פרופסור ברברה ג'יי ריסמן לא חשבה כי תפרוש מוקדם מאוניברסיטת אילינוי בשיקגו, מקום שכינתה "הבית האקדמי האהוב" שלה ב־17 השנים האחרונות.
ריסמן, פרופסור מכובדת לסוציולוגיה בקולג' לאומנויות ומדעים, הזדהתה עם הערכים החברתיים של האוניברסיטה בעבר. אבל אחרי מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר החלו להתפשט בקמפוס גילויי התנהגות אנטי־ישראלית ואנטישמית – הן מרומזים והן גלויים – עד שהיא הרגישה שהיא כבר לא מזהה את המוסד.
"אוניברסיטת אילינוי מתגאה בפרוגרסיביות ובמעורבות שלה. עכשיו היא הפכה למקום מנוכר מאוד. זה מטלטל כשאת חושבת שאת חלק מקהילה ואז את מבינה שבמובנים רבים את לא", אומרת ריסמן בשיחת זום ממשרדה בקמפוס.
"האוניברסיטה הפכה למקום מנוכר מאוד. זה מטלטל כשאת חושבת שאת חלק מקהילה ואז את מבינה שבמובנים רבים את לא"
ריסמן, שכיהנה יותר מ־10 שנים כיו"ר שותפה של הוועדה הכלל אוניברסיטאית לשוויון בסגל ונהנתה מקשר ממושך עם החוג ללימודי נשים ומגדר, פרסמה לאחרונה מאמר דעה ב"שיקגו טריביון" על חוויותיה.
"אוניברסיטת אילינוי היא כבר לא מוסד שנוח לי בו כיהודייה המאמינה בזכות קיומה של ישראל.
"לשם הבהרה, יותר מ־80% מיהודי ארה"ב חולקים את האמונה הזאת. כשחוגים ותוכניות אוניברסיטאיים מפרסמים הצהרות שמשתמעת מהן תמיכה בהשמדת המדינה שבה מתגוררים יותר ממחצית מכלל היהודים החיים כיום – הם חוצים את הגבול ממיקרו־אגרסיה פשוטה כלפי סטודנטים וחברי סגל יהודים לאנטישמיות מוסדית של ממש", כתבה ריסמן.
כמה ימים לאחר שמחבלי חמאס טבחו ב־1,200 בני אדם וחטפו 252 נוספים לרצועת עזה, בעודם שורפים, מענים, אונסים ומבתרים צעירים וזקנים – לעיתים תוך כדי תיעוד האלימות – והרבה לפני שישראל פתחה בתגובה צבאית, אנשי סגל בחוגים ללימודי נשים ומגדר וללימודי שחורים באוניברסיטת אילינוי פרסמו באתרי האינטרנט שלהם הודעה משותפת כדי ליידע את הסטודנטים הפלסטינים והמוסלמים שלהם שהסגל דואג לרווחתם.
כל אזכור לאנטישמיות, למעשי הרצח של המחבלים או ל־252 החטופים נעדר מההודעה, לדבריה. "כשזה נוגע ליהודים, לא אכפת להם. אנטישמיות לא נחשבת לאחד מאותם 'איזמים' שהאוניברסיטה צריכה לדאוג לגביהם"
יתרה מזאת, חברי סגל משני החוגים הוקיעו את "ההסלמה המתמשכת באלימות הקולוניאלית של המתנחלים" והביעו סולידריות עם מי ששימשו "מטרות לקולוניאליזם, לגזענות, להטרו־פטריארכיה, לאפליה נגד אנשים עם מוגבלויות ולאלימות בעידוד המדינה", כתבה ריסמן.
כל אזכור לאנטישמיות, למעשי הרצח של המחבלים או ל־252 החטופים נעדר מההודעה, לדבריה. "כשזה נוגע ליהודים, לא אכפת להם. אנטישמיות לא נחשבת לאחד מאותם 'איזמים' (כינוי לעגני לרוב לשיטות או לתורות שונות כמו פאשיזם, שוביניזם, אסלאמיזם וכו') שהאוניברסיטה צריכה לדאוג לגביהם", אומרת ריסמן.
אמרת שאת פורשת מוקדם בעיקר בגלל אנטישמיות מצד חוגים שונים באוניברסיטה ובהנהלה.
"אני מודעת היטב לכך שההגדרה של אנטישמיות נתונה כרגע בוויכוח סוער. אני לא חושבת שקריאות להפסקת אש או ביקורת על [ראש ממשלת ישראל בנימין] נתניהו הן אנטישמיות.
"אבל כשיש חוסר אכפתיות כלפי מוות של ישראלים אחרי 7 באוקטובר וכשיש קריאות להשמדת ישראל, שבה חיים יותר ממחצית מכלל היהודים, אני מחשיבה את זה לאנטישמיות. הרבה מדינות נוצרו אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל היחידה שאנשים קוראים להשמדתה היא מדינת היהודים.
"מה שראיתי היה דאגה [מצד החוג ללימודי נשים ומגדר והחוג ללימודי שחורים] למה שחווים הסטודנטים הפלסטינים, אבל שום דאגה לסטודנטים היהודים"
"הייתי בשבתון בפריז כשהתרחש ה־7 באוקטובר, אז ראיתי הכול מרחוק. מה שראיתי היה דאגה [מצד החוג ללימודי נשים ומגדר והחוג ללימודי שחורים] למה שחווים הסטודנטים הפלסטינים, אבל שום דאגה לסטודנטים היהודים או הישראלים שסבלו.
"זה היה שובר לב ויצר תחושת ניכור. החלטתי שאני לא יכולה להיות חלק מזה. אז הפסקתי מייד את הקשר שלי עם החוג ללימודי נשים ומגדר".
את יכולה לספר על התגובות שקיבלת למאמר הדעה שלך?
"ציפיתי לקבל הרבה תגובות שליליות מהעמיתים שלי. במקום זאת, מה שקיבלתי היה הרבה תודות בסתר מכל רחבי הקמפוס, מצד סטודנטים, אנשי סגל, אנשי צוות, אנשי הנהלה. אני מכירה עכשיו יותר יהודים בקמפוס מכפי שהכרתי אי פעם ב־17 השנים האחרונות.
"כולם אמרו, 'את ממש אמיצה. אני בחיים לא הייתי עושה את זה'. אנשים יוצרים איתי קשר עכשיו כשקורה משהו, כי אני היחידה שאמרה משהו בפומבי".
"אני מכירה עכשיו יותר יהודים בקמפוס מכפי שהכרתי אי פעם. כולם אמרו, 'את ממש אמיצה. אני בחיים לא הייתי עושה את זה'. אנשים יוצרים איתי קשר עכשיו כשקורה משהו, כי אני היחידה שאמרה משהו בפומבי"
את יכולה לתאר את הטון של ההפגנות הפרו־פלסטיניות ואת האווירה הכללית בקמפוס מאז 7 באוקטובר?
"ההפגנות אף פעם לא מוסגרו ככאלה שעוסקות בסיום המלחמה, בעזרה לעזתים או בשיקום עזה – כל אלה דברים שיכולתי להתייצב מאחוריהם. במקום זאת, הכול ממוסגר כהתקפה על זכות היהודים למולדת – ואז אני עצמי מרגישה מותקפת. אז זה הופך לאנטישמי.
"סטודנטים יהודים כבר לא רוצים שאנשים ידעו שהם יהודים. סטודנטים יהודים כבר לא רוצים לדבר בפומבי, כי הקולות שלהם ימשכו אליהם תשומת לב".
למה לדעתך לא הוקם מאהל מחאה באוניברסיטת אילינוי?
"כסוציולוגית, אני חושבת שהסיבה היא בין השאר שזה פריווילגי לומר, 'אני לא צריך לדאוג למה [שעבירת משמעת אקדמית] תעשה לעתיד שלי. אני לא צריך לעבוד בשתי משרות בשביל לשלם שכר לימוד, לאכול, להשתתף בשכר הדירה, אז אני יכול ללכת לגור על הדשא במשך שבועיים.
"רוב הסטודנטים שלנו הם בני מעמד הפועלים שגרים אצל ההורים שלהם. רובם עובדים במשרה או שתיים נוסף על הלימודים. הם טרודים מאוד במוביליות החברתית, אין להם הורים שיכולים לשלם 80 אלף דולר בשנה".
"דיברתי עם כמה אנשי סגל אחרים שעוזבים את האוניברסיטה. הם במשרות ללא קביעות והם יהודים. לא שווה להם להישאר. כרגע אני חושבת שיותר נוח להיות יהודי במסגרת מקצועית מחוץ לאוניברסיטה"
יש עתיד ליהודים באוניברסיטת אילינוי?
"יש לי מזל שאני במצב שמאפשר לי לפרוש. אני חושבת שהיה הרבה יותר קשה להיות במצב שלי אם הייתי צעירה בעשר שנים. דיברתי עם כמה אנשי סגל אחרים שעוזבים את האוניברסיטה. הם במשרות ללא קביעות והם יהודים. לא שווה להם להישאר.
"כרגע אני חושבת שיותר נוח להיות יהודי במסגרת מקצועית מחוץ לאוניברסיטה. אני חושבת שזה דבר עצוב מאוד לומר, אבל אני חושבת שזה כנראה מדויק".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם