אמיר אבו סלאח בן ה-16 היה מגן שמאלי בקבוצת הנוער של מועדון בני ממב"ע מהגולן ותלמיד מצטיין בבית ספר בקריית שמונה. הוא היה אחד מכוכבי הקבוצה וניבאו לו עתיד מבטיח כדורגלן במועדון הקטן וגם מעבר לו.
בסוף העונה שעברה, אמיר הצטלם עם צלחת האליפות של קבוצת הנוער שעלתה מהליגה השנייה לשלישית ונראה כמו כל נער ושחקן שזוכה להצלחה וציון דרך. מאושר, מחייך ונינוח. הצלחת היא הוכחה לעבודה הקשה ולהישג שלו ושל הקבוצה. המטרה הושגה והעונה שעברה הוכתרה בהצלחה. העונה הבאה כבר לא תתחיל לעולם.
גם ג'וני אבראהים בן ה-13 שיחק בקבוצת הילדים של המועדון והיה דמות דומיננטית ונמרצת. חזאם אבו סלאח בן ה-15 שיחק בקבוצה במשך שנתיים ועמד לחזור לשורותיה בקיץ זה.
אמיר, ג'וני וחזאם נהרגו ביום שבת, יחד עם תשעה ילדים וילדות נוספים, כשרקטה נחתה על מגרש הכדורגל שבלב מג'דל שמס – פיסת דשא ירוקה ומרכז של חיים וספורט עבור תושבי המקום
אמיר, ג'וני וחזאם נהרגו ביום שבת, יחד עם תשעה ילדים וילדות נוספים, כשרקטה נחתה על מגרש הכדורגל שבלב מג'דל שמס – פיסת דשא ירוקה במבוך הבטון האפור של העיירה ההררית, ומרכז של חיים וספורט עבור תושבי המקום.
"זו מכה לעדה, לגולן, למדינה, לכדורגל ולמועדון", אמר אתמול וג'די אלקיש, הרוח החיה שמאחורי מועדון בני ממב"ע, "אנחנו רק 24 שעות אחרי האסון ועדיין כואבים ובהלם. הם ילדים מקסימים, מחונכים ומנומסים. ילדים מיוחדים".
"זו מכה לעדה, לגולן, למדינה, לכדורגל ולמועדון", אמר אתמול וג'די אלקיש, הרוח החיה שמאחורי בני ממב"ע, "אנחנו עדיין כואבים ובהלם. הם ילדים מקסימים, מחונכים ומנומסים. ילדים מיוחדים"
חיים בישראל, מזדהים עם סוריה
בני ממב"ע אינו מועדון רגיל. סיפורו של המועדון שנוסד ב-2015 משקף את חיי הקהילה הדרוזית בגולן ובמזרח התיכון, בין המדינות, המלחמות, האינטרסים וגם הרצון הפשוט לשחק, להשתלב ולזכות בהערכה.
במשך שנים היה הכדורגל הדבר האחרון בדרך להשתלבות של תושבי הכפרים הדרוזים – הסמל והמחסום הרגשי הגדול שנותר אחרי 50 שנה של חיים בישראל.
הדרוזים הם קבוצה שהסתעפה מהאסלאם במאה ה-11 ומאז חיים כדת מסוגרת. "הם סבלו מרדיפות של מוסלמים כי הם נחשבו לכופרים ולכן הם חיים בישובים הררים", מסביר ד"ר סלים בריק מהאוניברסיטה הפתוחה.
הם פזורים ברחבי המזרח התיכון וכ-135 אלף חיים בישראל לצד פזורות גדולות בארצות הברית, קנדה וקולומביה. "הדרוזים לא רשאים להקים צבא משלהם והם חייבים להיות נאמנים למדינה בה הם חיים. הדת אוסרת על הקמת מדינה משלהם", אומר בריק.
האיסור הזה עיצב את חיי הדרוזים במדינה. רובם נאמנים למדינת ישראל, משרתים בכוחות הביטחון, מתוארים כחלק מ"ברית דמים" עם המדינה – אבל מופלים ומבוזים על פי חוק הלאום. הדרוזים ברמת הגולן השתלבו באורח מעשי בחיים בישראל מאז מלחמת ששת הימים. הם עובדים עם ישראלים, מדברים עברית שוטפת, אבל במשך עשרות שנים נותרו נאמנים למולדת הסורית.
ארבעת הישובים הדרוזים בגולן – מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא – הם שהקנו למועדון הכדורגל את ראשי התיבות של שמו, והיו בין הישובים הבודדים שנותרו ברמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים. שאר התושבים הסורים ברחו או גורשו.
ארבעת הישובים הדרוזים בגולן – מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא – הם שהקנו למועדון הכדורגל את ראשי התיבות של שמו, והיו בין הישובים הבודדים שנותרו ברמת הגולן אחרי מלחמת ששת הימים
ארבעת הישובים נועדו לשמש כאזור חיץ דרוזי. התוכנית כשלה, וישראל מצאה את עצמה עם אוכלוסייה דרוזית נאמנה לסוריה. היו לכך סיבות דתיות ותרבותיות וגם פרקטיות: במשך שנים ניהלה ישראל משא ומתן עם סוריה על החזרת הגולן והיה ברור שאותם יישובים לא יישארו בריבונות ישראלית, ומכאן שעדיף היה להמשיך להפגין נאמנות לסורים.
ב-1981 סיפחה ישראל את הגולן והפגנות פרצו ביישובים, שם התושבים סירבו לקבל תעודת זהות ישראלית. אלו שבכל זאת ניפקו לעצמם תעודה ישראלית, הוחרמו ובודדו.
אבל המציאות כפתה התקרבות אל ישראל והישראלים. הצעירים שנולדו לתוך חיים בישראל, גדלו עם ישראלים, דיברו עברית, למדו ועבדו עם ישראלים ולא פעם גם הרגישו כישראלים ולא כסורים.
"הופתעתי כשצעירים סיפרו לי שהם מרגיש ישראלים ולא יודעים כלום על סוריה", אומר בריק. ההתנגדות לישראל הלכה והתפוררה ונותר רק סמל אחד שהדור המבוגר נאחז בו: כדורגל.
"הופתעתי כשצעירים סיפרו לי שהם מרגיש ישראלים ולא יודעים כלום על סוריה". ההתנגדות לישראל הלכה והתפוררה ונותר רק סמל אחד שהדור המבוגר נאחז בו: כדורגל
חלום של שנים
הקמת מועדון מקומי שישחק בליגה הישראלית היה טאבו אחרון עבור זקני העדה, ואנשי הכפרים נאלצו להסתפק בליגה פנימית ומוגבלת של ארבע קבוצות, שלא ענתה על הרצון להתחרות כשווים ולהתפתח, לצאת החוצה ולזכות בהערכה.
ב-2013 נערך ניסיון ראשון להקים קבוצה במג'דל שמס שתתחרה בליגות בישראל, אבל מפגינים ובעלי הדעה הורו לצעירים ש"זוהי אדמה סורית ולהתאחדות הכדורגל הישראלית אין סמכות כאן".
ב-2013 נערך ניסיון ראשון להקים קבוצה במג'דל שמס שתתחרה בליגות בישראל, אבל מפגינים ובעלי הדעה הורו לצעירים ש"זוהי אדמה סורית ולהתאחדות הכדורגל הישראלית אין סמכות כאן"
נדיב איוב היה מאמן הקבוצה ואמר אז: "זהו אסון עבורנו ובייחוד עבור הילדים. זה היה אמור להיות משחק היסטורי עבורנו, משחק בית ראשון. דבר לא הכין אותנו למצב הזה".
אבל התהליך כבר היה בעיצומו ושנתיים מאוחר יותר נוסד מועדון בני ממב"ע – והפעם הצליח לטעת שורשים באדמת הבזלת של הגולן. אחד המייסדים היה אלקיש, מורה לחינוך גופני בן 41 מבוקעאתא, שחקן עבר של הפועל קריית שמונה.
"חלמתי על כך במשך שנים" הוא סיפר לזמן ישראל לפני מספר שנים. "ראיתי שיש הרבה שחקנים טובים בכפרים ושאם נתאחד, נוכל להקים קבוצה חזקה. זה לא סוד שכמה אנשים התנגדו לרעיון וניסו להרוג את היוזמה, אבל המלחמה בסוריה נתנה לנו דחיפה. הזמן עשה את העבודה. מה שמותר היום, היה אסור בעבר".
מלחמת האזרחים בסוריה התנהלה מעבר לגדר של מג'דל שמס, בטווח שמיעה ממסעדה וקרוב ללב. לכל אחד מתושבי הכפרים יש קרובים בסוריה והדאגה לקרובים היא מעמודי התווך של החיים הדרוזים.
בין האיום של טרור אסלאמי מצד אחד והברבריות של משטר אסד והכוחות הרוסים בסוריה, ישראל פתאום הפכה להיות האופציה היותר שפויה ולבטח הבטוחה יותר. "יש איום קיומי על כל הדרוזים במזרח התיכון מלבד בישראל, כולל הגולן, באופן פרדוקסלי", אמר אז בריק.
הסיכוי שהיישובים יחזרו לסוריה הלך וקטן, הקשרים הרגשיים למולדת הישנה הלכו והתרופפו בקרב צעירים שלא הכירו אותה כלל, וכוחם של זקני הכפרים נחלש אף הוא. הזמן הבשיל להקים מועדון כדורגל בישראל
הסיכוי שהיישובים יחזרו לסוריה הלך וקטן עם השנים, הקשרים הרגשיים למולדת הישנה הלכו והתרופפו בקרב צעירים שלא הכירו אותה כלל, וכוחם של זקני הכפרים נחלש אף הוא. הזמן הבשיל להקים מועדון כדורגל שישחק בישראל.
אלקיש הוא הפנים הידידותיות של בני ממב"ע. שחקן ומאמן בעבר, דמות דומיננטית במועדון ושר החוץ שלה. "כמו שישנם ישראלים ממוצא מרוקאי או תימני כך אני דרוזי ממוצא סורי שחי בישראל בצורה מכובדת ואני אוהב את חיי כאן", הוא אומר. בכדי לשכנע את השמרנים, הוא נאלץ לגייס תותחים כבדים.
סמיח סמארה הוא מגדל מנגו ומייסד נוסף של המועדון. הוא העניק את השמות פידל והוואנה לילדיו והיה נוכח בהלווייתו של פידל קסטרו בקובה. "אני מהפכן" הוא אומר. הוא מוחצן, חובב פרובוקציות וגם נכלא בעבר בשל הברחת נשק.
"אנשים משתנים", הוא אמר, "יצחק רבין של 87 אינו רבין של 92 וסמיח של 2001 אינו סמיח של 2018. הייתי בן 20 והברחתי נשק, ישבתי בכלא, למדתי והשתנתי. אני עובד עם יהודים כל יום וכמעט כולם מבינים אותי. כן, ישבתי בכלא אבל לא רצחתי אף אחד. לא עשיתי משהו בלתי נסלח.
"אנשים שאלו אותי למה אני רוצה קבוצה בליגות הישראליות ועניתי – 'תגיד לי אתה למה לא'. הדרוזים בגולן עובדים עם משרד הביטחון, מלמדים בבתי ספר ישראלים, עורכי דין מייצגים בבתי משפט ישראלים אבל רק לשחק כדורגל עם הישראלים היה אסור".
"הדרוזים בגולן עובדים עם משרד הביטחון, מלמדים בבתי ספר ישראלים, עורכי דין מייצגים בבתי משפט ישראלים אבל רק לשחק כדורגל עם הישראלים היה אסור"
אז מה השתנה?
"המלחמה בסוריה הבהירה שאנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. הדרוזים של הגולן רוצים לחיות במקום שיעניק להם ביטחון למרות הקשרים עם סוריה. ואיפה המקום הזה? בישראל, אחי. אדם אינו יכול להרגיש שייך למקום שבו בנו נרצח, משפחתו נחטפת ושאין לו אוכל וגג מעל ראשו.
"אני מנהיג מטבעי ועם הכריזמה והיכולת הרטורית שלי הצלחתי לשכנע אנשים שאמרו, נו טוב, אם סמיח הפוליטיקאי תומך במועדון, זה שישב בכלא על פשעים נגד ישראל, אולי זה דבר טוב.
"אני יודע שגורלנו אינו בידנו. ישנו כיבוש מאז 1967 ואי הוודאות הוא הגורם הקבוע בחיינו. לא בחרנו לחיות בישראל ולא נחליט אם נחזור לסוריה. בינתיים, אני חי את חיי כמו כל אזרח. הכיבוש החל ב-1967 ואני לא חושב שהוא יסתיים במהרה. עד אז, אני לא יכול לחיות בלי כדורגל".
"אני יודע שגורלנו אינו בידנו. לא בחרנו לחיות בישראל ולא נחליט אם נחזור לסוריה. בינתיים, אני חי את חיי כמו כל אזרח. הכיבוש החל ב-1967 ואני לא חושב שהוא יסתיים במהרה. עד אז, אני לא יכול לחיות בלי כדורגל"
וזהו העקרון הפעולה הפשוט של בני ממב"ע: שים אנשים במקום אחד והם יקימו קבוצה שתייצג אותם ואת זהותם. 48 שנים בלי קבוצת כדורגל לאהוד, לאהוב, לעקוב אחריה, להיות גאה או מאוכזב בה, הם מחיר כבד מדי עבור קונפליקט שבו לאיש לא אכפת מהתושבים הדרוזים של הגולן.
קבוצת כדורגל מקומית היא סמל חשוב, מוקד פעילות חברתית וספורטיבית ועיסוק חשוב מדי מכדי להפקיד אותו בידי פוליטיקאים.
הקבוצה החלה לשחק בליגה החמישית ועלתה לרביעית בעונתה השנייה ושם היא משחקת היום, במגרש בבוקעאתא למרגלות החרמון. ישנם ימים בהם זהו הרקע היפה ביותר למשחק כדורגל בישראל כולה.
רגע השיא של המועדון היה מפעל הגביע של הקבוצה ב-2018, אז הקבוצה הפתיעה ואחרי סדרת ניצחונות שיחקה מול מכבי תל אביב בנתניה ואף החזיקה מעמד 70 דקות לפני שנוצחה.
המועדון זכה לפרסום, הכרה, המשחק שודר בטלוויזיה ובני ממב"ע הפכו להיות הקבוצה של הגולן. החזון של קבוצה מאוחדת התגשם.
מאז הפך המועדון למוסד חברתי חשוב. הוקמו עוד קבוצות נוער וילדים, כולל קבוצות בנות. הם מספקים מסגרת ספורטיבית לתושבי הכפרים בנוסף לקבוצה הבוגרת והפכו חלק מהנוף המקומי. בין הרי הגעש הכבויים, אתרי ההנצחה, שלדי הטנקים וחיות הבר, בני ממב"ע הפכו לחלק מהנוף של הגולן.
מאז הפך המועדון למוסד חברתי חשוב. הוקמו עוד קבוצות נוער וילדים, כולל קבוצות בנות. הם מספקים מסגרת ספורטיבית לתושבי הכפרים בנוסף לקבוצה הבוגרת והפכו חלק מהנוף המקומי
מכה קטלנית
ב-2018 ראיתי את קבוצת הנוער משחקת נגד קבוצה מטמרה במגרשים הסינתטיים בקריית שמונה. השחקנים משתי הקבוצות שיחקו בהרכבים מעורבים, צעקו בעברית וערבית, ועל הספסל צפו שלוש בנות בלבוש אופנתי ובחור אחד במכנסים הרחבים המסורתיים וכיסוי הראש הלבן הגדול.
השחקנים משתי הקבוצות שיחקו בהרכבים מעורבים, צעקו בעברית וערבית, ועל הספסל צפו שלוש בנות בלבוש אופנתי ובחור אחד במכנסים הרחבים המסורתיים וכיסוי הראש הלבן הגדול
היום קריית שמונה היא עיר רפאים, המגרשים מופצצים ומצולקים, איש אינו בטוח בישראל, לבטח לא בצפון המופקר, ואותם שחקני נוער יושבים אבלים בביתם, או אולי בבתי חולים נאבקים על חייהם. "המכה קשה", אומר אלקיש יום אחרי האסון הכבד, "נאסוף את עצמנו וניערך בהמשך".
המשחק בשבת לא היה אימון רשמי – זה היה אמור להיערך רק בעוד שבוע. אבל הנערים ממג'דל שמס התאספו לעוד משחק כדורגל בשבת.
כשנשמעה האזעקה, הם רצו למיגונית שהוצבה בקצה המגרש בתחילת המלחמה, אבל הם לא הספיקו להגיע אליה לפני הפיצוץ וההרג המוני. אמיר, ג'וני וחאזם נהרגו כשהם לובשים את מדי המשחק של בני ממב"ע.
"זה מגרש האימונים שלנו במג'דל", אומר אלקיש, "וגם מקום שמשמש שחקנים באופן עצמאי. אנחנו בפגרה עד לשבוע הבא והילדים משחקים בעצמם בשבת אחר הצוהריים בחופש הגדול.
"זו מכה קשה. איבדנו 12 ילדים, אסון גדול לכולם ולכל המדינה ואישית אני לא יודע איך להתמודד עם זה. לא יודע אם נצליח לרשום את הקבוצות של מחלקת הנוער לעונה הבאה. אין לאנשים חשק לכדורגל, לצאת למגרש.
"זו מכה קשה. איבדנו 12 ילדים, אסון גדול לכולם ולכל המדינה ואישית אני לא יודע איך להתמודד עם זה. לא יודע אם נצליח לרשום את הקבוצות של מחלקת הנוער לעונה הבאה. אין לאנשים חשק לכדורגל, לצאת למגרש"
"אנחנו עדיין מדברים מתוך רגשות קשים, נראה מה יהיה כשנצא מההלם ונבין את המציאות הנוראית הזו ונעשה את הנדרש. לא ניתן למלחמה לנצח אותנו ולא לניתן למתקפה הזו לנצח אותנו, אבל אנחנו צריכים להבין שבטיחות הילדים מעל לכל.
"המועדון מתרחב כל הזמן ותכננו לפתוח קבוצות בכל שכבות הגיל – כולל ארבע קבוצות בנות – אבל אני לא יודע אם נצליח לרשום את הקבוצות כולן. נתייעץ עם הרשויות וההורים ובסוף נקבל את ההחלטה לטובת תושבי הגולן. כל התוכניות השתבשו ונהיה חכמים יותר עוד כמה ימים, אבל כרגע כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לחבק את המשפחות, לדאוג לפצועים ולזכור את ההרוגים".
סמיח סמארה מנהל קבוצת הכדורגל במג'דל שאמסהגיבור שלי היוםעדכון – תודה לכל המגיבים והמשתפים, שמח להיווכח שהוידיאו הקצר זכה כבר ליותר מ-15 אלף צפיות תוך כמה שעות (וממשיך..) וככה דבריו של סמיח ממשיכים להדהד ואולי אולי, להשפיע מעט מתינות ושפיות
Posted by Daniel Silberman on Sunday, July 28, 2024
סמיח סמארה בריאיון טלוויזיוני אחרי האסון במג'דל שמס, 27 ביולי 2024
סמיח סאמרה אמר בראיון בטלוויזיה: "אנחנו מקווים שהאסון שקרה לנו יהיה סיבה לשלום ולא למלחמה. המלחמה לא טובה לאף אחד, רק לשלושה אנשים במזרח התיכון: יחיא סנוואר, חסן נסראללה ובנימין נתניהו.
"אנחנו מקווים שהאסון שקרה לנו יהיה סיבה לשלום ולא למלחמה. המלחמה לא טובה לאף אחד, רק לשלושה אנשים במזרח התיכון: יחיא סנוואר, חסן נסראללה ובנימין נתניהו"
"אנחנו לא רוצים שהאסון שלנו יהיה סיבה לעוד רצח ועוד הרג ילדים, רק שלום. זה אסון כבד לכפר ואני יודע שהרגשות קשים ואנשים רוצים תגובה, אבל תגובה מביאה רק לעוד תגובה ואנחנו רוצים שלום אחי".
ואילו אלקיש מסכם: "במלחמה משלמים מחיר, גם ילדי הגולן וכל הצפון. אני מקווה שהממשלה תתעורר ותבין שיש לקחת צעדים שיבטיחו לנו חיים בטוחים יותר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם