מדי שנה נרצחות בישראל כ-20 נשים על ידי הקרובים אליהן ביותר.

בזמן בו שהו תלמידי.ות ישראל בחופשת חג הסוכות, נרצחו עפ"י החשד 2 נשים ע"י בני זוגן. מיכל סלה, אמא לתינוקת בת שמונה חודשים, נרצחה באכזריות ע"י בעלה, אלירן מלול, בישוב מוצא שבפאתי ירושלים. מריה טל, אמא לשתי בנות, מישל בת החמש ואמילי בת הארבע, נדקרה למוות בידי בעלה, מקסים בקרית ביאליק.

מותה של מיכל סלה, העלה לכותרות פעם נוספת את המאבק באלימות נגד נשים. בני הזוג עבדו יחד כעובדים סוציאליים עם נוער בסיכון, ולכאורה, לרצח לא היו סימנים מקדימים.

מקסים ומריה טל ז"ל (צילום: צילום מסך פייסבוק)

מחר, ביום חזרת התלמידים.ות לבית הספר, נקדיש זמן, בבית הספר אותו אני מנהל, לדבר על אלימות מגדרית ועל רצח נשים. על קירות בית הספר נתלה את תמונותיהן ושמותיהן של הנרצחות. השיח בכיתות והשינוי במרחב הוויזואלי יתרמו להפיכת כותרת סתומה מהעיתון, לחוויה רגשית בעלת ממד קרוב ואנושי יותר. שינוי אמיתי במציאות החברתית בה אנו חיים, יכול להתממש רק כאשר הוא מונע במשותף עם מערכת החינוך.

הדרך למניעת הרצח הבא עוברת בבית הספר

לצערנו, בחברה בה אנו חיים, אלימות נוכחת בכל מקום. אבל האלימות של גברים נגד נשים שונה. היא נטועה עמוק בבית, במרחב הקרוב והאינטימי ביותר. היא "מוגנת" בכתלים של צנעת פרט, בעלות וחיי משפחה. יש לה "היתר" כביכול בחוק העתיק, במסורת בכתובים ובהלכות.

בשנים 2018-2019 נרצחו 34 נשים בידי בני משפחתם. 100 נשים נרצחו בישראל מאז שנת 2011. גברים רוצחים נשים! דווקא מכיוון שרצח נשים על רקע היותן נשים הוא רצח "אחר", ומפאת העובדה שמדובר בתופעה ייחודית – היא דורשת טיפול ייחודי. שונה מ"סתם" רצח על רקע פלילי (כאילו באמת יש דבר כזה).

בעולם היהודי, בעולם המוסלמי ובעולם הנוצרי מאז החטא הקדמון של אם כל הנשים חוה -"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: … וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". כשהמסורת נגדנו, התנאים ההתחלתיים ליצירת שינוי חינוכי/חברתי מאתגרים מאוד

בעולם היהודי, המוסלמי והנוצרי, מאז החטא הקדמון של אם כל הנשים חוה -"אֶל הָאִשָּׁה אָמַר: … וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". כשהמסורת נגדנו, התנאים ההתחלתיים ליצירת שינוי חינוכי/חברתי מאתגרים מאוד

בחודש האחרון של שנת 2018 אירעו בזה אחר זה רצף של שלושה מקרי רצח אכזריים, שניים מהם של נערות. סילבנה צגאיי בת ה-12, יארה איוב בת ה-16, והשלישי של אימאן עווד, אם לבת שמונה מעכו. הרצף הבלתי נסבל של רצח נשים ע"י גברים עורר לרגע קצר מחאה חברתית כנגד האלימות כלפי נשים, שגרמה בשעתו לאלפים לצאת לרחובות, למחות ולבקש שינוי.

