"ראייתי טובה למדי, אך איני קובע את מבטי אלא בדברים מועטים בלבד", כתב הוגה הדעות הצרפתי בן המאה השש-עשרה מישל דה מונטן.

קשה לחשוב על מחמאה מתאימה יותר לשמאל הליברלי בן זמננו. כפי שממחישה התחזקות אויבי הדמוקרטיה ברחבי העולם המערבי – השמאל הליברלי ממשיך לגלות עיוורון סלקטיבי מעורר השתאות ביחס למה שמצוי ממש לנגד עיניו.

באקלים הפוליטי הנפיץ ומבשר הרעות, שבו קריסת הדמוקרטיה הליברלית הולכת ומסתמנת כסכנה ברורה ומיידית, קשה שלא לאמץ את צורת הלחימה של חיילי רומי העתיקה – להרים מגינים ולצופף שורות יחד, כצב ענק משוריין. קל להתפתות למסקנה שהציבור המצביע לימין האנטי-דמוקרטי הוא מקרה אבוד, וכל שנותר למחנה הנגדי, הדמוקרטי-ליברלי, לעשות – הוא להתבצר בבייס הקיים.

באקלים הנוכחי קשה לא להרים מגינים ולצופף שורות יחד. קל להתפתות למסקנה שהציבור המצביע לימין האנטי-דמוקרטי הוא מקרה אבוד, וכל שנותר למחנה הדמוקרטי-ליברלי לעשות – הוא להתבצר בבייס הקיים

אולם הסתפקות בתמרון הטקטי המתבקש במסגרת כללי המשחק הנוכחיים, היא תבוסתנית ושטחית. היא מתייחסת לעליית כוחם הפוליטי של הזרמים האנטי-דמוקרטיים כנתון, במקום להתחקות אחר המגמות החברתיות שהובילו לכך, במטרה לשנותן.

לא ניתן באמת להבין את הנחשול האנטי-דמוקרטי העכשווי או להציע דרכים להביסו, מבלי להכיר בבסיס החברתי–כלכלי לעלייתו. כמו ערפדים, ניזונו הימין הפופוליסטי והאלט-רייט במשך עשורים מפצעיה המדממים של החברה המערבית.

זרמים פוליטיים אלו, הקטלניים לדמוקרטיה, התעצמו מתוך כישלונן של מפלגות המיינסטרים הניאו-ליברליות, מימין ומשמאל, לתת מענה למצוקה הגוברת של שכבות נרחבות באוכלוסייה.

אותן שכבות חשות כבר כמה עשורים שהופקרו לגורלן בשוק פרוץ, שבו ממשלות לא הגנו על התעשייה המקומית מפני תחרות גלובלית פרועה; שרשת הביטחון החברתית הענפה – שלא ניתן להפרידה מתחושת שייכות וביטחון קהילתית-תרבותית – אשר נהנו ממנה בעבר, נשמטה מתחת לרגליהן; ושלכידותו של המרקם החברתי, על יסודותיו הלאומיים, הלכה והתערערה כתוצאה ממגמות פירוק של החברה לאינדיבידואלים ושיסועה למגזרים רב-תרבותיים.

זרמים פוליטיים קטלניים לדמוקרטיה, התעצמו מתוך כישלונן של מפלגות המיינסטרים הניאו-ליברליות, מימין ומשמאל, לתת מענה למצוקה הגוברת של שכבות נרחבות באוכלוסייה

הצלחת הימין האנטי-ליברלי לנתב את מצוקות, חרדות וכמיהות בוחריו לאפיקים עקרים והרסניים של שנאת זרים, מתקפה פופוליסטית על המוסדות הדמוקרטיים וקיטוב פוליטי של החברה, מעידה על הוואקום שהותירה ההימנעות של מפלגות המיינסטרים מלתת להן מענה חלופי – סוציאל-דמוקרטי, קהילתני ורפובליקאי במובן הצרפתי של המושג, המקביל ל"ממלכתיות" אצלנו.

הקושי של המחנה הליברלי להישיר מבט לגורמי העומק של הסכנה הנשקפת לו כיום, רחוק מלהיות מקרי. הוא נובע במישרין מהפרדוקס המעמדי של השמאל. ככל שהשכבות המבוססות, אשר חשו עצמן מרוויחות מהשיטה הקיימת, הפכו לבסיס כוחו האלקטורלי – כך התקשה השמאל, מטבע הדברים, לצאת נגד האינטרסים שלהן. הוא התקשר לאתגר באופן מהותי את הסדר הניאו-ליברלי לטובת חלוקה מחדש של ההון והמשאבים החברתיים, במסגרת מדינת רווחה סוציאל-דמוקרטית.

