בבוקר יום שני ה-27.5 הגעתי למשרד, לעוד יום עבודה. כמו בכל יום מאז תחילת המלחמה הפנים של כל הקולגות שלי היו נפולים. אני עובדת במקום בו עובדים גם יהודים וגם וערבים, והקולגות הערבים נראו קודרים במיוחד.

בחדשות הבוקר – שוב תקיפה בעזה, שני חיילים הרוגים, עימותים בהר מירון, חוק הגיוס. אבל הלב של הקולגות היה במקום אחר לגמרי. בעקבות תקיפת צה"ל ברפיח ערב קודם, ביום ראשון (26.5), פרצה שריפה במחנה העקורים, שגבתה עשרות קורבנות, כולל נשים ילדים.

בחדשות הבוקר שוב תקיפה בעזה, שני חיילים הרוגים, עימותים בהר מירון, חוק הגיוס. אבל לב הקולגות היה במקום אחר לגמרי. בעקבות תקיפת צה"ל ברפיח ערב קודם פרצה שריפה במחנה העקורים, שגבתה עשרות קורבנות

המראות הקשים הופיעו בכלי תקשורת רבים ומרכזיים בעולם, אבל היהודי הישראלי הממוצע כנראה לא ראה אותם. ואיך יראה? 79% מהכתבות שפתחו את תכניות החדשות לא סיקרו את ההרג ההמוני במחנה האוהלים, ומרבית הכתבות שדיברו על האירוע היו בשעות הבוקר המוקדמות (5-7 בבוקר) או בערב, בשעות בהן שיעורי הצפייה וההאזנה נמוכים יותר.

הפער בין מה שאנחנו שומעים, רואים ומכירים מהתקשורת המרכזית, לבין מה שהקולגות והשכנים הערבים שלנו רואים, יחד עם רוב העולם, עצום. במקום שהתקשורת בישראל תסייע לנו להקטין את הפער הזה, היא רק מגדילה אותו ומשאירה אותנו עם תמונת מציאות חלקית.

בדיקה שערכנו לאחרונה על כמות ואופי הסיקור של אותו אירוע ברפיח, העלתה  כי רק בשלושה אחוזים מהאייטמים שעסקו בנושא בכלי התקשורת המרכזיים ברדיו ובטלוויזיה, הובאו עדי ראייה או אנשים מעזה. זאת לעומת 97% מהאייטמים שבהם דיברו על האירוע רק כתבים ופרשנים ישראלים.

כאשר דיברו על האירוע, הציגו כמעט בכל המקרים את הנושא מהזוויות הקשורות באינטרסים של מדינת ישראל, כמו פגיעה אפשרית בלגיטימציה בינלאומית להמשך המלחמה, באמצעות ציטוטים של דובר צה"ל ונאום ראש הממשלה. כמעט לא דיברו על מה שקרה במחנה ועל הקורבנות, כלומר, על מה ששאר העולם ראה.

הסיקור של השריפה ברפיח הוא דוגמה לאופי העבודה של התקשורת בישראל לכל אורך המלחמה. בתקשורת העברית מוצגת תמונת מציאות חלקית מאוד, שמגבילה את היכולת שלנו הצופים לשאול שאלות על החלטות הדרג המדיני ועל פעולות כוחות הביטחון. היא מגבילה אפילו את היכולת להבין את הביקורת הבינלאומית על מדיניות ישראל.

כשהאירוע דובר, הוא הוצג מזוויות הקשורות באינטרסים של ישראל, כמו פגיעה אפשרית בלגיטימציה בינל' להמשך המלחמה. כמעט לא דובר על המתרחש במחנה ועל הקורבנות, כלומר, על מה ששאר העולם ראה

התקשורת גם אינה מסקרת את השלכות המלחמה על הפלסטינים בגדה המערבית, עם האלימות היום יומית כמעט כלפי תושבים חפים מפשע. היא לא מסקרת גם את השלכות המלחמה על אזרחי ישראל הערבים – מאפליה בתקציבי מיגון ושיקום ועד רדיפה של ממש.

כל הידיעות האלו כמעט אינן מסוקרות. הצגה חסרה של המציאות מעמיקה את הפער הקיים גם כך בין החברה היהודית והפלסטינית בישראל. היא מונעת מהאזרחים היהודים שתלויים בתקשורת להתוודע להשלכות עמוקות וארוכות טווח של המלחמה הזו.

דפוס הסיקור הזה מייצר פער הולך וגדל בין דעת הקהל של יהודים בישראל לבין קהלים שהקשר איתם הוא חיוני ומשמעותי – הקהילה הבין לאומית, הקהילות היהודיות הליברליות בעולם והחברה הערבית בישראל.

תמונת המציאות שהתקשורת מייצרת, מקשה מאוד על הציבור היהודי בישראל לפתח רגשות חמלה ואמפתיה כלפי אנשים חפים מפשע שנפגעים בעזה. עד כדי כך, שהתייחסות ציבורית לפגיעה בחפים מפשע בעזה אינה יכולה להישמע. רק בתחילת חודש יוני נאלץ להתפטר יו"ר מועצת המנהלים של המכללה האקדמית רמת גן כי אמר שיש הרג של חפים מפשע ברצועת עזה.

כשהמלחמה מתרחשת תחת ממשלה שחוקקה את "חוק אלג'זירה", וממשיכה בחקיקה של ח"כ שלמה קרעי נגד עיתונות חופשית ובמינויים פוליטיים מובהקים כמו המינוי האחרון בערוץ 13 – אלה מהלכים שנועדו לייצר השתקה והפחדה מפני חופש הביטוי והמידע.

תמונת המציאות שהתקשורת מייצרת, מקשה על הציבור היהודי בישראל לפתח רגשות חמלה ואמפתיה כלפי חפים מפשע שנפגעים בעזה. עד כדי כך שהתייחסות ציבורית לפגיעה בחפים מפשע בעזה אינה יכולה להישמע

שומרי הסף בכלי התקשורת חיוניים כעת יותר מתמיד. מעבר לרגשות האבל, הפחד והזעם, אם אנחנו חפצי חיים אנחנו מוכרחים להתעקש על תקשורת שתאפשר לנו גם לחשוב באופן ביקורתי ועצמאי. זאת כדי להצליח לתקן ולשקם את המציאות שלנו כאן.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.