כתגובה למחאה, לקולות ולמספרים שפורסמו, חיבר העיתונאי קלמן ליבסקינד (מעריב) מאמר שכותרתו: "מחאת הנשים: 24 נרצחו השנה על רקע היותן נשים? לא ממש". ליבסקינד מסביר שבפועל פחות מ- 24 נשים (יהודיות) נרצחו בשנת 2018 על רקע מגדרי:

"…מספר הנרצחות במגזר היהודי קטן. לסיפור שמנסים למכור לנו על חברה אלימה ובלתי סובלנית כלפי נשים אין ביסוס. עם מה נשארנו? עם ניסיון פוליטי להתכחש למציאות, כדי לא להתמודד עם עובדה קשה אחת: חלק גדול מהאלימות כלפי נשים בישראל היא אלימות על רקע תרבותי…"

אשתמש בהזרה לשיח מעט פרוידיאני. להבנתי, ליבסקינד, כמו רבים אחרים ובהם לא מעט אנשי חינוך, משתמשים בהכחשה כמנגנון הגנה בכדי לא להתמודד עם האתגר החברתי/חינוכי: זה לא קורה אצלנו… זה רק אצל החילונים… זו תופעה שלא קיימת אצל יהודים, ועוד.

בדרך זו התוכן המאיים של אלימות מגדרית, מוחשית וממשית, העשויה לפרוץ ולפגוע בכל מגזר, בכל עת ובכל זירה – פשוט אינו נכון. מיכל סלה ומריה טל זיכרונן לברכה, הנרצחות האחרונות ברצף בלתי נסבל של אלימות וכאב, השתייכו דווקא למגזר היהודי. גם בחברה היהודית ובתרבות "שלנו" האלימות כלפי נשים מצויה.

שורש הבעיה נטוע עמוק בשפה, בכלל המגזרים. יש התרה של התנהגות שאינה מכבדת נשים, מחפיצה ומבזה, הנוכחת גם במרחבי השיח וההתנהגות הבית-ספרים, וגם במרחב הציבורי

שורש הבעיה נטוע עמוק בשפה, בכלל המגזרים. יש התרה של התנהגות שאינה מכבדת נשים, היא נוכחת גם במרחבי השיח וההתנהגות הבית ספרים, ובמרחב הציבורי ככלל. יש מין ניב דיבור וצורת התייחסות מקובלת המחפיצה ומבזה נשים, ונראה שהתרגלנו אליה. וממנה לאלימות מילולית, כלכלית ופיזית, המרחק קצר מאוד.

בתי הספר לא עושים מספיק

בתי הספר הם שמעצבים את התפיסות הערכיות של ילדי/ות ישראל, ובתי הספר שאנו מנהלים לא עושים מספיק. אנחנו לא מדברים עם התלמידים/ות שלנו על המשמעות האמיתית של יחסי הכוחות המגדריים בחברה.

אנחנו לא מדברים על ה"פטריארכיה", אנחנו מפחדים לדבר על החפצה, על תרבות האונס, על האלימות במשפחה ועל הכאב והקושי של חיים במציאות בה שוררת האלימות והטרור.

אנחנו לא מדברים על ההסתרה והקלון הנלווים לחיים משפחתיים במעגל האלימות. הטיפול באלימות ככלל ובאלימות נגד נשים בפרט מתחיל בראש ובראשונה במהלך חינוכי עמוק וכולל.

האימהות, האחיות, בנות הזוג והבנות שלנו חיות במציאות בה האלימות נוכחת בכל פינה והן עשויות להיפגע רק בשל היותן נשים. רק פעולה יזומה ומקיפה, הנאבקת באלימות ומציבה את האקלים והשיח השיוויוני ככלי המרכזי ליצירת שינוי ערכי, יעניקו לנו את הזכות לומר כי "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".

אסור לנו להשאיר את העיסוק בשיח החשוב והמורכב הזה בשולים של העשייה החינוכית.  רק כך נמלא את חלקנו ואת חובתנו בחינוך הדור הבא למען יצירת שינוי עמוק ומשמעותי, ובכך נמלא את חובתנו למנוע את הרצח הבא.

נשוי ואב לחמישה. איש חינוך – מורה להיסטוריה ואזרחות. מנחה קבוצות, מנהל קמפוס בקבוצת החינוך אנקורי.