קו ישר נמתח בין המעבר של מצביעי מפלגות קומוניסטיות לשעבר בצרפת לתמיכה במארי לה-פן, הניצול הציני של עוולות עבר חברתיים אמיתיים ומדומים על ידי הביביזם לליבוי מתמיד של שנאת הבייס שלו ל'שמאל', והתמיכה הנרחבת בפריפריה החברתית של אמריקה הלבנה בדונלד טראמפ – לבין ניוון, צמצום ופירוק הסדרי מדינת הרווחה בשלוש המדינות הללו.

בכל הארצות שבהן צמח הפופוליזם בשנים האחרונות, מפלגות המיינסטרים אימצו במידה רבה חזון ניאו-ליברלי, המתעלם מהצורך האנושי – הן בביטחון חברתי והן בתחושת שייכות קהילתית.

אותן מפלגות נטשו סדר יום קולקטיבי לטובת התמקדות בזכויות יחידים ומיעוטים, כאחד מיסודות הסדר הגלובלי החדש. בכך הם הותירו רבים שהצביעו בעבר למפלגות דמוקרטיות, בפני הדילמה – האם לבחור במיינסטרים הליברלי המתכחש לצרכיהם החברתיים-לאומיים, או בזרמי קיצון פופוליסטיים המתיימרים לתת להם מענה. מסולף, שקרי והרסני ככל שיהיה.

הצלחת הימין האנטי-ליברלי לנתב את מצוקות וכמיהות בוחריו לאפיקים עקרים והרסניים: שנאת זרים, מתקפה פופוליסטית על המוסדות הדמוקרטיים וקיטוב חברתי פוליטי – מעידה על הוואקום שהותירו מפלגות המיינסטרים

אם אנו, נאמני הדמוקרטיה הליברלית בכלל, והאגף השמאלי שבמחנה בפרט, חפצי חיים, אין לנו את הפריווילגיה להסתפק בהישרדות פוליטית בטווח הזמן המיידי. עלינו לחתור במקביל לחזור להיות רלוונטיים מבחינה אידאולוגית בכל תחומי החיים, ולא רק במישור האזרחי הקריטי, אך הצר מדי, של זכויות הפרט במובנן הליברלי המצומצם.

עלינו להציג חזון ציוני מחודש של התלכדות חברתית רחבה סביב יסודות לאומיים ותרבותיים, שותפות אזרחית רחבה יותר, ערכים הומניסטיים ודמוקרטיים וסולידריות כלכלית המעוגנת בשיקום מדינת הרווחה.

תנאי הכרחי לכך הוא הפרדה חדה ומוחלטת בין הגילויים הרעיוניים והפוליטיים הקדם-פשיסטיים של מצוקת המעמדות המוחלשים, שאותם יש לדחות ללא פשרות, לבין הצרכים החברתיים והכלכליים שמאחוריהם, הראויים למענה.

זאת, בניגוד מובהק לכשל הלוגי והערכי כאחד שלקו בו ציונים ממלכתיים וסוציאל-דמוקרטים לשעבר שחצו את הקווים היישר אל שורותיו האפלות של הביביזם. אלו כוללים את יובל אלבשן, אבי בראלי וכמובן מוקיון החצר גדי טאוב (שבגרסה עדכנית ל"גלגול" של קפקא, הסיפור על גרגור סמסא שהפך בשנתו לשרץ, עבר מטמורפוזה מבישה מאינטלקטואל ציוני לטרול ביבים אינטרנטי תואם יאיר נתניהו).

עלינו לדחות את בחירתם של אנשי שמאל חברתי לשעבר להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות הימין הקדם-פשיסטי, בה במידה שאסור לנו לשחק לידי הגל העכור של הפופוליזם בכך שנתכחש לבסיס החברתי העמוק לעלייתו.

כיום, כשמסתמנים בקעים בקואליציה, ורבים ממצביעי הליכוד מתקוממים נגד זכויות היתר שהממשלה מעניקה על חשבונם למגזרים מועדפים – החרדים והמתנחלים, חשוב יותר מתמיד שנבחין בין הימין הקדם-פשיסטי לבין מצביעיו.

עלינו לדחות את בחירת אנשי שמאל חברתי לשעבר להפוך לאידיוטים שימושיים בשירות הימין הקדם-פשיסטי, בה במידה שאסור לנו לשחק לידי הגל העכור של הפופוליזם בכך שנתכחש לבסיס החברתי העמוק לעלייתו

הצורך הקיומי העליון של ישראל כיום הוא לשלוח את ממשלת החורבן – האיום המרכזי הנשקף לחזון הציוני בזמננו – לפח האשפה של ההיסטוריה. כדי לעשות זאת עלינו ליצור שותפות פוליטית רחבה עם כמה שיותר מתומכי הליכוד לשעבר. הדרך לכך עוברת בהכרח בהצבת חלופה לאומית מלכדת לשלטון המגזרים המשסע של הביביזם, בדמות שיקום מדינת הרווחה האוניברסלית – ליבה הפועם של הממלכתיות הישראלית.

ניר רייזלר הוא עמית מחקר ולשעבר עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. היה ממקימי עמותת "70 פנים לציונות" ועורך "אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי".