הנזקים וההרס שנתניהו משאיר אחריו במדינה רבים מספור. מקצתם בלתי הפיכים, אחרים ידרשו תיקונים רציניים ושיקום ארוך. ברשומה זו אני מבקש להרחיב על הנזקים הבלתי הפיכים שנתניהו עולל לתקשורת החופשית והעצמאית בישראל. אפשר לכנות את מה שהוא עולל לה הפיכה. כן, נתניהו חולל הפיכה רבתי בתקשורת הישראלית.
זה התחיל מעיתון יומי חינמי שמשרת את ראש הממשלה היוצא נתניהו, והמשיך בהתערבות פעילה ומסיבית בתכנים של אתרי חדשות למיניהם (וואלה ודומיו) וידיעות אחרונות (עד כדי כך שנתניהו, אשתו ובנו היו עורכי החדשות בפועל).
אפשר לכנות את הנזקים הבלתי הפיכים שנתניהו עולל לתקשורת החופשית והעצמאית – הפיכה. נתניהו חולל הפיכה רבתי בתקשורת הישראלית
אבל נתניהו כמו נתניהו לא הסתפק בזה, הוא רצה את כל הקופה, רצה לשלוט בַּכול, יצר השליטה שלו עומד מעל הכול. והרי אדם שמבקש לשלוט בכול, סופו שהוא־עצמו יוצא מכלל שליטה.
לפני כשנה סיים נתניהו את ההפיכה בתקשורת בכלל ובתקשורת הממסדית בפרט. ההפיכה שהוא אחראי לה החלה בהפצת עיתון יומי חינמי, ישראל היום, ופתיחת ערוץ טלוויזיה פרטי משלו, ערוץ 20 – שניהם משרתים אותו ונאמנים לו – והמשיכה בסגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הישראלי כאן.
משם עבר נתניהו לסגירת הטלוויזיה החינוכית ללא כל סיבה הגיונית, סבירה ונראית לעין. הטלוויזיה החינוכית הייתה סמל לטלוויזיה איכותית, מקצועית ואמינה, ואף זכתה בפרסים על ניהול יעיל ותוכניות רבות ששודרו בה זכו אף הן בפרסים.
בזמן הסגירה של החינוכית נמנו בה 50 תוכניות בשלבי הפקה שונים, והכול הוקפא, שלא לומר נעצר. כאן חינוכית משדר מעל שנה תוכניות בשידור חוזר מן החינוכית שנסגרה, ולא מעסיק 40 מעובדי החינוכית כפי שמתחייב מהחוק. רק באחרונה החלו להפיק שם תוכניות ועונות חדשות, כמו עונה חדשה לסדרת המופת מהחינוכית קופה ראשית, שצילומיה הסתיימו בימים אלו.
בזמן הסגירה של החינוכית נמנו בה 50 תוכניות בשלבי הפקה שונים, והכול הוקפא, שלא לומר נעצר. כאן חינוכית משדר מעל שנה תוכניות בשידור חוזר מן החינוכית שנסגרה, ולא מעסיק 40 מעובדי החינוכית כפי שמתחייב מהחוק
מסגירת הטלוויזיה החינוכית עבר נתניהו לפיצול ערוץ 2 לשני ערוצים – 12 ו־13 (קשת ורשת). בסופו של התהליך התמזג ערוץ 10 (ששנים נתניהו איים לסגור) עם ערוץ 13 (רשת), עם כל הבעייתיות שבעניין.
אבל גם בזה לא הסתפק נתניהו. במסגרת ההפיכה בתקשורת הוא התעקש שערוץ הבית שלו, ערוץ 20, ינהל את ערוץ הכנסת, וכשזה לא התאפשר לו הוא נלחם בכך – והפסיד. כשהפסיד פעל שערוץ 20 יקבל הרשאה לשדר חדשות – והצליח.
בינתיים עבר ערוץ הכנסת מניהולה המקצועי של חברת החדשות (חדשות 2 לשעבר) לידי ערוץ 13 (ערוץ 10 לשעבר). בעקבות המעבר לזכיינית אחרת הפסדנו תוכניות משובחות ובעיקר מגישים מעולים כמו אורית לביא־נשיאל. בשורה התחתונה: ערוץ הכנסת הפך מערוץ רציני, איכותי, מקצועי ואמין לערוץ מתנ"ס זול במקרה הטוב, וערוץ מגמת תקשורת בתיכון במקרה הטוב פחות.
בשורה התחתונה: ערוץ הכנסת הפך מערוץ רציני, איכותי, מקצועי ואמין לערוץ מתנ"ס זול במקרה הטוב, וערוץ מגמת תקשורת בתיכון במקרה הטוב פחות
לכל אלה הוסיפו את האיומים, ההפחדות, הקריאה לחֲרמות, הסחרירים (הספינים), חדשות הכזב והשקרים שנתניהו ובְנו מפיצים בלי חשבון, וכן את החיקויים שנתניהו עושה לאנשי תקשורת (חיקה את משה נוסבאום, למשל) – ומה קיבלתם? תקשורת מפוחדת, כנועה, הנשלטת בידי הממשלה וראש הממשלה. ידוע על אנשי תקשורת שנאלצו או נאלצים להסתובב עם מאבטח צמוד מחשש לחייהם ועל אנשי תקשורת אחרים שפרשו (אושרת קוטלר, למשל).
וכולנו זוכרים את פליטת הפה האומללה של השרה מירי רגב, "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא יכולים לשלוט בו?" יש הרבה מאוד מסרים בפליטת הפה הזאת, פליטת הפה מראה למעשה את תפיסת עולמה המעוותת של הממשלה והעומד בראשה, ולפיה הם צריכים לשלוט בכול, גם בתקשורת. ההפך מדמוקרטיה.
התוצאה: פרט לעיתונאים אמיצים בודדים אין זכר לתקשורת החופשית, העצמאית והמפוארת שידעה את תפקידה ומילאה אותו ללא פשרות ועל הצד הטוב ביותר.
והתוצאה שנוגעת אליי ישירות: נתניהו למעשה סגר את הטלוויזיה שלי, סגר את הערוצים שכה נהניתי לצפות בהם (הערוץ הראשון, החינוכית וערוץ הכנסת הישן), ללמוד, לרכוש ידע ולהשכיל מהם
והתוצאה שנוגעת אליי ישירות: נתניהו למעשה סגר את הטלוויזיה שלי, סגר את הערוצים שכה נהניתי לצפות בהם (הערוץ הראשון, החינוכית וערוץ הכנסת הישן), ללמוד, לרכוש ידע ולהשכיל מהם. ואכן, מאז ההפיכה אני ממעט לצפות בטלוויזיה מהסיבה הפשוטה שאין לי במה לצפות.
במסגרת ההפיכה שנתניהו ביצע הובאו עיתונאים ו"עיתונאים" (עיתונאי חצר, אם תרצו) שכל מטרתם לשמש דוברים לא רשמיים של משרד ראש הממשלה, והם נאמנים לנתניהו ומשרתים אותו במקום להישאר נאמנים למקצוע העיתונות ולתקשורת. ונדמה לי שאין צריך להרחיב את הדיבור בעניין ולהזכיר שמות, הדברים ידועים לכל מי שחי בישראל בעשור האחרון.
קודם הזכרתי במילה את תפקיד העיתונות והתקשורת במדינה דמוקרטית. בימינו קצת נשכח מה תפקידן ולשם מה הן קיימות. להלן תזכורת מהו תפקיד התקשורת במדינה דמוקרטית ליברלית.
במדינה דמוקרטית ליברלית יש לתקשורת תפקיד חשוב מאין כמוהו. תפקידה במילים פשוטות לבקר את השלטון, למצוא כשלים, תקלות, בעיות, קשיים, שחיתויות ועוד. התקשורת לא קמה כדי לשבח את השלטון ולהצדיע לראש הממשלה, אם כי ברור שכאשר יש מה לשבח רצוי לעשות כן. אבל לא זה תפקידה ולא זו מטרתה.
במדינה דמוקרטית ליברלית יש לתקשורת תפקיד חשוב מאין כמוהו. תפקידה לבקר את השלטון, למצוא כשלים, תקלות, בעיות, קשיים, שחיתויות ועוד. התקשורת לא קמה כדי לשבח את השלטון ולהצדיע לראש הממשלה
התקשורת היא אחד מכלבי השמירה החשובים של הדמוקרטיה, לכן היא חייבת להיות עצמאית, חופשית ובלתי תלויה. התקשורת חוקרת שחיתויות, מעשים פליליים אחרים וכשלים בתפקוד הממשלה. רק אזכיר שבזכות אותה תקשורת לא מעט עבריינים, חלק מהם משרתי ציבור בכירים (ראש ממשלה, שר אוצר, נשיא מדינה), נחקרו במשטרה ואף ישבו בכלא.
יותר מזה, העיתונאי דן מרגלית גרם בזמנו לראש הממשלה רבין להתפטר בזכות התחקיר העיתונאי שחשף. זו תקשורת אמיתית! זו תקשורת אמיצה! זו תקשורת חזקה, חופשית ועצמאית שעושה את תפקידה ללא מורא! לא מה שנגלה לעינינו היום.
פועל יוצא מאותה הפיכה בתקשורת שנתניהו ביצע הוא התוכניות המשודרות בטלוויזיה וברדיו, לא רק תוכניות האקטואליה והחדשות. נראה שערוצי הטלוויזיה המרכזיים לא מתאמצים עוד להפיק תוכניות איכותיות, משכילות ומושקעות, שהרי מה הטעם להשקיע אם נתניהו עלול בכל רגע לסגור אותם או להסית נגדם?
פועל יוצא מאותה הפיכה בתקשורת הוא איכות התוכניות המשודרות. נראה שערוצי הטלוויזיה המרכזיים לא מתאמצים עוד להביא תוכניות איכותיות, משכילות ומושקעות, שהרי מה הטעם להשקיע אם נתניהו עלול בכל רגע לסגור אותם או להסית נגדם?
כך יוצא שהצופה מקבל מבול של שידורים חוזרים או תוכניות בידור זולות, כולל בערב שבת. לעיתים רחוקות תמצא פנינים בתוכניות הטלוויזיה והרדיו, כמו התוכנית שלושה שיודעים בהגשת דודו ארז הנפלא (כאן תרבות).
ובכלל, מטרת הטלוויזיה השתנתה, מה שהחל "בקטנה" לפני שני עשורים, קנה לו שביתה ומעמד של קבע בשנים האחרונות. אם בעבר מטרת הטלוויזיה הייתה ללמד, להשכיל ולחנך את ילדינו תוך הנאה ובידור, הרי שבימינו הטלוויזיה בעיקרה היא בידור זול להמונים, ופרט להפגת שיעמום וריקון השכל והדעת היא אינה תורמת דבר לצופה או למאזין. יש די והותר דרכים חכמות להפיג שיעמום, צפייה בבידור זול אינה אחת מהן.
הטלוויזיה מוצפת, מבול של תוכניות ריאליטי שטחיות, רדודות ומשועממות שמיצו את עצמן מזמן, שעשועונים שרק מיעוטם משכיל וחכם ועוד ועוד. לצערי, הבידור הזול לא פסח גם על תאגיד השידור הציבורי, וגם בו יש לא מעט תוכניות שמטרתן לבדר בידור זול ותו לא. כאמור, פה ושם תמצא תוכניות טלוויזיה איכותיות, אבל הן הפכו למיעוט.
נוסף על כך, נראה שחל שינוי בתפיסת מגישי התוכניות את תפקידם. בזמן האחרון המראיינים ברדיו בעיקר, אך גם בטלוויזיה, שוכחים להזכיר את שמות המרואיינים, תוארם או תפקידם, ורק בתחילת השיחה מציינים זאת.
כבר יצא לי להאזין ללא מעט ראיונות ושיחות ברדיו וגם בטלוויזיה (שם כמובן גם צפיתי), שלאורך כל הריאיון (שלא שמעתי את תחילתו) לא ידעתי מי המרואיין ומה תפקידו. חיכיתי שהמראיין יזכיר את שמו או יפנה אליו בשמו – וכלום, גם לא בסוף הריאיון. זלזול במאזינים ובצופים. הדברים רלוונטיים בעיקר למרואיינים לא מפורסמים, שהרי מרואיינים מפורסמים אפשר לזהות לפי הפנים והקול.
כבר יצא לי להאזין ללא מעט ראיונות ושיחות ברדיו וגם בטלוויזיה, שלאורך כל הריאיון (שלא שמעתי את תחילתו) לא ידעתי מי המרואיין ומה תפקידו. חיכיתי שהמראיין יזכיר את שמו או יפנה אליו בשמו – וכלום, גם לא בסוף הריאיון. זלזול במאזינים ובצופים
בעבר נהגו להזכיר את שם המרואיין לטובת מי שהצטרף לריאיון באמצעו או שכח את שמו של המרואיין, וכמובן ציינו שוב את שמו ותוארו בסוף הריאיון. רק המראיינים הוותיקים והמנוסים עדיין מקפידים על כך, למשל ליאת רגב וקרן נויבך.
הדברים נובעים לדעתי מתפיסה שונה של תפקיד הרדיו והתקשורת. נדמה שהמראיינים החדשים תופסים את התקשורת בתור משהו אישי ופרטי (ושימו לב גם לשמות התוכניות, רוב התוכניות החדשות נקראות על שם המגישים שלהן ולא לפי התוכן שלהן, למשל), במהלך הריאיון הם שוכחים שמישהו מאזין להם, והם משוחחים עם המרואיין כאילו שוחחו בסלון ביתם הפרטי להנאתם בלבד.
והרי מי שמשוחח להנאתו באופן פרטי, אין לו צורך להזכיר את שם האדם שהוא משוחח עימו ואת תוארו. ואולי אחת הסיבות לכך היא שהם באמת נמצאים בביתם כשהם משדרים הֶסכתים, למשל.
הדברים נובעים לדעתי מתפיסה שונה של תפקיד הרדיו והתקשורת. נדמה שהמראיינים החדשים תופסים את התקשורת בתור משהו אישי ופרטי. שימו לב למשל לשמות התוכניות, שרובן נקראות על שם מגישיהן
מישהו צריך להעיר אותם ולהזכיר להם שהם לא לבדם ברדיו או בטלוויזיה, שיש מאזינים או צופים האמורים להאזין להם או לצפות בהם וגם להבין את השיחה.
סיכומו של דבר, הטֵירָדון (האובססיה) של ראש הממשלה היוצא לתקשורת מוביל אותי לחשוב שהאיש נמצא בתחום הלא נכון בעבורו. נתניהו, אתה "מת" על תקשורת, אתה מצלם סרטונים אין־ספור ועוסק בתקשורת כמעט 24 שעות ביממה, אז מה אתה עושה בפוליטיקה? אתה מבוזבז.
למה שלא תפנה לתחום התקשורת, התחום האהוב עליך, תעבוד בתור איש תקשורת, תנחה תוכניות טלוויזיה (עדיף מאשר תנחה אנשים מה לעשות), תערוך תוכניות ותנהל ערוצים (והרי יש לך ניסיון בזה בתור העורך בפועל של אתר וואלה ובניהול הליכוד TV)? למה שלא תעבוד בתחום שאתה כה אוהב וגם טוב בו?
סיכומו של דבר, האובססיה שלו לתקשורת מובילה אותי לחשוב שהאיש נמצא בתחום הלא נכון בעבורו. נתניהו, אתה "מת" על תקשורת, מצלם סרטונים אין־ספור ועוסק בתקשורת כמעט 24 שעות ביממה. אז מה אתה עושה בפוליטיקה? אתה מבוזבז
ובנימה רצינית יותר: תום תקופת נתניהו יחייב שינוי מהותי בתמונת התקשורת הישראלית, שינוי שיחזיר לתקשורת את כוחה, את מעמדה ואת עצמאותה.
יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם