גנץ וגדי איזנקוט, ויש להעריך כי ביקש מהם להישאר בממשלה. ההזמנה המתגבשת לנתניהו לבוא לנאום בקונגרס, פירושה שהממשל רוצה שנתניהו, הוא ולא שליח, יקדם את הברית הישראלית-סעודית. זאת משום שלא גנץ ולא יאיר לפיד יוכלו להתמודד מול נתניהו אם ינהיג את האופוזיציה נגדם. לשיטתם של האמריקאים עדיף שנתניהו יתעמת עם סמוטריץ' ובן גביר, מאשר שיתחבר עמם מבחוץ להכשיל את האסטרטגיה האזורית של ארצות הברית.

איומים או פינוקים. גרירה לביה"ד הפלילי בהאג או הזמנה לנאום בפני 2 בתי הקונגרס, כבימיו הגדולים – זה קוד ההפעלה האמריקאי של נתניהו, וכפתור ההפעלה היא הגברת. היא לא תוותר על טיסה בכנף ציון לוושינגטון

אבל, כאשר נתניהו טרח אתמול לחלל שבת, כדי להודיע שלא יפסיק את המלחמה, כלומר: יהרוג את סנוואר ויכנס לרפיח, היה ברור כי תכסיסיו עכשיו הם שסנוואר יכשיל את העסקה, כדי שיוכל לגלגל עיניים ולהאשים אותו. אבל בפועל המלחמה כבר הסתיימה, וכניסה לא שקולה לרפיח תשלח את המטכ"ל שלנו להאג. האם גם זאת מטרה סמויה של ביבי והגרדמייזרים?

כאשר סוקרים את ההתפתחויות הללו צריכים לשאול – איפה הרשות הפלסטינית? היא איננה. לא רק שבלינקן פסח עליה בסבב סיורו האחרון במזרח התיכון, הרי שמקורותינו הפלסטינים דיווחו לנו כי הוא סירב לפגוש את אבו מאזן בפסגת דבוס לפני שבועיים בריאד. וכאשר חוסיין א-שיח' רצה לפגוש את שר החוץ האמריקאי באירוע הכלכלי, אבו מאזן מנע זאת ממנו.

זאת ועוד- כאשר אבו מאזן הגיע לנמל התעופה, את פניו קיבל סגן שר החוץ הסעודי. במילים אחרות: ארצות הברית ומדינות ערב מבינות שרמאללה לא יכולה, ולא רוצה, למלא תפקיד בעזה ביום שאחרי, וכל פייק המדינה הפלסטינית של נתניהו התאדה, היה כלא היה.

אז האם תהיה או לא תהיה עסקה? איננו יודעים, אבל הסיכויים היום טובים מבעבר. הבעיה היא שאין אנו יודעים אם נתניהו נמצא עם מצרים והאמירויות או עם קטאר, ונקווה לטוב.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.