אילוסטרציה: שטעטל רוסי/פולני או כפר יהודי ב־1916 (צילום: Lebrecht Music & Arts / Alamy Stock Photo)
Lebrecht Music & Arts / Alamy Stock Photo
אילוסטרציה: שטעטל רוסי/פולני או כפר יהודי ב־1916

בחזרה לשטעטל

ריאיון שלום בוגוסלבסקי מפריך בספר חדש, "מזרח אירופה היהודית", את הסטריאוטיפים על היהודי הקורבן – ומציג יהודים חזקים, מאורגנים, מעורים ומרושתים בסביבה, וגם חמושים ומגויסים ● בריאיון לזמן ישראל מסביר בוגוסלבסקי כי טראומת הגיוס הכפוי לצבאות רוסיה ואוסטריה משפיעה על החרדים עד היום: "ניסו להטמיע אותם בחברה הכללית"

החברה החרדית־אשכנזית רואה בעצמה ממשיכת דרכם של מיליוני היהודים שחיו במאות השנים הקודמות במזרח אירופה. חלק מהחרדים מדברים יידיש; חלק מלבושם הגיע ממזרח אירופה – וכך גם שמותיהן של חסידויות וישיבות. אבל ההיסטוריה לא תומכת בראייה הזאת.

שלום בוגוסלבסקי, מדריך טיולים ומרצה על מזרח אירופה, כתב את ספר ההיסטוריה הפופולרית "הסיפור הבלתי־סביר והלא־מספיק־זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית", שיצא לאור במאי בהוצאת זרש. הספר מצייר תמונה מלאת חיים של העיירות היהודיות ("שטעטלך") בפולין, אוקראינה, ליטא ובלארוס – שהיו שונות מאוד מהחברה החרדית בישראל.

היהודים בעיירות היו דתיים שומרי מצוות, אך מרכז חייהם לא היה לימוד התורה וההלכה, אלא פרנסתם כסוחרים, בעלי מלאכה ומנהלי עסקים שחכרו מאצילים. הספר של בוגוסלבסקי מציין:

"הם עבדו בקדחתנות ולא יכלו להקדיש את מרב זמנם ללימוד ולפולחן גם אם היו רוצים […] אילו היו נוהגים כך, השלטון היה נפטר מהם – אם הם לא היו מתים מרעב.

"כדי לקבל את חסות השלטון, לשרוד ולשגשג, היהודים היו צריכים להיות מתוחכמים, מאורגנים, גמישים, ממולחים ואמיצים, ולעבוד קשה […] הם היו חברה חלוצית ויזמית שפרשה רשתות מסחר, דיפלומטיה ושירותים".

ביתה של משפחה יהודית בעיירה שרהורוד באוקראינה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)
ביתה של משפחה יהודית בעיירה שרהורוד באוקראינה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)

יתרה מזו: רבים מהיהודים בעיירות עד תחילת המאה ה־19 היו חמושים ושירתו בצבאות שונים. ליהודים שהיו במעמד העירוני – מעמד גבוה ביחס לרוב האוכלוסייה – הייתה זכות (פריווילגיה) לשאת נשק. הספר מציין:

"בשונה מהמיתוס המקובל, היהודים עשו מה שיכלו כדי להגן על עצמם ולא הסתפקו בתפילות לסיוע שמיימי […] הם לא היו קרבן פסיבי […] נלחמו נגד תוקפיהם לעתים קרובות […] רבים מהם הסתובבו חמושים וידעו להילחם. יהודים נשאו עימם אקדחים […] מפני שחיו באזור מסוכן, שורץ שודדים […]

"בכל עיר הייתה 'מיליציה', מעין כיתת כוננות […] (חברי המיליציה) קיבלו אימון וסייעו בהגנת העיר, אם הותקפה. על היהודים הוטל לקנות נשק ולשרת במיליציות העירוניות, או במיליציות משלהם.

"המיליציה היהודית הייתה אחראית לאיוש הביצורים הסמוכים לשכונה שלהם […] בתי הכנסת היו חלק מהביצורים ועל גגם הייתה עמדת ירי. כשאויב הופיע, היהודים עלו לגגות בתי הכנסת, חמושים ברובים וקשתות.

בית כנסת יהודי מבוצר עם עמדת ירי על גגו, שרהורוד, אוקראינה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)
בית כנסת יהודי מבוצר עם עמדת ירי על גגו, שרהורוד, אוקראינה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)

"הרב מאיר מלובלין ציין בתשובה לשאלת תלמיד בזמן פשיטות של טטרים: 'כל אחד חייב לערוך מלחמה כנגדם עם כלי משחיתו בידו' […] סבסטיאן מי'ציניסקי, חוקר פולני מהמאה ה־18, כתב: 'עם חרב, קשת וכידון עולים היהודים בשמחה על גב הסוס ומתייצבים בגבורה'.

"היהודים חיו במרחב כאוטי ואלים, רב־לאומי ורב־דתי, עם בריתות מתחלפות, והיה עליהם להיות כוח פעיל, לתמרן בין כוחות ולכרות בריתות".

נוסף על המיליציות, הספר מספר על יהודים רבים ששירתו בצבאות של הממלכות ששלטו במזרח אירופה: פולין, ליטא, האיחוד הפולני־ליטאי, רוסיה ואוסטריה – ואפילו בחיילות של הקוזאקים. הספר מספר על ברכה בן אהרון, לוחם יהודי ששירת ביחידת קוזאקים יחד עם עשרה יהודים אחרים ו"נודע כלוחם אמיץ. בעיני בני הזמן, לא היה דבר מפתיע בשירות יהודים ביחידת קוזאקים".

הציור "הקוזאקים מזפורוצ'יה כותבים תשובה לסולטן הטורקי" מאת איליה ג'פירמוביץ' רפין (צילום: מוויקיפדיה, מאושר לשימוש חופשי)
הציור "הקוזאקים מזפוריז'יה כותבים תשובה לסולטן הטורקי" מאת איליה רפין (צילום: ויקיפדיה)

כאשר הקוזאקים מרדו בממלכת פולין־ליטא וטבחו בפולנים וביהודים, היהודים נלחמו בהם. בוגוסלבסקי מצטט תיאורים של מרד הקוזאקים במאה ה־17 (הזכור בהיסטוריוגרפיה היהודית כ"גזרות ת"ח־ת"ט") מהספר "יוון מצולה" שכתב הרב נתן נטע הנובר, שחי בזמן המרד:

"היו במבצר 600 גיבורי חיל מהשרים (האצילים) של עם פולין, וגם כשני אלפי יהודים, בהם גם גיבורי חיל ומלומדי מלחמה. ויכרתו ברית, היהודים והשרים […] וחיזקו המבצר מאוד, וחמושים עלו בני ישראל בכלי זין. ויעלו על החומה, ובכל פעם שקרבו היוונים (הקוזאקים) למבצר, וירו העומדים על החומה בחיצים ובקנים. ויכו מהיוונים עם רב, וינוסו מפני בני ישראל, ובני ישראל אזרו חיל וירדפו אחריהם ויכו מהם מאות".

בוגוסלבסקי מציין, לפי ספרו של הנובר:

"היהודים הקימו רשת מודיעינית והפולנים היו תלויים בה למידע על האויב. לשום צבא לא היה סיכוי לעבור בלי שהיהודים יראו אותו או ישמעו עליו מבעלי בריתם".

"הגיוס לצבא הרוסי היא טראומה הזכורה עד היום"

בריאיון לזמן ישראל מסביר בוגוסלבסקי: "החרדים רואים את עצמם כשריד ליהודים במזרח אירופה. גם מי שלא חרדים רואים אותם ככה. אבל האמת שונה. החרדים חיים בתקופה המודרנית והחרדיות היא תופעה מודרנית.

שלום בוגוסלבסקי (צילום: אביחי ניצן)
שלום בוגוסלבסקי (צילום: אביחי ניצן)

"זה נכון שלחילונים יש אתוס של מרד בעבר ונטישת היהדות הישנה, ולחרדים יש אתוס של שימור העבר ומנהגי 'רטרו' כמו יידיש ולבוש. אבל החרדים אדוקים מאוד, מתאמצים להקפיד על כל פרט בהלכה, וגם הוסיפו הרבה החמרות חדשות. הדת ולימוד התורה הם מרכז עולמם.

"ואילו היהודים בעיירות, פרט לאליטה דקיקה של רבנים ומלומדים, היו צריכים להתקיים ולהתפרנס בתנאים הקשים של העבר, בסביבה שבחלקה לא הייתה יהודית. הקפדה במצוות והשקעת זמן בלימוד לא היו זמינים להם".

גם העובדה שיהודים רבים במזרח אירופה שירתו בצבאות מעידה כי החרדים הם לא ממשיכי דרכם?
"בזה אני דווקא לא בטוח. הסירוב של החרדים להתגייס הוא לא מטעמים פציפיסטיים, ולא עניין חדש, אלא המשך למסורת מהעבר, להתנגדות היהודים במאה ה־19 לגיוס החובה שהוטל עליהם".

האימפריות שאפו "לתרבת" את היהודים, כלומר, לשנות את אורח חייהם. "גיוס החובה לא היה רק צורך ביטחוני, אלא אמצעי ל'חינוך מחדש' לאוכלוסיות חריגות, ביניהן היהודים"

מרבית העיירות היהודיות נמצאו מהמאה ה־15 עד ה־18 בשטח ממלכת האיחוד הפולני־ליטאי, שבו התקיים משטר פיאודלי מבוזר. ליהודים באיחוד הייתה הנהגה פוליטית חזקה משלהם עם סמכויות שלטוניות אוטונומיות, כולל שיפוט, אריכת חוק וגביית מיסים, וקשרים חזקים עם האצילים ששלטו באיחוד.

שרידי העיירה קז'ימייז' ליד קרקוב, כיום בקרקוב עצמה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)
שרידי העיירה קז'ימייז ליד קרקוב, כיום בקרקוב עצמה (צילום: שלום בוגוסלבסקי)

בסוף המאה ה־18 רוב האיחוד חולק בין האימפריות השכנות, הרוסית והאוסטרית. האימפריות ריסקו את ההנהגות האוטונומיות והנהיגו משטר ריכוזי וחוק אחיד. האימפריות התירו ליהודים לקיים מצוות, אבל שאפו "לתרבת" אותם, כלומר, לשנות את אורח חייהם ותרבותם ולקרבם לאלה של האוכלוסייה השלטת.

חלק מהיהודים – אנשי "תנועת ההשכלה" שמהם צמחה בהמשך היהדות החילונית – תמכו בשינויים הללו; חלקם – האורתודוקסים, שמהם צמחה בהמשך היהדות הדתית והחרדית – התנגדו. שתי האימפריות הנהיגו גיוס חובה, והאורתודוקסים התנגדו לו.

"זאת הייתה טראומה רצינית. באימפריה הרוסית הגיוס התבצע בצורה אכזרית. גייסו ל־25 שנה, בתנאים קשים, ולפעמים גייסו ילדים. היהודים השמרנים התייחסו לגיוס כניסיון להביא להתבוללות, ל'שמד'"

לדברי בוגוסלבסקי: "גיוס החובה באירופה לא היה רק צורך ביטחוני, אלא אמצעי לאסימילציה, 'חינוך מחדש' לאוכלוסיות חריגות, ביניהן היהודים.

"חלק מהיהודים ה'משכילים', ה'פרוגרסיביים', שהיו בתהליך חילון ורצו להשתלב בחברה הכללית, תמכו בגיוס כאמצעי להשתלבות, ואילו האורתודוקסים, השמרנים, התנגדו לו, מאותה סיבה".

העיירה לחווה בפולין, 1926 (צילום: מוויקיפדיה, מותרת לשימוש חופשי)
העיירה לחווא בפולין, 1926 (צילום: ויקיפדיה)

האם הגיוס ההוא היה טראומה המשפיעה על יחס החרדים לגיוס עד היום?
"כן. זאת הייתה טראומה רצינית. קודם כל, באימפריה הרוסית, שבה חיו רוב היהודים, הגיוס התבצע בצורה אכזרית. גייסו חלקים קטנים מהאוכלוסייה, לפי מכסות ל־25 שנה בתנאים קשים, ולפעמים גייסו ילדים, בני 12 ואפילו בני שמונה.

"מנהיגי הקהילות היהודיות היו אלה שהחליטו מי יתגייס, ולעתים בחרו דווקא בילדים ממשפחות עניות שהיוו נטל כלכלי; אבל בזיכרון הקולקטיבי היהודי זה נתפש כ'גזרות' שהצאר הטיל.

"החרדים חיים את העבר ועדיין זוכרים היטב את 'גזרות הגיוס' מהמאה ה־19. והאמת, גם בישראל יש בשיח הגיוס אלמנטים של 'כור היתוך', רצון לחנך חרדים. הם מזהים את זה"

"צורת הגיוס הזאת הופסקה לקראת סוף המאה ה־19 ובמרכז אירופה היה גיוס חובה כללי בתנאים סבירים יותר. אבל היהודים השמרנים התייחסו לגיוס כניסיון לפרק את החברה המסורתית ולהביא להתבוללות, ל'שמד'.

"החרדים חיים את העבר באופן יותר אינטנסיבי מהחילונים – ועדיין זוכרים היטב את 'גזרות הגיוס' מהמאה ה־19. ייתכן שיש מי שמנציח את הטראומה במכוון ומשתמש בה, כמו שאנשים אחרים עושים עם ההיסטוריה לצרכיהם בהווה".

הפגנה במאה שערים נגד גיוס חרדים, 30 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)
הפגנה במאה שערים נגד גיוס חרדים, 30 ביוני 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

הם לא מודעים להבדל בין מדינות שניסו "לתקן" יהודים, למדינה יהודית שמתאמצת להתאים את הצבא לאורח החיים החרדי?
"גם בצבאות אירופיים במאה ה־19, אפילו ברוסיה, היו חוקים שהבטיחו, בתיאוריה, שיהודים יוכלו להתפלל, ובמידת האפשר לשמור שבת וכשרות. אבל בפרקטיקה זה לא תמיד היה ככה, ולא תמיד אפילו ניסו.

"והאמת, גם בישראל יש בשיח הגיוס אלמנטים של 'כור היתוך', רצון לשלב ולחנך את החרדים. החרדים מזהים את זה – וחוששים שחלק מהחרדים שיתגייסו לא ישתחררו חרדים. הם יודעים שאצל חיילים דתיים־לאומיים יש עזיבה של הדת.

"החרדים לא רוצים להשתנות ומבינים שהגיוס הוא קטליזטור לשינוי. זה לא אומר שאני בהכרח נגד גיוס חרדים, אבל אני מבין את הבסיס להתנגדות שלהם"

"כשאנשים יוצאים מהקהילה הסגורה, המשפחה, השכונה, מערכת החינוך ונחשפים לחברה הכללית – חלקם עוזבים. החרדים לא רוצים להשתנות ומבינים שהגיוס הוא קטליזטור לשינוי. זה לא אומר שאני בהכרח נגד גיוס חרדים, אבל אני מבין את הבסיס להתנגדות שלהם".

היהודים במזרח אירופה סחרו ועבדו עם לא יהודים, היו שכנים שלהם ושירתו איתם בצבאות. למה זה לא גרם להם לעזוב את הדת?
"כי החרדים חיים בחברה מודרנית, שבה כל אינדיבידואל יכול לבחור את אורח חייו, והקהילה הדתית היא וולונטרית. רוצה – תישאר בקהילה, לא רוצה – תעזוב.

חיילים דתיים מתפללים במהלך אימון, אילוסטרציה (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)
אילוסטרציה: חיילים דתיים מתפללים במהלך אימון (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

"בתוך הקהילה אנשים פחות חשופים לאפשרות הבחירה. אבל כשהם יוצאים ונחשפים יש לעולם החיצוני כוח משיכה גדול. זה מה שקרה להרבה מאוד יהודים מאז המאה ה־19 באירופה ואחר כך בארה"ב ובארץ.

"בחברה הטרום־מודרנית, עד המאה ה־18, כל האנשים התחלקו לקהילות אוטונומיות שהשתייכו לדת כלשהי. הקהילות לא היו וולונטריות, אלא בעלות כוח שלטוני. אם יהודי חילל שבת בפרהסיה, לא רק שעשו לו שיימינג, אלא גם הענישו אותו. יכלו לחבר אותו באזיקים לקיר בית הכנסת ולהשאיר אותו שם ליום שלם, למשל".

"בחברה הטרום־מודרנית כולם התחלקו לקהילות אוטונומיות דתיות עם כוח שלטוני. החרדים חיים בחברה מודרנית, שבה הקהילה הדתית היא וולונטרית ואפשר לעזוב אותה. לעולם החיצוני יש כוח משיכה גדול"

אז למה היהודים לא התנצרו?
"לנוצרים היו קהילות משלהם עם חוקים נוקשים וסמכויות כפייה משלהן. והאמת שלרוב היהודים במזרח אירופה לא היה כדאי להתנצר. ליהודים בצמרת, העשירים ביותר, כן. מי שהתנצר יכול היה לקבל תואר אצולה ותפקידים בכירים שהיו אסורים ליהודים.

"אבל סוחר יהודי רגיל שהתנצר נשאר באותו מקצוע ועבר מהקהילה היהודית המוכרת והתומכת, עם רשת הקשרים הבינלאומית שעזרה לו בעבודה, לקהילה זרה שהתייחסה אליו בחשדנות. ויהודי מהכפר שהיה מתנצר היה מאבד את חירותו והופך לאריס".

הציור "שטעטעל" מאת חנה קובלסקה, 1934 (צילום: Zip Lexing / Alamy Stock Photo)
הציור "שטעטעל" מאת חנה קובלסקה, 1934 (צילום: Zip Lexing / Alamy Stock Photo)

הקונטקסט של הפרעות: "האלימות לא כוונה רק ליהודים"

בוגוסלבסקי, בן 47, נולד בנובוסיבירסק, רוסיה, וחי מגיל חמש עד היום בירושלים. מתחילת העשור הקודם ועד מגפת הקורונה הדריך תיירים ישראלים בכל מזרח אירופה; מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה נאלץ להתרחק משתי המדינות ועובד בעיקר בטיולים במדינות האיחוד האירופי כמו פולין, וכן בהרצאות בישראל.

בוגוסלבסקי, נשוי ואב לשניים, עבד על ספרו כחמש שנים. הוא מבהיר בהקדמה לספר כי הוא אינו היסטוריון מקצועי, וכי הספר אינו חושף מידע חדש: "המשימה שלי אינה גילוי העבר, אלא הנגשה שלו".

הספר כתוב בשפה קלילה, מתובלת בסלנג, במונחים מעודכנים. "ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה נתפשת כמשהו זקן, אפרורי ועגום. אני מנסה להראות שהיא לא כזאת"

עטיפת הספר"מזרח אירופה היהודית" מאת שלום בוגוסלבסקי, הוצאת זרש (צילום: איור: שמעון אנגל, עיצוב: סטודיו דוב אברמסון)
עטיפת הספר של בוגוסלבסקי (איור: שמעון אנגל, עיצוב: סטודיו דוב אברמסון)

הספר כתוב בשפה קלילה למדי, מתובלת בסלנג ומשתמש במונחים מעודכנים במקום המונחים המיושנים המקובלים בספרים על התקופה. למסבאות שהיהודים ניהלו הוא קורא "טברנות" ולמשקה שהגישו בהן "וודקה", ולא "יי"ש". להנהגה היהודית האוטונומית, שלרוב מכונה "ועד", הוא קורא "פרלמנט".

לדברי בוגוסלבסקי: "ההיסטוריה היהודית במזרח אירופה נתפשת כמשהו זקן, אפרורי, עגום, לא מושך. ואם אני מנסה להראות שהיא לא הייתה כזאת, כדאי שאראה זאת בסגנון הכתיבה".

הספר מתאר לא רק את תולדות וחיי היהודים, אלא גם את ההיסטוריה הכללית של האזור, בטענה שלא ניתן להבין את חיי היהודים בלעדיה. בספר נכתב:

"היהודים היו חלק בלתי נפרד מהסביבה שבה חיו […] העיירות היהודיות לא היו רק יהודיות. כהכללה, היהודים מנו כמחצית מאוכלוסייתן, ולצדם אוקראינים, פולנים, בלארוסים, ליטאים, גרמנים, רוסים, טאטארים, הונגרים […] וקהילות נפרדות של יהודים קראים".

"הקבוצות האלה נפגשו בשוק וברחוב. האנשים עשו עסקים יחד, היו תלויים זה בזה, קשרו קשרי ידידות ולפעמים גם קשרים רומנטיים, למרות הטאבו. אבל ההיכרות הייתה שטחית. כל קבוצה חיה בעולם פנימי משלה. והן לא אהבו זו את זו.

"בימי שגרה העוינות בין הקבוצות התבטאה בבדיחות, עלבונות, ויכוחים, ונדליזם, מהומות וקטטות. במלחמות היא התפרצה באלימות רצחנית".

ציור עממי אוקראיני מהמאה ה-19 של קוזאקים תולים מלווה בריבית יהודי (צילום: מוויקיפדיה, מאושר לשימוש חופשי)
ציור עממי אוקראיני מהמאה ה־19 של קוזאקים תולים מלווה בריבית יהודי (צילום: ויקיפדיה)

הספר מתאר פוגרומים ואירועים שבהם נרצחו המוני יהודים, לא רק מזווית ראייתם של היהודים, אלא גם של אלה שטבחו בהם, ומספר על מניעי הפורעים והרקע לאירועים. בספר נכתב:

"במשך רוב ההיסטוריה, גברים חמושים שמגיעים להרוג, לאנוס, להרוס ולבזוז היו עניין רגיל. הם היו חיילי צבא פולש, או צבא ארצכם, שודדים, מורדים, לוכדי עבדים, שכירי חרב מובטלים, בני אצולה משועממים, או בורגנים שפרצו במהומות. לפעמים כל הטוב הזה יועד ספציפית ליהודים, לפעמים למישהו אחר. לרוב, מרחץ הדמים היה משותף לכולם".

דיוקן גרפיטי של הגר"א ("הגאון") על קיר בווילנה, ליטא (צילום: שלום בוגוסלבסקי)
דיוקן גרפיטי של הגר"א ("הגאון") על קיר בווילנה, ליטא (צילום: שלום בוגוסלבסקי)

הספר מציין את העובדה שבמרד הקוזאקים נרצחו רבבות יהודים, אבל מראה את ההקשר שבו התרחש:

"הפער בין עוצמת הקוזאקים לתפקיד השולי שהשליטון הועיד להם כשכירי חבר מזדמנים הוביל לשורת מרידות שהתנהלו ודוכאו במרחץ דמים. היהודים היו חלק מהצד הפולני (שנגדו הקוזאקים התמרדו).

"היהודים לא היו הקרבנות היחידים. דברים דומים נעשו לפולנים ואוקראינים, ובמיוחד לאנשי הכנסייה שביניהם. האם היהודים נטבחו במספרים גדולים במיוחד, או באכזריות גדולה במיוחד? אנחנו לא יודעים.

"בדימוי (המקובל היום) בסגנון בית ספר תיכון, היהודי מגלם את תפקיד החנון הממושקף והחלשלוש ששקוע בלימודיו, ואילו הקוזאק את הבריון הפיזי, הטיפש, השמח והפרוע שמתעלל בו בכל הזדמנות. הדימוי הזה לא עושה צדק עם החברה היהודית ולא עם הקוזאקית".

משפחה יהודית מחוץ לביתה שנבזז בפרעות קישינב ב־1903 (צילום: רשות הכלל)
משפחה יהודית מחוץ לביתה שנבזז בפרעות קישינב ב־1903 (צילום: רשות הכלל)

הספר של בוגוסלבסקי כולל תיאורים מעניינים של החברה הקוזאקית. הוא מספר על חיי מנהיג המרד, בוגדן חמלניצקי, שהונצח בזיכרון היהודי כצורר – ומתאר את מניעיו וצדדים המורכבים ואף החיוביים באישיותו.

לדברי בוגוסלבסקי, "רבי הנובר, שכתב על המרד בזמן אמת, הסביר יפה את הקונטקסט שלו, אז גם אני מרשה לעצמי להסביר אותו".

"אני נותן קונטקסט לאירועים מחרידים. זאת פריווילגיה של הריחוק. היום הטראומה טרייה. כשבאים מהרווארד ואומרים 'יש קונטקסט' אני מתחרפן. אנחנו לא רוצים לדבר על הקונטקסט, דווקא בגלל שאנחנו יודעים שהוא קיים"

אתה מסביר את ההקשר של הרבה אירועים מחרידים נוספים. כשאנשים מדברים על ההקשר של טבח השבעה באוקטובר, זה מעורר זעם.
"נכון, אני מסביר את הקונטקסט לאירועים מחרידים. אבל זאת הפריווילגיה של הריחוק. אני יושב בנחת מאות שנים אחר כך. היום הטראומה שלנו טרייה ולדברים יש משמעות אקטואלית.

"כשאנשים באים מהרווארד ואומרים לנו 'למה שעשו לכם יש קונטקסט' אני מתחרפן עליהם. כי הסאבטקסט של אמירות כאלה זה ניסיון לגמד את המעשים, שלא לומר – להצדיק אותם. אנחנו לא רוצים לדבר על הקונטקסט כרגע, דווקא בגלל שאנחנו כן יודעים טוב מאוד שהוא קיים. שיש סכסוך ויש כיבוש".

השטעטל היהודי לובומל בווהלין שבמזרח פולין (כיום באוקראינה), 1917. אילוסטרציה (צילום: ויקיפדיה)
השטעטל היהודי לובומל בווהלין שבמזרח פולין (כיום באוקראינה), 1917. אילוסטרציה (צילום: ויקיפדיה)

יש תפישה רווחת בקרב יהודים, שאומרת: "אנחנו שונים לגמרי מכל עם אחר, מבודדים, וכל – או רוב – העולם תמיד נגדנו, זה תמיד היה ותמיד יהיה ככה, לא משנה מה נעשה". הספר שלך מראה מציאות שונה מההנחות הללו.
"היהודים היו חלק אינטגרלי מהחברה במזרח אירופה. מושרשים, חלק מהנוף. לממלכת פולין־ליטא הייתה רשימה רשמית של קבוצות אנשים שהוגדרו כ'זרים', למשל צרפתים וסקוטים. היהודים לא נמצאו בה, כי הם לא היו זרים.

"הם גם לא ראו את עצמם כזרים. יש פרוטוקולים מוועידות של יהודים בזמן מרד פולני נגד רוסיה, שבהן יהודים אמרו שצריך להצטרף למרד, כי 'אנחנו מאות שנים כאן, בפולין, התייחסו אלינו טוב ויש לנו שותפות גורל עם הפולנים'.

"ליהודים במזרח אירופה לא הייתה תפישה של 'לא משנה מה נעשה, כולם נגדנו'. הם הבינו שלהתנהלות מול הסביבה יש תוצאות – והייתה להם מערכת בריתות עם לא יהודים"

"זה נכון שהיהודים תמיד חיו תחת איום. כל מזרח אירופה התחלקה לקהילות מסוכסכות ביניהן וכולם תמיד היו תחת איום כלשהו. אבל היהודים היו תחת איום מיוחד, כי הם היו המיעוט הלא נוצרי היחיד באירופה שבכלל נתנו לו להתקיים, וקיומם היה תמיד על תנאי.

"הם היו בני חסות ישירים של השלטון – המלך, ובפולין־ליטא גם של האצילים – והיו צריכים להביא לו תועלת. הקהילה גבתה מהיהודים מיסים והעבירה לשלטונות. אם היהודים לא היו מרוויחים ומשלמים מספיק – הם היו עפים משם.

Russian / Polish shtetl or Jewish village . (צילום: Lebrecht Music & Arts / Alamy Stock Photo)
אילוסטרציה: שטעטל רוסי/פולני או כפר יהודי (צילום: Lebrecht Music & Arts / Alamy Stock Photo)

"אז ליהודים לא הייתה תפישה פסיבית של 'לא משנה מה נעשה, כולם יהיו נגדנו'. הם הבינו שלהתנהלותם מול הסביבה יש תוצאות והשלכות, והייתה להם מערכת בריתות ושיתופי פעולה עם לא יהודים".

"רוסיה לא תגשים את מטרתה"

בתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, בוגוסלבסקי – שמכיר את שתי המדינות היטב ודובר רוסית וכן אוקראינית בסיסית – הרבה לכתוב ניתוחים של המלחמה בתקשורת וברשתות החברתיות ולהתראיין כמומחה לנושא. הוא חזה שרוסיה לא תצליח לכבוש את אוקראינה, אך לא צפה שהמלחמה תימשך זמן כה רב.

"עמים אחרים שהיו להם אימפריות, כמו הבריטים והטורקים, הסתגלו לחיים בלעדיהן ופיתחו זהות לאומית חדשה. רוסיה עוד לא שם. אבל רוסיה לא הצליחה, ולדעתי לא תצליח, להגשים את המטרה שלה במלחמה"

ספרו של בוגוסלבסקי, שנכתב בחלקו תוך כדי המלחמה, מספר על הרקע ההיסטורי שממנו צמח הסכסוך הרוסי–אוקראיני. לדבריו: "השליטה באוקראינה תמיד הייתה שאיפה מרכזית של רוסיה, בגלל הקשר ההיסטורי ביניהן, והצורך הכלכלי והתרבותי של רוסיה להתפשט מערבה. רוסיה שולטת כבר 400–500 שנה על שטחים עצומים, אבל אוקראינה הכי חשובה לה.

"בתפישה הרוסית, כדי להיות אימפריה חייבים את אוקראינה – וחייבים אימפריה. עמים אחרים שהיו להם אימפריות, כמו הבריטים והטורקים, הסתגלו לחיים בלעדיהן ופיתחו זהות לאומית חדשה. רוסיה עוד לא שם. אבל רוסיה לא הצליחה, ולדעתי לא תצליח, להגשים את המטרה שלה במלחמה".

אישה עוברת ליד בית שנפגע מהפצצה רוסית בעיר קופיאנסק, אוקראינה, 20 בפברואר 2023 (צילום: AP Photo/Vadim Ghirda)
אישה עוברת ליד בית שנפגע מהפצצה רוסית בעיר קופיאנסק, אוקראינה, 20 בפברואר 2023 (צילום: AP Photo/Vadim Ghirda)

אוקראינה תצליח לדעתך להשיג את מטרתה המוצהרת – החזרת שלמותה הטריטוריאלית?
"סביר להניח שלא. אבל היא הצליחה במטרה הבסיסית – שמירת עצמאותה".

בוגוסלבסקי משיב לשאלות על סוגיות אקטואליות כאלה בהסתייגות. הידע ההיסטורי שרכש לא גורם לו להתיימר להבין את ההווה ולדעת את העתיד. לדבריו: "לא למדתי מההיסטוריה דברים חד־משמעיים על ההווה.

"לאנשים נדמה שההיסטוריה 'מוכיחה' אג'נדות על ההווה. אבל דווקא כשמתעמקים בה מגלים שזה לא ככה. ההיסטוריה מעשירה ומשפרת את הבנת העולם, אבל לא מכתיבה את המסקנות".

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
1, היהודים אבלים שבע שבועות בשנה (ספירת העומר בעקבות מרחץ דמים במרד בר כוכבא, כ 24 אלף בחורי ישיבה), לומר בדיוק את זה, שלא אוחזים יותר בחרב על טריטוריה. זה הסיבה היחידה למה החרדים לא מ... המשך קריאה

1, היהודים אבלים שבע שבועות בשנה (ספירת העומר בעקבות מרחץ דמים במרד בר כוכבא, כ 24 אלף בחורי ישיבה), לומר בדיוק את זה, שלא אוחזים יותר בחרב על טריטוריה.
זה הסיבה היחידה למה החרדים לא מתגייסים. ולכן אפי' שכל הצבא יהיה חרדית למהדרין, החרדים לא יתגייסו. מאותו סיבה היהודים לא התגייסו במדינות זרות מאז מרד בר כוכבא.
2, היהודים נרדפים תמיד מהסיבה הפשוטה, שהם "עם" שכזה שאסור לו ריבון אדם על אדם. כלומר הם ההוכחה החיה שבני אנוש לא צריכים ריבון אדם על אדם, ולכן בני המשטרים (הפנאטים של פעם והמודרניים והפוסט מודרניים) רודים אותם. מאותו סיבה הישראלי רודה בחרדי.
והיות שהם כאלה, הם חייבים בכל מקום להצליח יותר מהמקומי בכדי לשרוד, ובמשחק הכלכלי של בני המשטר מאז רומי, היהודים מצליחים ברמות מטורפות, ואז פורצת האנטישמיות. כי אם כזר אתה מכנס הרבה הון מקומי, טבעי ביותר שהמקומיים יתקוממו על אנשי ההון במיוחד שהם זרים = אנטישמיות.
שאלת המיליון דולר היא, כלפי הישראלי. הרי החרדי\היהודי לא עשיר אלא דווקא עני, אז למה הישראלי רודה בו יומם ולילה?! התשובה היא כנ"ל שהישראלי כבן משטר קלסי לא סובל את החיה שמוכיח אותו שבן אנוש לא צריך להיות בן משטר = לא צריך ריבון אדם על אדם.

עוד 2,523 מילים ו-1 תגובות
סגירה