שרבוב משימת השבת החטופים לאסטרטגיית המלחמה, הייתה פסולה מעיקרה והתבררה כשגויה. אך מששורבבה, יש להטעים – דווקא השבת החטופים דרושה למען חיזוק ביטחון ישראל.

*  *  *

ב-7.10, יום חג מתן תורה, פרצו גדודי אויב חמושים את גבולות המדינה, פשטו על יישובי מגורים ובסיסים צבאיים, טבחו ביושביהם, וחטפו עשרות אזרחים ישראליים אל מעבר לגבול.

שבועות ספורים לאחר מאורע הדמים התבהר כי, בניגוד לאינסטינקט אזרחי ומוסרי שנעור אותה עת והוביל את חבריי ואותי לנסח פוסטים בנוסח "החטופים תחילה" – ממשלת ישראל אינה מקנה דחיפות להשבת החטופים.

שבועות ספורים לאחר מאורע הדמים התבהר כי, בניגוד לאינסטינקט אזרחי ומוסרי שנעור באותה עת והוביל את חבריי ואותי לנסח פוסטים בנוסח "החטופים תחילה" – ממשלת ישראל אינה מקנה דחיפות להשבתם

המשימה להשבת החטופים שורבבה תחת אסטרטגיית המלחמה. במדרג שנולד במשוואה זו, השבת החטופים לא קיבלה קדימות, אלא תויגה תחת תיבת המילים "לא בכל מחיר". מהיעד אז של "הניצחון המוחלט", ועד ל "רפיח" העכשווי, ההנחה היא שהשבת החטופים תושג לאחר הכרעה צבאית של האויב.

בפועל, אסטרטגיה זו הופרכה במבחן המציאות, שכן המשך הלחימה ואף חיסול גדודים של האויב, לא קידמו את השבת החטופים. כיום, כשבעה חודשים לאחר הפוגרום, למעלה ממאה אזרחים ישראליים נתונים עדיין בידי חוטפיהם, ואין לדעת כמה מהם עדיין בחיים.

מחדל אי השבת החטופים, לצד הססנות הממשלה והצהרותיה השונות בדבר הדחיפות שהיא מקנה למשימה, הולידה התארגנות רחוב, אשר נועדה לדחוק בממשלה לפעול להשבתם. חצי שנה לאחר הטבח, פועלת מחאה הולכת ומתעצמת, שבחזיתה עומדים בני משפחות החטופים.

העובדה שאת קול הזעקה משמיעים בני המשפחות, הובילה לזיהוי המחאה כ "מאבק המשפחות", וביססה את הרושם הנואל, כי השבת החטופים היא שאיפה פרטית של קרוביהם, שאינה בהכרח עולה עם טובת הציבור.

זיהוי המאבק כמאבק המשפחות, יש בו כדי לטשטש אמת מרה ומוצקה, לפיה המצאם של אזרחים חטופים בידי אויב היא בעיה לאומית בעלת חומרה עליונה, בעיה לאומית היורדת לרמה של כל פרט ופרט בקהילה. או כפי שברוח ימים אלה נכון לומר – על כל אחת ואחד לראות עצמו כאילו הוא חטוף בעזה.

העובדה שאת הזעקה משמיעים בני משפחות החטופים הובילה לזיהוי המחאה כ"מאבק המשפחות" וביססה את הרושם הנואל, כי השבתם היא שאיפה פרטית של קרוביהם, שלא בהכרח עולה עם טובת הציבור

בשיוך המאבק לבני המשפחות, יש גם כדי להאפיל על חובת המדינה לפעול להשבתם. חובתה של הממשלה לפעול להחזרת החטופים היא מוחלטת. זו חובה עקרונית וראשונית, היורדת לשורשי הקשר שבין האזרח לשלטון.

במרכז הקשר בין האזרח לשלטון ניצב ערך החיים, הוא הציר המרכזי שעל פיו נטל על עצמו הפרט את הנכונות לציית לשלטון, והשלטון את המחויבות לשמירה על שלומו.

באמנה הרעיונית שבין הפרט לשלטון, נטל על עצמו השלטון את החובה הבסיסית להגנה על חייו של הפרט. כך על פי כל שיטת מחשבה מדינית, המניחה את היסודות לכל משטר מערבי, שעל פיה ערך החיים הוא ציר מרכזי. חובת השלטון ליתן לפרט הגנה, היא החובה המוחלטת להציל אזרח הנתון בסכנה. שלטון שלא פועל בדחיפות ובעוצמה המרביים להצלת חיי אזרחיו, מפר הפרה יסודית את המנדט שהוקנה לו.

על פי תפישות אחרות, שאינן מערביות, חובת השבת החטופים חמורה אף יותר: המשפט העברי למשל רואה בפדיון שבויים מצווה מדאורייתא, שהפרתה כהפרת האיסור "לא תעמוד על דם רעך", ונחשבת כעבירה של שפיכות דמים, כך ממש. כנאמר:

"כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאפשר להקדים, הוי כאילו שופך דמים" (שולחן ערוך, יורה דעה, רנ"ב).

מדינת ישראל, כמדינת לאום של העם היהודי, שמצעה הרעיוני משלב בין התפישות, היא בעלת מחויבות לאומית גבוהה עוד יותר, משנטלה על עצמה לשמש בית ומקלט לכל יהודי.

חובת השלטון ליתן לפרט הגנה, היא החובה המוחלטת להציל אזרח הנתון בסכנה. שלטון שלא פועל בדחיפות ובעוצמה המרביים להצלת חיי אזרחיו, מפר הפרה יסודית את המנדט שהוקנה לו

למחדל המתמשך להשבת החטופים, להפרה המתמשכת של חובת המדינה כלפי אזרחיה, מחיר לאומי כבד. להפקרה של האזרחים בידיו הרצחניות של אויב אכזר, יש כדי לערער את ביטחונו של הפרט בהנהגתו, לפגוע באמון הציבור ולפגוע במורל הלאומי. הביטוי של אלה הוא בפגיעה בנכונות האזרחית לשאת בנטל הלאומי ובנכונות להקרבה למען המטרה הלאומית – כל אלה הם הגורמים המרכיבים את החוסן האזרחי של החברה.

עוצמתה הביטחונית של ישראל מושתתת על חוסנה הלאומי. למן ימיה הראשונים של המדינה הקטנה, הושתתה תפישת הביטחון – לא על הכוח הצבאי לבדו, אלא על מספר איתנים, המרכיבים את החוסן הלאומי.

אבי תורת הביטחון של ישראל ומנסחה, דוד בן גוריון, נהג להטיף:

"בטחונה של מדינת ישראל לא ייכון על צבא בלבד" (דוד בן גוריון, "צבא ובטחון", "מערכות", תשט"ו- 1955, ע' 85).

עוד התפייט בן גוריון:

"לא הרובה, התותח והמטוס נלחמים ומנצחים, אלא האדם החי המשתמש בהם. וכושרו של אדם לעמוד בפני אש ומוות, יכולתו להילחם לנצח ולמות, תלוי לא רק בכושרו הטכני וידיעתו המקצועית – כי אם ברוח המפעמת בתוכו" (ע' 259).

תפישת ביטחון זו של ישראל, המושתתת על הרוח האזרחית המפעמת בליבו של הפרט, לא השתנתה משך עשרות שנים. היא לא השתנתה גם בהזדמנויות בהן ניתן למערכת לעדכן את תפישת הביטחון, לנוכח השינויים באופי האיומים ובהתפתחויות הטכנולוגיות (וראה דו"ח ועדת מרידור לגיבוש תפישת הביטחון, 2006).

דומה, כי לא ניתן כיום לאמוד את מידת הפגיעה באמון הציבור ואת הפגיעה הצפויה בחוסן הלאומי ועוצמת השלכותיה, מהפקרת האזרחים הישראליים לגורלם.

עוצמתה הביטחונית של ישראל מושתתת על חוסנה הלאומי. דומה, כי לא ניתן כיום לאמוד את מידת הפגיעה באמון הציבור ואת הפגיעה הצפויה בחוסן הלאומי ועוצמת השלכותיה, מהפקרת האזרחים הישראליים לגורלם

הצעד המדיני הנדרש לפיכך, למען שמירת החוסן ולשם השבת הביטחון הלאומי של ישראל, הוא השבתם בהקדם של האזרחים החטופים לביתם.

איריס שמואלי היא משפטנית ועורכת דין ישראלית, העוסקת בנושאים כלכליים, חוקתיים ומנהליים. היא שירתה משך שנים כפרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה), והועסקה כתובעת בעבירות צווארון לבן. היא מכהנת כיום כחברת הועד המנהל של התנועה לאיכות השלטון, ומתנדבת במערך עוטף עצורים לעצורי המחאה. המציאות החברתית והפוליטית ושינוי האווירה ברחוב הישראלי בשנים האחרונות, הוציאו אותה ואת כתיבתה אל הרחוב.