במסגרת מסע שורשים בפולין הזדמנתי לקבוצה של לא יהודים שבאו לבקר במחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו. התחברתי שם עם אוסטרלי חביב שסיפר לי כי זאת הפעם השנייה שהוא מבקר במחנות. ולא זו בלבד – אלא שהוא שכנע את חבריו לבקר שם גם והם באו בקבוצה למחנות.

התרשמתי מאוד, ואמרתי לו כי בעוד שאני באתי בעקבות משפחתי שנספתה בבירקנאו, הוא בא ללא קשר אישי לשואה. תוך כדי השיחה אתו התבררו לי כמה אמיתות על עצמנו והעולם, על ההבדלים בין איך שאנו תופסים את השואה ואיך אומות העולם תופסות אותה, ואיך כל זה קשור לאקטואליה העכשווית שלנו.

תוך כדי השיחה עם האוסטרלי התבררו לי כמה אמיתות על עצמנו והעולם, על ההבדלים בין איך שאנו תופסים את השואה ואיך אומות העולם תופסות אותה, ואיך כל זה קשור לאקטואליה העכשווית שלנו

בעוד שאנו רואים את השואה כאירוע שקרה לנו, ורק לנו, וככזה שקשור להיסטוריה היהודית ולה בלבד – הרי אומות העולם תופסות את השואה כאירוע אוניברסלי, אירוע בעל משמעות לעולם כולו. לפיכך, אומות העולם מציינות את יום השואה הבינלאומי בנפרד מיום השואה היהודי.

אנחנו היינו קורבנותיה העיקריים של השואה, ותחושת הצדק הבסיסית שלנו לא השאירה לנו את המותרות לראות באסון שלנו "אירוע אוניברסלי". התגובה שלנו, "לא עוד" – הייתה נכונה ובמקומה. השאלה עכשיו היא, אם לא הגיע הזמן שגם אנחנו נצא קצת מן התחושה שהשואה היא רק שלנו, וניפתח לראות איך העולם תופס את השואה. באושוויץ-בירקנאו למדתי כי מחנה בירקנאו יוחד ליהודים בלבד, אבל אושוויץ היה מחנה השמדה שלא יועד ליהודים באופן בלעדי.

חכמי היהדות למדו את לקחי חורבן בית שני, והקימו יהדות מפוארת ללא בית מקדש, אשר בית הכנסת במרכזה, והלקח שהנחילו לעם ישראל היה "לא לעלות על החומה", כלומר: לא להתגרות באומות העולם.

השואה היה אסון עוצמתי לא פחות, והתיאולוגיה היהודית עברה עליו בשתיקה, כאילו לא היה. למשל, תמוהה מלחמת החרדים על ענייני קדושת המת, טומאת המת, וכו' כאשר מיליונים נשרפו והיו לאפר.

כל המהומה הדתית על הר הבית, בניגוד לפסיקת הרבנים לפיה אסור לעלות על ההר, מעידה כי לא רק לקחי השואה לא נלמדו, אלא שגם לקחי חורבן בית שני נשכחו.

איך זה מתקשר לימינו אלה? לא ישירות, אבל בכל זאת. הצומת שבו עומדת ישראל היום הוא בין התחברות לברית של מדינות האזור נגד איראן, לבין הסתגרות בתוך עצמה, בבחינת עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב.

במקום לעסוק בלקחים התיאולוגיים של השואה, ישראל קלועה בתוך הוויכוח הגדול בין החרדים לסרוגים בסוגיית ביאת המשיח – האם הוא יבוא בזמנו החופשי כגרסת החרדים, או בגוג ומגוג, כגרסת הסרוגים.

בעוד שאנו רואים את השואה כאירוע שקרה לנו ורק לנו, וככזה שקשור להיסטוריה היהודית ולה בלבד – הרי שאומות העולם תופסות את השואה כאירוע אוניברסלי, אירוע בעל משמעות לעולם כולו

והשאלה היא אם הבריחה מלקחי השואה לעבר חזיונות גוג ומגוג לא תביא עלינו שואה חדשה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.