השבוע עצרה ממשלת ישראל מעיסוקיה והקדישה שעתיים תמימות לדיון משמעותי והרה גורל; לא בעניין שיקום הצפון או ערי הדרום החרבות, לא בעניין עסקה לשחרור חטופים וגם לא בעניין פיצוי לחיילים שקיבלו הודעה על הארכת משך שירותם. מה שעמד לנגד עיני חברי הממשלה היה דווקא "האיומים כלפי ראש הממשלה ומשפחתו".

נלעגות הישיבה מתבררת לא רק על רקע המלחמה וצרכיה הבוערים, אלא דווקא לנוכח העובדה שבחינת תופעת האלימות וההסתה הפוליטית, החל מתקופת היישוב ועד ימינו, תגלה כי אלו באו, רובם ככולם, מהצד הימני של המפה הפוליטית.

נלעגות הישיבה מתבררת לא רק על רקע המלחמה וצרכיה הבוערים, אלא דווקא לנוכח העובדה שבחינת תופעת האלימות וההסתה הפוליטית, מתקופת היישוב ועד ימינו, תגלה כי מקור רובם המכריע בצד הימני של המפה

ביטוי ראשון לאלימות פוליטית נמצא ברצח ישראל יעקב דהאן, בשנת 1924, אשר בוצע על ידי אברהם תהומי, מי שהיה בהמשך דרכו מראשוני לוחמי האצ"ל.

מכאן הרשימה ארוכה:

• רצח הלורד מוין בידי אנשי הלח"י.
• מחתרת צריפין של יוצאי הלח"י שביקשה לזרוע טרור כדי לקדם את "מלכות ישראל" בשנות החמישים.
• המחתרת היהודית באמצע שנות השמונים, שביקשה לפוצץ את כיפת הסלע ולקדם מלחמת אחרית הימים.
• רצח אמיל גרינצוויג בידי יונה אברושמי, שביצע את המעשה על רקע "אהבתו למנהיג" כדבריו.
• וכמובן רצח יצחק רבין, שמהווה את שיא של אלימות.

כל זה אם נתעלם מאלימות אנשי הימין נגד ערבים ומיעוטים אחרים, כגון "מחתרת בת עין", ברוך גולדשטיין, "תג מחיר", ועוד מלוא הטנא מעשי אלימות. ברור לכל מי שעיניו בראשו כי מעשים דומים מהצד השני של המתרס הפוליטי לא ייראו ולא יישמעו.

לבד מכך, לממשלה הנוכחית ובעיקר לעומד בראשה, חלק נכבד בעידוד וביצירת אווירה אלימה, הן מילולית והן פיזית; כלפי מתנגדי בנימין נתניהו כמובן. מבט קל על דרכו הפוליטית של בנימין נתניהו מלמד על שימוש מושכל באלימות, הבא לידי ביטוי בעידוד, בקריצה, בהתעלמות או בגינוי בחצי פה, שמתחיל בטרוניה של קוזק נגזל: איפה הייתם כשרדפו אותי ואת משפחתי.

מבט קל על דרכו הפוליטית של נתניהו מלמד על שימוש מושכל באלימות, המתבטא בעידוד, בקריצה, בהתעלמות או בגינוי בחצי פה, שמתחיל בטרוניה של קוזק נגזל: איפה הייתם כשרדפו אותי ואת משפחתי?

ביטוי לדרכו האלימה והמשסה נמצא כבר בקמפיין הבחירות לראשות הליכוד בשנת 1993, שבמהלכו לא נמנע מיצירת דה לגיטימציה לדוד לוי, אשר הוגדר על ידו כ"בכיר בליכוד מוקף בחבורה של פושעים"; בכך הפך אותו ואת תומכיו לבלתי לגיטימיים.

המשך לאותה מגמה נמצא בהסתה ערב רצח רבין. לבד מהופעתו בראש תהלוכה עם ארון הקבורה בצומת רעננה, פעל נתניהו לקעקע את הלגיטימיות של ממשלת רבין, תחת הסיסמה "העם לא בחר". זאת בעוד שסיסמאות כגון "בדם ואש את רבין נגרש" ו"רבין בוגד" לא זכו לגינוי כלשהו מצידו.

גם לאחר הרצח, האיש לא הסיק מסקנות והמשיך בדרכו הקלוקלת, במסגרתה הציג את ראש הממשלה נפתלי בנט כ"לא לגיטימי". המסקנה ברורה: ראש ממשלה לגיטימי יש רק אחד – נתניהו עצמו.

המגמה של שלילת הלגיטימיות ממתנגדיו לא נשארה במישור הפוליטי בלבד והופנתה נגד חלק נכבד בציבור הישראלי. לא פחות. הסיסמה "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" שללה למעשה את הלגיטימיות של מתנגדיו וחלחלה לשיח הציבורי, עד כי המילה "שמאלן" הייתה לקללה. תומכיו מיהרו להפנים את המסר, והסיסמה "שמאלנים בוגדים" הפכה נפוצה.

גם לאחר רצח רבין, האיש לא הסיק מסקנות והמשיך בדרכו הקלוקלת, במסגרתה הציג את ראש הממשלה נפתלי בנט כ"לא לגיטימי". המסקנה ברורה: ראש ממשלה לגיטימי יש רק אחד – נתניהו עצמו

מכאן עלה בהתמדה רף האלימות מצד פעילי ימין, שממהרים לתקוף כל הפגנה שמבטאת איזו ביקורת כלפי המנהיג. ביטוי להלכי הרוח הללו של פעילי הימין, החרדים לשמו הטוב של "המנהיג", ניסח בבהירות הרוצח יונה אברושמי. בראיון שנעשה איתו על רקע הפגנות בלפור גילה אברושמי לא רק את המניע לאלימות אלא אף רמז שזו רצויה ומבורכת:

"כשאתה אוהב בן אדם אתה מוכן למות בשבילו", הכריז אברושמי, "אהבתי את בגין אז כמו שהיום הם מעריצים את נתניהו, ואת נתניהו אני אוהב יותר מאת בגין. אני לא הולך היום לבלפור. יש בחורים צעירים, הם ילכו לשם, והם יודעים מה לעשות". והמבין יבין.

ואכן רבים הבינו. למשל, מול הפגנה של מתנגדי "הרפורמה המשפטית" בירך פעיל הליכוד, איציק זרקא, על מותם של ששת המיליונים וייחל למותם של נוספים, העיקר שכולם ממתנגדי נתניהו: "אשכנזים, טפו עליכם, תישרפו בגיהינום! לא סתם 6 מיליון הלכו. אני גאה, עוד 6 מיליון שיישרפו, הלוואי".

בכך לא די; האיש אף הפנה קריאה ברורה לאלימות כלפי מפגינים: "אלות ופיקות לרגליים, לברכיים. ככה שנה-שנתיים לא תתקרבו בכלל לשום הפגנה". ברור לכל מי שעיניו בראשו כי עניין לנו בקריאה לאלימות, לא כלפי אישיות פוליטית מאובטחת עד השיניים, אלא כלפי אזרחים פשוטים.

מתוך נאמנות לדרכו הפוליטית של נתניהו, שהפכה לדרך המלך של מפלגת השלטון, שלחו בכירי הליכוד ברכות לבביות ליום הולדתו של זרקא. למשל ניר ברקת הגדיר אותו כ"אדם יקר" וכ"פעיל הנאמן לתנועת הליכוד", וכ"חבר יקר שעושה טוב לכולם".

המסר היה ברור. בעקבות זאת החלו פגיעות במפגינים, ניסיונות דריסה, ובהמשך פגיעה במשפחות חטופים ואלימות כלפיהם, ומקרה גדי קדם יוכיח. מול כל גילויי האלימות הללו לא נשמע פרץ וצווחה מלשכת ראש הממשלה. כנראה שאיש לא "אחז בדש מעילו" ולא הפנה את תשומת ליבו לעניין.

"אלות ופיקות לרגליים, לברכיים", קרא זרקא, "ככה שנה-שנתיים לא תתקרבו לשום הפגנה". ברור כי מדובר בקריאה לאלימות, לא כלפי אישיות פוליטית מאובטחת עד השיניים, אלא כלפי אזרחים פשוטים

מכאן ברור כי את אותה ישיבה, בה נכחו השרים והתחרו ביניהם מי יגונן על ראש הממשלה "הרדוף" ומי יעצים בדברי חירוף וגידוף כלפי מתנגדיו – יש לראות כחלק בלתי נפרד מאותה אלימות פוליטית מחושבת, שתכליתה שלילת הלגיטימיות של מתנגדי נתניהו.

מבחינתם, כל התנגדות לנתניהו נתפסת כאלימות, וכל ביקורת כלפיו היא הוצאת דיבה והתרת דם. לכן, במקום שמתנגדי נתניהו יפתחו כל ראיון ב"גינוי כל ביטוי של אלימות מכל צד", טוב יעשו אם ישיבו לאיש, ברוח האמור בתלמוד: "בלום פיך! קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים".

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.