תסריטאית וסופרת. בת 52. עדיין מתרגלת את ההתרווחות בתוך המילה "סופרת". נשואה לשחקן יפתח קליין. אם לשלושה. גרה בתל אביב.
הפגישה מתקיימת בזום אחרי שקבענו להיפגש בשני מועדים שונים, ושניהם בוטלו. בפעם הראשונה בגלל הקורונה שלי ובפעם השנייה בגלל הקורונה שלה.
מה שלומך?
"זו השאלה הפשוטה, שכל כך הסתבכה. שאלה שמעמידה אותנו, מאז שבעה באוקטובר, במצב של מבוכה ותהייה. כל תשובה נשמעת מגושמת ומגומגמת. שלומי בסדר אבל בגדול חרא נוראי.
"אולי אענה בסיפור: לפני שלושה חודשים העברתי סדנת כתיבה בת שלושה מפגשים למפוני קיבוץ בארי בים המלח. בשלב די מוקדם הם ביקשו שלא אשאל מה שלומם. שהשאלה הזאת לא טובה. אז שאלתי אותם מה כן לשאול והם הציעו שאשאל, איך עבר השבוע שלך? איזה דבר נחמד קרה לך השבוע? חיפשנו שאלות חלופיות כי באמת מסובך לענות על השאלה הזאת.
"אני עם תקווה זעירה שאני מחזיקה בלב, כמו שמסוככים על להבה של גפרור, בנוגע לעסקת החטופים. יש סדק לתקווה עכשיו, ולכן חשוב לצאת להפגנות"
"אבל אם בכל זאת את מתעקשת, אז אני עם כאב גרון של פוסט קורונה ועם תקווה זעירה שאני מחזיקה בלב, כמו שמסוככים על להבה של גפרור, בנוגע לעסקת החטופים. יש סדק לתקווה עכשיו, ולכן חשוב לצאת להפגנות".
ואיפה הרוח בשלומך?
"אני שומעת טון אפולוגטי שמתלווה לשאלה שלך, אבל אני חושבת שהרוח היא כמעט הכי חשובה.
"בהמשך לשאלה מה שלומי, אני רוצה לספר לך עוד משהו: אחד הדברים שקרו לי בזמן הזה, כמו בתרגול בודהיסטי, הוא שהתכנסתי אל תוך ההווה. מעולם לא הייתי מצוּפפת אל ההווה כמו עכשיו. אבל מאחר שהעתיד כל כך לא ברור וכל כך לוט בערפל והעבר נדמה לא רלוונטי בתוך עולם שהתהפך, כל מה שנותר – הוא הרגע הזה.
"הרבה שנים אני מנסה לתרגל נוכחות והתרגול עוזר לי עכשיו להתמודד עם המציאות כי אני חושבת שכל מי שממשיך לחפש שליטה מוּעד להכפלה של הסבל. חוסר הוודאות וחוסר השליטה מובילים למצוקה גדולה ואני מנסה לשחרר שם.
"הרבה שנים אני מנסה לתרגל נוכחות והתרגול עוזר לי עכשיו להתמודד עם המציאות כי אני חושבת שכל מי שממשיך לחפש שליטה מוּעד להכפלה של הסבל"
"אני נכנסת אל המחשבה שהדבר היחיד שקיים כרגע באופן מוחלט הוא הרגע הנוכחי, ובו אני מנסה להתקיים. ועוד דבר: יותר מאי פעם ברורה לי כוחה של האהבה. אני מרגישה שזו התרופה היחידה".
כשאת אומרת אהבה בקונטקסט הזה, למה את מתכוונת?
"פגשתי אנשים שנראו כמו סלעים יצוקים מצער. ראיתי את המולקולות הצפופות של הכאב ואת הדחיסות והתלישות הבלתי נתפסות של אנשים שהחיים התפרקו להם ומצאו את עצמם בתוך ארעיות מוחלטת. גרים במלון במשך חודשים. הדבר שהכי התחדד לי בעקבות אותם מפגשים הוא המשקל הסגולי של החסד.
"סדנת הכתיבה הזאת נועדה לנסות לחצוב מעט בסלעי הכאב ולהפוך אותם למילים. באחד המפגשים ביקשתי מהם לתאר יום בחייהם. מישהי הציעה שכל אחד יקרא לטקסט בשם של מספר החדר שלו במלון. הם כתבו דברים יפהפיים. מטלטלים.
"פגשתי אנשים שנראו כמו סלעים יצוקים מצער. ראיתי את המולקולות הצפופות של הכאב ואת הדחיסות והתלישות הבלתי נתפסות של אנשים שהחיים התפרקו להם ומצאו את עצמם בתוך ארעיות מוחלטת"
"אחת מהן, אישה בסוף שנות ה־30, הביאה את הזווית של האימא שמתמודדת עם הפרימה של המשפחה. עם העובדה שכל אחד מפוזר באיזה חדר. שאין חלל משפחתי אחד. היא כתבה על הניסיון להחזיק חיים, הדבר הזה שאימהות עושות באופן אינסטינקטיבי; רוקמות במשך שנים את הרקמה המשפחתית ופתאום – נופלת עין. איך קולעים מחדש את המקלעת הזאת כשהכול פרום?
"ואז היא כתבה איך בכל בוקר היא יורדת לחדר האוכל במלון וחאלד, המלצר, זוכר לשים לה בצד חלב שיבולת שועל, בשביל הקפה; ואיך היא יוצאת לעשן סיגריה ומכריחה את עצמה לאזור כוחות כדי לרצות לחיות גם היום. והחלב שיבולת שועל שחאלד זוכר להביא לה בכל בוקר, מה זה אם לא אהבה?"
כלומר, היכולת להביט באחר מבעד לכאב ולקושי, ולהשפיע טוב.
"את יודעת, ראיתי כמה משמעות יש לחיבוק אמיתי גם בתוך טרגדיות בלתי נתפסות. כמה משמעות יש לרגע שבו אדם מרגיש שהוא יכול לחלוק את משקל הצער שלו עם עוד אדם.
"זה לא באמת אפשרי, כי בסופו של דבר אנשים לבדם, אבל אם יש רגע אחד שבו את נותנת למישהו לחלוק איתך מעט מהמשקל ואומרת לו, 'זה בסדר, תישען עליי, אני יכולה להחזיק. אולי אני יכולה רק מעט אבל בוא, שים את הראש על הכתף שלי'. הנה. יש בזה אהבה. ואני מרגישה שאפשר וחשוב, כל אחד כפי יכולתו, להחזיק ביחד.
"ראיתי כמה משמעות יש לחיבוק אמיתי גם בתוך טרגדיות בלתי נתפסות. כמה משמעות יש לרגע שבו אדם מרגיש שהוא יכול לחלוק את משקל הצער שלו עם עוד אדם"
"הסדנה הזאת הייתה חסד המבט והקשב, חסד הרכינה כדי לשמוע לחישה בלתי נשמעת, להקשיב למה האחר זקוק".
בספר "אומנות האהבה" אריך פרום כותב בדיוק את זה. שאהבה היא פעילות, הכרעה, ולא תוצא סביל.
"אהבה היא לזכור איך מישהו שותה את הקפה".
מה עשו לך המפגשים האלה?
"אני חושבת שמפגשים שבהם אנחנו נוכחים באמת, באופן אותנטי, משפיעים עלינו. אפילו משנים אותנו. אני נושאת את האנשים האלה בלב וגם שומרת איתם על קשר. כמו בשיר של אבטיפוס – 'אמרת לי אתמול שחלמת עלי בלילה / זה דבר כל כך נחמד, לדעת שמישהו חולם עליך…' – גם אני חושבת שכשחולמים על מישהו, יוצרים הכפלות שלו בעולם. עוד אפשרות שלו".
והזמן הזה יצר כמעט מרוץ אחרי ההכפלות. אחרי הזיכרון. מלחמה נגד השכחה. כל כך הרבה אנשים נרצחו באותו יום וכל פיסת זיכרון יקרה. יש המון אנשים לזכור.
"כמה ימים אחרי האסון, לקראת טקסי הקבורה של חברי בארי שנרצחו, מאה במספר, היה פרויקט לכתיבת הספדים. כמו בהרבה קיבוצים, גם בבארי נהוג היה לכתוב הספד קיבוצי על אדם שהולך לעולמו. לספר מעט מקורות חייו. חברי הקיבוץ ההלומים לא יכלו לעמוד בכמות ההספדים, אז פנו לכותבים וכותבות וביקשו שייקחו חלק במאמץ.
"הייתי צריכה לכתוב הספד על אישה שלא פגשתי מימיי ולדבר עם הבת שלה ועם האחיות שלה. לשאול מי היא הייתה כדי לכתוב עליה"
"לפני שפניתי לכתיבה השתתפתי בשיחת זום חירומית עם דלפין הורווילר – רַבָּה צרפתייה שכתבה את הספר "לחיות עם המתים שלנו" (הוצאת לוקוס) ומלווה תהליכי אבל. ביקשו ממנה להנחות את כותבי ההספדים בבואם לשוחח עם משפחות הנרצחים, כדי לקבל מידע. הייתי צריכה לכתוב הספד על אישה שלא פגשתי מימיי ולדבר עם הבת שלה ועם האחיות שלה. לשאול מי היא הייתה כדי לכתוב עליה".
ומה נאמר בשיחה עם הורווילר? איך ניגשים לאנשים במצב כזה?
"זו הייתה שיחה יפהפייה ואני זוכרת שאחד הדברים שהיא אמרה הוא שהקרבה למוות ולאבל היא אזור גבוה מבחינה רוחנית ולכן נדרש שם תדר גבוה של הקשבה ותשומת לב. כדי שאפשר יהיה לשמוע דברים שסמויים מן האוזן, מן העין, נמצאים באזור דמדומים בין כאן לבין מקום אחר. דרוש תדר כמו של משרוקית כלבים, שהולך לאיבוד בגסות היום־יום. זה שוב קשור לנימה הדקה של החסד.
"דווקא בגלל שהזמן הזה כותש את הלב אני הרבה יותר ערנית לחוטים הדקים ולקורים המוזהבים שמנצנצים בתוכו. הקורים הדקיקים של היופי. אפילו בטיול הבוקר עם הכלב, אני רואה את הפריחה הצהובה של העץ שאני לא יודעת את שמו והנה, המקום בתוכי שמתרונן, ער וחד מאי פעם, דווקא נוכַח הקדרות הכללית האיומה".
תוכלי לקרוא לזה התעקשות על החיים? בחירה?
"לא בטוחה, אבל אני מלאת פליאה אל מול ה־גם וגם של החיים. ההתקיימות הסימולטנית מדהימה אותי. הסיטואציה כל כך קיצונית עד שמצד אחד היא מקהה אותנו, גם אם את לא מהאנשים שנפגעו במעגלים ראשונים. כי כמה זמן אפשר לשאת סבל? כמה אפשר לקרוא את החדשות מבלי להתקהות? אז ברור שיש קהות, אבל באופן מוזר דווקא לנוכח הררי הסבל בולטת ביתר שאת ההתקיימות המתמדת, הדקה והעיקשת, של היופי".
"כמה זמן אפשר לשאת סבל? כמה אפשר לקרוא את החדשות מבלי להתקהות? אז ברור שיש קהות, אבל באופן מוזר דווקא לנוכח הררי הסבל בולטת ביתר שאת ההתקיימות המתמדת, הדקה והעיקשת, של היופי"
הירוק היום ירוק מאוד…
"כן. אז אני טוֹוה לעצמי קוּרי יופי וחסד בשביל להצליח לחיות".
כתסריטאית וסופרת, כתיבה היא חלק מרכזי בעשייה שלך. איך את מקיימת אותה בימים האלה או אולי נכון יותר לשאול, איך היא מקיימת אותך?
"אני נמצאת בתוך שלושה פרויקטים תסריטאיים שהתחילו לפני שבעה באוקטובר. מדובר בשלוש סדרות למבוגרים, שתיים כבר ממש בתוך כתיבה. זאת שעדיין נמצאת בפיתוח, מבוססת על הספר שלי "סיפורים מן הפרידה".
"אני עובדת עם שותפות ושותף. בעולם הזה דברים לוקחים הרבה זמן, וברגע הראשון הכול קפא. התאבן. אי אפשר היה לעשות שום דבר.
"אחרי שמעט התעשתנו, שאלנו את עצמנו מה עושים? נראה לי בלתי אפשרי להמשיך בתסריט כפי שהיה, כי הדמויות לא חוו את שבעה באוקטובר. הן חיות בעולם ישן. עם הזמן הדברים השתנו וקיבלו את הפריזמה של עכשיו. אי אפשר שלא. אני רואה איך כל דבר שאני עושה, מקבל תפנית. כמו גוף שקיבל מכה חזקה והכל זז. הרקמות התמקמו אחרת".
ואיך את מאחה את הפרודות?
"יש משפט שתמיד מנחם אותי: 'חכם השביל מההולכים בו.' אני מזכירה לעצמי שאנחנו רואים מקטע צר בלבד של תהליכים שהתחילו עוד קודם ויימשכו עוד הרבה קדימה. יש לי צורך לנסות להבין את מה שלא נתפס בתודעה אבל המילים לא מצליחות להכיל את המשמעויות החדשות של המציאות.
"המאבק הפנימי שלי הוא על השגה של איזו הבנה. אני יודעת שזה אבוד מראש אבל אני מנסה להבין, וכדי להבין את מה שאי אפשר להבין אני מנסה להרחיב בתוכי את התמונה"
"המאבק הפנימי שלי הוא על השגה של איזו הבנה. אני יודעת שזה אבוד מראש אבל אני מנסה להבין, וכדי להבין את מה שאי אפשר להבין אני מנסה להרחיב בתוכי את התמונה. לנסות להבין תהליכים ואירועים היסטוריים. לקרוא הרבה מאמרים על ההיסטוריה של המלחמות והמשטרים. איכשהו, זה אוסף אותי.
לנסות להבין את השבר זה כמו לנסות לפענח שפה זרה. שפה שלא שגורה בנפש. את כנראה לא דוברת את השפה.
"מאז שבעה באוקטובר אני מרגישה ביתר שאת את החלוקה המגדרית, כולל בבית. בשיחות עם גברים סביבי אני שומעת את ה'אין ברירה, צריך להחזיר להם'. דיבור אגרסיבי וכוחני שבתוכו אני שומעת את חוסר היכולת להשלים עם התבוסה, עם חוסר האונים, ואני בכוונה בוחרת במילה אונים. האימפוטנציה הכי בלתי נסבלת עבור גברים היא תחושת המפלה, חוסר היכולת להגן.
"אף פעם לא שמעתי מגברים סביבי תגובות כל כך קיצוניות לאלימות מינית כמו ביחס למה שקרה לנשים באותו יום. אולי זה יישמע בוטה, אבל הנשים המחוּללות חיללו גם את כבוד הבעלוּת. המלחמה נוגעת באזורים הקמאיים בנפש.
"מצד אחד, אנחנו חיים ב־2024. יש פה AI. מצד שני, אנחנו כמו שבטים במערות וקשה להכיל את הפער. בסוף, לכולם יש אינסטינקט להגן על הילדים אבל בעת מלחמה אנחנו שבים למקומות הפרימיטיביים – הגבר חוזר להילחם על שלום הילדים, והאישה לאסוף לחיקה את כל הילדים, גם את אלה שלא היא ילדה".
ובתוך הפערים האלה, עוד פועמת בך התשוקה ליצירה? טעם?
"יותר מאי פעם. מעולם לא ישבתי לכתוב כל כך הרבה שעות. היצירה היא ממ"ד, זה מה שהבנתי וזה כמעט לא משנה איזה סוג של יצירה כי פעולת היצירה מרפאת, בעודה מתרחשת. תנועת האצבעות על המקלדת היא תנועה של הלב והיא תנועת מאבק כנגד הקיפאון, כנגד ההתאבנות, כנגד השיתוק.
"התשוקה ליצירה היא עיר מקלט, מקום לברוח אליו, להתנחם בו, וגם זה קשור ליופי. למול התחושה שהכול כאוטי – אני חייבת להיאחז במוצקויות. בהתאמה, גם הקריאה שלי השתנתה".
"התשוקה ליצירה היא עיר מקלט, מקום לברוח אליו, להתנחם בו, וגם זה קשור ליופי. למול התחושה שהכול כאוטי – אני חייבת להיאחז במוצקויות. בהתאמה, גם הקריאה שלי השתנתה"
מה השתנה בה?
"יש לי המון קריאות חובה. אני קוראת יותר טקסטים שאני מוכרחה מאשר כאלה שאני ממש רוצה. אבל הדרך שבה אני קוראת עכשיו דומה לדרך שבה למדתי להסתכל על הפריחה הצהובה ברחוב. לפעמים אין לי אוויר מרוב התפעלות.
"בשנים האחרונות אני מנחה קבוצת קריאה. זו קבוצה שהולכת איתי כברת דרך. אחת לחודש אנחנו בוחרים ספר וקוראים יחד ומתוך המפגש מתגלה איזו נפש עירומה קולקטיבית, וזה דבר מדהים. אנשים מניחים את עצמם בחדר, דרך הסיפור, ומתחולל חסד.
"לאחרונה, הנחיתי מפגש קריאה בעקבות הנובלה נוכח הים של דוד פוגל וזה חתיכת עירוי של יופי ואני מרגישה שאני זקוקה עכשיו לאינפוזיות כאלה של יופי.
"כשאת קוראת את מוכנה להניח את עצמך בתוך נעליים, עיניים ונפש של אדם אחר. את חורגת הכי רחוק מעצמך ובו בזמן מגיעה הכי קרוב אל עצמך"
"כשאת קוראת את מוכנה להניח את עצמך בתוך נעליים, עיניים ונפש של אדם אחר. את חורגת הכי רחוק מעצמך ובו בזמן מגיעה הכי קרוב אל עצמך. הקריאה היא גם כרטיס טיסה לארצות חדשות, גם מטה קסמים שמאפשר לך להשתגר אל נפשות של זולת אחר וגם החץ שיורה אותך אל מקומות עמוקים בתוכך. קריאה מאפשרת, באופן סובלימטיבי, לחוות דברים מרחיקי לכת. קריאה היא פלא. וגם כתיבה.
"אתמול בארוחת הערב המשפחתית הצעתי שכל אחד יגיד משהו טוב שנכנס לו לחיים בעת האחרונה. שיתפתי שהדבר הטוב שנכנס לחיי הוא ההוראה. התחלתי ללמד כתיבה".
איזו יצירת אומנות נגעה בך לאחרונה?
"הספר "השמים שבתוכי" של אתי הילסום. אני חושבת שהוא המניואל של התקופה. הוא כל הדברים שאני מנסה להיות מכוונת אליהם. הכול כתוב שם, באופן נשגב".
אז אפשר לומר שהוא לא רק יפה ספרותית, אלא גם שינה משהו בתאים שלך?
"אני רוצה להאמין שכן. אני חושבת שמה שאימצתי מתוך הכתיבה שלה הוא ההבנה לאן להפנות את המבט. אני מרגישה שיש שם בחירה, לשמור על מבט סימולטני, להיות ערנית גם אל הכאב וגם אל היופי. אני שם.
"אני משתדלת עד כמה שזה נשלט לא להיות באשמה אלא באהבה. בכל יום שישי אני מדליקה נרות ונושאת תפילה. אימצתי את הטקס הזה לפני שבע שנים, מאז שנאווה (סמל) דודה שלי וסבתא שלי נפטרו"
בלי אשמת ניצולים?
"לא. ואגיד לך למה. הבנתי שאשמה היא רגש לא מקדם. פעם יפתח, בן הזוג שלי, אמר לי, כשהתבכיינתי על איזו אשמה חוזרת: שירי, זו התבוססות. או שתפסיקי להרגיש אשמה או שתמצאי משהו לעשות כדי לתקן, להיטיב.
"אז אני משתדלת עד כמה שזה נשלט לא להיות באשמה אלא באהבה. בכל יום שישי אני מדליקה נרות ונושאת תפילה. אימצתי את הטקס הזה לפני שבע שנים, מאז שנאווה (סמל) דודה שלי וסבתא שלי נפטרו. אני מתפללת על חבריי על אהוביי על העולם כולו, ותמיד בסוף התפילה אני מבקשת מאלוהים להיות צינור של אהבה".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם