המלחמה המדממת שבה אנו נמצאים החלה ב-7.10.23, אבל ניצניה היו שם הרבה לפני כן. ישראל ניהלה מדיניות סותרת מאז ומתמיד בכל הנוגע ליישות הפלסטינית, זה לא חדש. אבל כעת אנחנו מצויים עשרה חודשים בתוך מלחמה מול הפלסטינים, חמאס, חזבאללה, הח'ותים, האיראנים, ובראש וראשונה במלחמת אזרחים. מלחמה שבה צד אחד תומך נלהב בראש הממשלה וצד אחר הוא מגוון רחב של דעות והשקפות מ"רק לא ביבי" ועד מאבק לשחרור החטופים והחטופות.

אני מדגיש שבצד הזה יש מגוון רחב של השקפות – כי זה מעיק על סביבת ראש הממשלה ושליחיו בקואליציה. להם היה נוח אילו המחאות היו מדויקות יותר, "רק לא ביבי", כדי להוכיח את מה שטוענים, שהמחאות נגד ביבי גרמו או תרמו למצב. במילים אחרות, לטענתם הסרבנות להתנדב למילואים סיפקה פתח לחמאס לצאת להתקפה. במלחמת תעמולה העובדות לא חשובות, מהרגע שנבחר מסר חייבים להתמיד בו.

במחנה המתנגד למדיניות הממשלה, יש כאמור יותר מדי מסרים, מה שמקשה על תועמלני הצד השני במשימתם. לכן אפשר לראות שתומכי ראש הממשלה ומשפיעני הרשת בשירותו מנסים לפגוע בכל מי שמעז לדבר נגד ראש הממשלה.

ברשתות מתנהלת מלחמת אזרחים דיגיטלית, כשכל אחד מנסה את מזלו בבוטות, בקללות ובשלל דרכים יצירתיות. השטף הוא בלתי נתפש, אבל ללא ספק משרת את הממשלה הנוכחית, שנהנית בפועל (גם אם לא בסקרים) מרוב מוצק ונאמן.

ברשתות מתנהלת מלחמת אזרחים דיגיטלית, כשכל אחד מנסה את מזלו בבוטות, בקללות ובשלל דרכים יצירתיות. השטף הוא בלתי נתפש, אבל ללא ספק משרת את הממשלה הנוכחית, שנהנית בפועל מרוב מוצק ונאמן

עם כל הרצון שיקומו חמישה עד עשרה חברי קואליציה, שהבטן שלהם מתהפכת מהמתרחש במדינה, זה לא קורה. עולם כמנהגו, החטופות והחטופים בסבל נוראי, יש מעת לעת מתווה על השולחן – אבל המשא ומתן נסחב ונסחב.

ושוב חילופי טענות, בנימין נתניהו מאשים את חמאס או גורמים כאלה ואחרים בישראל, חמאס מאשים את נתניהו, וגם האמריקאים והמצרים עם בטן מלאה. בשורה התחתונה, אזרחים ואזרחיות חשים שהממשלה נלחמת בהם, וכמובן שתומכי הממשלה חשים שאזרחים אחרים נלחמים בממשלה הנבחרת.

כך כנראה נראית מלחמת אזרחים פוסט מודרנית ונראה שנזקיה קשים, ואולי אף יותר מכך, קשים לריפוי.

במצב הקיים אין כלים דמוקרטיים שיעצרו את הממשלה המכהנת, כדי לפחות לבדוק מה קרה ב-7.10.23. הטענה המרכזית היא שלא ניתן לחקור בזמן מלחמה, אבל אף אחד לא מוכן לומר מתי המלחמה הזאת תגיע לקיצה. הרגילו אותנו שזו מלחמה ארוכה, ואפילו נזקיה לא מטרידים יותר מדי. נראה שקולות תושבי הדרום והצפון שהפסידו את ביתם ואת עצמאותם לא מטרידים יותר מדי ולא הביאו לזעקה ציבורית משמעותית כזו או אחרת.

התיאור הזה נועד להמחיש עד כמה הדמוקרטיה שברירית ועד כמה ניתן להשתמש בה לרעה, כפי שהממשלה הנוכחית עושה זאת. יש כאן ניצול ציני ולא מוסרי של רוב חוקי ויציב של 64 ח"כים בקואליציה. למה לא מוסרי? כי הממשלה חייבת לתת הסברים לציבור על מה שקרה, מה שקורה ומה שיקרה.

הממשלה מסלימה את מצב החירום התמידי שמשרת את קיומה, ומתעלמת מזעקות האזרחים, בטענה שהאזרחים רוצים להפיל ממשלה נבחרת בלי בחירות. אגב הטענה הזאת נסמכת על ההפגנות בחודשים האחרונים הקוראות לבחירות עכשיו.

הסלמת מצב החירום התמידי ממחיש עד כמה הדמוקרטיה שברירית ועד כמה ניתן להשתמש בה לרעה, כפי שהממשלה הנוכחית עושה. יש כאן ניצול ציני ולא מוסרי של רוב חוקי ויציב של 64 חכ"ים בקואליציה

הפתרון לטעמי מתחיל מאתנו, הכותבות והכותבים, שצריכים להוביל לשיח של טוב משותף. חשוב שגם משפיעני הרשת ימתנו את הטון וישתחררו מהשיח הנוכחי. לגבי חברי הכנסת, הגיעה השעה שהם יחתמו על קוד אתי מוסכם שינתב את השיח הציבורי שלהם בכנסת וברשתות אל הטוב המשותף.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.