בכניסה לטבריה שמנו ווייז כדי להגיע למלון נוף כנרת, וגילינו שאנחנו בשדה התעופה רפיק אל חרירי בביירות. אולי ווייז צדק. נהג אמבולנס לא אדיב הסביר לנו את הכיוון הכללי, ואחרי נהיגה ברחובות תלולים הגענו לחניה בגינה פורחת, שאכן השקיפה על נוף הכנרת מגובה 300 מטר מעל פני הים.

באתי לשבעה של אהרל'ה. אביו של שי, בן כיתה וחבר טוב.

תושבי קיבוץ מלכיה, שפונו מביתם על גבול הצפון לפני שבעה חודשים, פוזרו בין כמה מלונות ברחבי הארץ, ובנוף כנרת השתכנה קבוצה גדולה של הורי בני הכיתה שלי, קשישים בני שמונים-תשעים וצפונה.

באתי לשבעה של אהרל'ה. אביו של שי, בן כיתה וחבר טוב. תושבי קיבוץ מלכיה, שפונו מביתם על גבול הצפון לפני 7 חודשים, פוזרו בין מלונות ברחבי הארץ. בנוף כנרת השתכנה קבוצה גדולה של הורי בני הכיתה שלי

את רובם לא ראיתי שנים. הם ישבו בלובי, ההורים שלנו. האנשים החמודים, קלי התנועה, הצחקנים, החבר'המנים, הבריאים, נטולי הספקות, הגסים לפעמים, ילדים נצחיים, העסוקים בענייניהם ולא ממש קשובים אלינו.

המלון נראה כאילו נערכה בו מסיבת פורים גרוטסקית; ההורים שלנו ישבו בלובי, מחופשים לזקנים בכסאות גלגלים, מבטם שואל. החיוך השמח קיבל את פני באיחור של כמה רגעים. גם אני לא נשארתי באותו מקום במנהרת הזמן בארבעים השנים האחרונות. אלה החיים.

מהמת נפרדנו בחדר בקצה המסדרון בקומה שלישית, שפונו ממנו המיטות, וכסאות הוצבו לאורך כתליו. אלמנתו עזרה לי לעבור ילדות מחוספסת; זאת הייתה הזדמנות להגיד לה תודה, אבל היא חיבקה אותי והקדימה לומר, "לא צער. גאולה".

שי עדיין חבר מלכיה. את המלון עזב אחרי ארבעה חודשים לקיבוץ בעמק ליד הבת. הוא מספר שהמלון לא מבריק מניקיון, אבל הצוות יוצא מגדרו לטפל בזקנים שלהם. יחס נהדר ששום כסף לא יכול לקנות. בין היתר הוא כנראה המלון היחיד באזור שמאפשר להכניס בעלי חיים (זוכרים? כלבים וחתולים, אוגרים ודגי זהב?).

עדיין מציעים למשתכנים שפע חוגים. אבל מזון ממסעדות, הופעות בהתנדבות ותרומות מפנקות כבר בקושי מגיעים. טלפונים או מידע מרשויות המדינה לא מגיעים בכלל. כל מי שמתחת לגיל הפלטינה עזב או מנסה לעזוב את המלון.

מכיוון שהפליטים הישראלים מטופלים על ידי ממשלת הזוועות ולא על ידי ג'ו ביידן או האו"ם, מצבם עלול להיות בסופו של דבר גרוע כשל העזתים, והם מחכים לו בסבלנות.

עדיין מציעים למשתכנים שפע חוגים. אבל מזון ממסעדות, הופעות בהתנדבות ותרומות כבר בקושי מגיעים. טלפונים או מידע מרשויות המדינה לא מגיעים בכלל. כל מי שמתחת לגיל הפלטינה עזב או מנסה לעזוב את המלון

שמועה ששמענו מבני מועצה שכנה, מספרת שהולכים לבנות עבור המפונים מחנה קרווילות, מתוך ההנחה שהפינוי יימשך לפחות שנתיים. אף אחד לא דיבר איתם, לא שאל, לא התייעץ, לא עדכן, אבל האיום שמי שיסרב לסידור לא יקבל סיוע חלופי, הוא חלק אינטגרלי מהידיעה. אולי זה נכון, אולי לא, אולי חלקו, אולי כולו. כאמור, אף אחד לא מדבר איתם.

מלכיה שוכנת על כביש הצפון, בצד השני של מדינת העוטף, אבל ב-7 לאוקטובר גם היא תרמה את חלקה הסטטיסטי. תשלום מראש שלא התקזז עם הפינוי וההפקרה שמאז, ועוד היד נטויה. חלק מהמקרים הכרתי, על אחרים שמעתי לראשונה בשבעה.

המצב המתמשך נותן אותותיו באנשים. בהתחלה אפשר היה למצוא בתוך הקושי נצנוצים של אור. שמץ של הרפתקה, נחמה של סולידריות, חופשה, מלון. איזה הזדמנות שמעז יצא מתוק.

שעמום והדברים המנחמים שצומחים מתוכו מעצמם, כמו חקלאות בעל (היו: הציורים המרהיבים של נעמי כלתי בחוג הציור. הריקוד עם המטפחות בהנחיה של רוית), החודשים הארוכים חסרי הכיוון שחקו את הרוב. לא רק את התקציבים והתמיכה הבינלאומית והאמון ורוח האדם, אלא גם את המדדים של תפקודי אברים פנימיים וכישורים גופניים בסיסיים.

לפחות מפוסט-טראומה אנחנו פטורים. נראה שממשלת החורבן והאיש השישי הכי מנוול בעולם מצאו דרך למנוע התפתחות של פוסט-טראומה. הם דואגים לטראומה מתמשכת שסופה לא נראה באופק. מדינה שלמה מדממת בחדר ההמתנה. מחכה להוד דחיינותו.

לפחות מפוסט-טראומה אנחנו פטורים. נראה שהממשלה מצאה דרך למנוע את התפתחותה: הם דואגים לטראומה מתמשכת שסופה לא נראה באופק. מדינה שלמה מדממת בחדר ההמתנה. מחכה להוד דחיינותו

אבל בשבעה של אהרל'ה למדתי שהפטור מפוסט-טראומה שניתן להורינו לא תקף לילדנו.

אנחנו מונים את צאצאי בני הכיתה שהפכו הלומי קרב. יש נציגים ממבצעים קודמים, ויש מועמדים בשלבים מתקדמים מה-7 באוקטובר. חלקם מוכרים ע"י משרד הביטחון וחלקם לא. חלקם בתחילת תהליך ההכרה בינם לבין עצמם.

רקפת מספרת על העליות והמורדות. הגעגועים לילד ששוב יצא להסתובב בעולם; הוא מתקשה להיות בארץ בימים האלה כי הכל מטרגר. זאת שבעה, אבל עופר אומר שהוא לא התאבל על הילד שנשאר בצוק איתן, הוא אוהב בכל ליבו את הילד החדש שחזר משם. עובדים עם מה שיש. החינוך הקיבוצי כנראה כלל כמה פרקים של בודהיזם. אולי לזה מתכוונים אלה הטוענים שאנחנו לא יהודים. מכיוון שהכיתה שלנו היא לגמרי ישראל ישראלי הממוצע, הסטטיסטיקה מבהילה. מבהילה ולא סופית.

בדרך הביתה אני חושבת על השרירותיות של הפגיעה, ועל הפגיעה האנושה שבשרירותיות עצמה. איך השקרן  ומשטר האָיָטוּ-רללת היהודי מעביר את אזרחי הארץ טראומה יהודית אלטרנטיבית, שעונה על כל ההגדרות המסורתיות. ההשתמשות, שבירת מוסכמות וחוקים, היעדר התכנון והסדר, הבגידה, כל המרכיבים של מלחמה מצלקת שמתקיפה כל אחד ואחת מאתנו, גם בביתו הפרטי.

בינינו, גם אנחנו, הבוגרים, חווים את כל התסמינים של טראומה ופוסט-טראומה, אלו של חוסר התמצאות במרחב המוסרי והערכי, תחושת חוסר אונים, מחיקת הזהות והערך העצמי. בדידות וחרדה.

גם אנחנו, הבוגרים, חווים את כל התסמינים של טראומה ופוסט-טראומה, אלו של חוסר התמצאות במרחב המוסרי והערכי, תחושת חוסר אונים, מחיקת הזהות והערך העצמי. בדידות וחרדה

בתוך האימה והייאוש אנחנו מצייתים לעמיחי אליהו ואריה דרעי, שכופים עלינו להלחם במלחמה שרומסת את כל ערכינו ואמונותינו. את אנשיהם הם מסרבים לשלוח לשם, אבל אבוי לנו אם לא נשלח את ילדינו למות ולהשתגע במשחקי הרעב שלהם.

(די מפתיע, אם חושבים על כמה סיפורים תנ"כיים שגדלנו עליהם).

מוגזם? תסתכלו עד כמה הממשלה הזאת מותחת את החבל ומשתמשת ברצון הטוב ובערכי העולם החופשי נגד הפונדקאי שלנו, ארצות הברית, מתוך ההנחה שהתמיכה והנשק ימשיכו להגיע כסדרם, ותבינו על מה הם מסתמכים מבחינת עתודות כוח האדם.

אין לנו זכויות על חיי ילדינו יותר מאשר לבנימין נתניהו וחבר מרעיו הרעים.  מי שרוצה לקפוץ ממצדה – שיהיה לו בכיף; אבל האחריות של כל אחד מאתנו על חייו, כוללת גם את אפס הזכות שיש לו להתערב בחיי זולתו, לרבות ילדיו.

ממשלת החורבן קמה להורגנו. עָם חפץ חיים צריך להשכים ולהתעורר.

לזכרו של אהובנו, ניצן אונגר ז"ל, שנהרג ב-1.5.1984 בתאונת אימונים בנבי מוסא. עוד לא בן 20 במותו.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן - הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב