שלוש מאות ימים מאז התהפכה מציאות חיינו, סדרי העדיפויות שלנו השתנו. נושאי השיחה בחברותה שמצטמקים והולכים, ותחושת חוסר האונים.

לא, אנחנו לא גאים לומר שהגענו לאחד מרגעי השפל בחיינו כאן – שפל ערכי, מוסרי, מחשבתי. אנחנו נותנים לחבורה של אנשים ריקים, בניצוחו של אדם רדוף חרדה ופחדן – להוביל אותנו מתהום לתהום.

אנחנו לא גאים לומר שהגענו לאחד מרגעי השפל בחיינו כאן – שפל ערכי, מוסרי, מחשבתי. אנחנו נותנים לחבורה של אנשים ריקים, בניצוחו של אדם רדוף חרדה ופחדן – להוביל אותנו מתהום לתהום

כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק (מטבע לשון שהגה רפאל איתן (רפול) בשנת 1983) אנחנו בסחרחרת, מצפים לישועה. מצפים ולא מבינים שההצלה תבוא רק מאתנו.

אחרי 300 ימים שבהם עדיין נמקים חטופים בעזה, עשרות אלפי משפחות עדיין עקורות מבתיהן, עדיין פליטים רבים בארצם, כשבכל רגע עלולים רבים מאתנו לשלם מחיר במלחמה נוראה מצפון. מלחמה שמקבלי ההחלטות, או ליתר דיוק מקבל ההחלטות – יכריע על ניהולה.

הביטו ימינה ושמאלה. יתכן שעוד יום, עוד שבוע, נימצא בגיהינום. וכולם מזהירים מפניו: כתובת הכיליון רשומה באותיות של אש, ארצות הברית והצרפתים, הגרמנים, הלבנונים ואיראן – כולם מתריעים מפני ההשלכות. אבל הם, ממשלת הפנאטים שליחי אלוהים עלי אדמות, חירשים ועיוורים ולא באמת יכולים לקבל החלטות מושכלות.

כמה חללים עוד נצטרך להקריב? אנחנו ולא אנשי "צבא השם" בישיבות, חלילה, לפני שהזוועה הזו תסתיים? אנחנו במדינה אוכלת יושביה, בימים שבהם ראוי לזכור את מילות ההמנון הצרפתי לה מרסייז, שנכתב ב-1789:

"קומו ילדי המולדת,
הגיע יום התהילה.
נגדנו ניצבת העריצות,
דגל מוכתם בדם הונף.
דגל מוכתם בדם הונף.
שומעים אתם, בשדות
גועים הגייסות הפראים הללו,
מגיעים עד זרועותינו
לשסף את בניכם, את רעיכם.

אל הנשק, אזרחים!
היערכו בגדודים,
צעד, צעד!
ירווה דם טמא
את תלמינו.

אהבה קדושה למולדת
הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת.
חירות, חירות יקרה,
הילחמי לצד מגיניך;
הילחמי לצד מגיניך.
תחת דגלינו, כדי שהניצחון
ירוץ לקול צליליך הגבריים;
כדי שאויביך הגוססים
יחזו בניצחונך ובתהילתנו!

אל הנשק…"

אבל אנחנו מדברים על מאבק לא אלים בעריצות. מאבק לא אלים אך נחוש. כי יש לנו מדינה להציל. תוכנית ג'ו ביידן להשבת החטופים, הפסקת אש, החזרת העקורים, תכנית ביטחון אזורית בחסות המעצמות ומדינות ערב.

הביטו ימינה ושמאלה. יתכן שעוד יום, עוד שבוע, נימצא בגיהינום. כולם מזהירים מפניו: כתובת הכיליון רשומה באותיות של אש, ארה"ב והצרפתים, הגרמנים, הלבנונים ואיראן – כולם מתריעים מפני ההשלכות

יצחק רבין, בדברים שנשא במעמד פרס נובל לשלום ב-1994, אמר:

"קברניטים חייבים לספק לבני עמם תשתית שתאפשר להם ליהנות מחייהם: חופש דיבור וחופש תנועה, קורת גג ומזון, ואת הדבר החשוב ביותר שאי אפשר בלעדיו – החיים. לכן, כל מדינה אמורה לשמור גם על הדבר הכי חשוב בתשתית שלה: לשמור על החיים של אזרחיה".

ועוד אמר:

"יש רק פתרון רדיקלי אחד לשמור על חיי האדם. לא לוחות פלדה, לא טנקים, לא מטוסים, לא מבצרי בטון. הפתרון הרדיקלי האחד הוא השלום".

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.