"אימפריות נופלות לאט" כתב דן תורן ז"ל בשיר שאולי מזוהה איתו ביותר. דן צדק. כרסום יסודות השלטון והדמוקרטיה הישראלית נמשך שנים. יש מי שיגידו מאז רצח יצחק רבין, מפוכחים יותר יצביעו על כיבוש השטחים כנקודת ההתחלה, ויש גם מי שיטענו שהיחס ליוצאי עדות המזרח עם קום המדינה סימן כבר אז את תחילת הסוף.

מה שתורן לא סיפר לנו בשירו האגדי הוא, שאומנם כרסום היסודות לוקח שנים, אבל מרגע שאלו קרסו, המהירות שבה נופלת האימפריה היא לא פחות ממדהימה ומעוררת פלצות.

מה שתורן לא סיפר לנו בשירו האגדי הוא, שאומנם כרסום היסודות לוקח שנים, אבל מרגע שאלו קרסו, המהירות שבה נופלת האימפריה היא לא פחות ממדהימה ומעוררת פלצות

פחות ממאה שנה אחרי ניסיון ההשמדה של העם היהודי, אנחנו מוצאים את עצמנו בנתיב הידוע של פילוג וחורבן האומה. פעם שלישית בדיוק מחריד של חורבן הבית, רגע לפני תשעה באב. מסתבר שגם עם שיודע את עברו, ההווה שלו יכול להיות דל, אבל העתיד הרבה פחות לוט בערפל והרבה יותר מפחיד.

נקודת המפנה המשמעותית של הקריסה היא כמובן ה-7 באוקטובר, שם התנפצה לרסיסים כל הקונספציה הישראלית. הזחיחות, ההתנשאות, הזלזול באויב, תרבות ה"יהיה בסדר", ה"יעני", ה"כזה" וה"כאילו".

אומה יציבה וחזקה אולי הייתה יכולה להתמודד עם אסון נורא שכזה, אבל באין יסודות יציבים, גל הצונאמי של הקריסה רק מתעצם ושוטף בעוצמה את המדינה.

הפקרת החטופים והפקרת הצפון הם התהליך, תנועת הגל אם תרצו. נקודת השבר המוחשית השנייה היא אירוע פריצת האזרחים לבסיס שדה תימן בהובלת חבר הכנסת הקיצוני צבי סוכות. מי שכנראה ייזכר בהיסטוריה כיהודה איש קריות של החורבן השלישי.

האיש, שעבור הסוכה המתריסה שלו בחווארה הזניחו כוחות צה"ל את יישובי הנגב המערבי ב-7 באוקטובר, הוא גם מי שהוביל את הפריצה האזרחית לבסיס צה"לי ושבר, שוב, את כל המוסכמות של החברה הישראלית.

אומה יציבה וחזקה אולי הייתה יכולה להתמודד עם אסון נורא שכזה, אבל באין יסודות יציבים, גל הצונאמי של הקריסה רק מתעצם ושוטף בעוצמה את המדינה. הפקרת החטופים והפקרת הצפון הם תנועת הגל

סוכות הוא כמובן רק העז של פריעת החוק והאנרכיה. מי שמפעיל אותו ומכין עבורו את הקרקע הוא מי שעומד בראש הפירמידה ומחזיק בשיא הכהונה של ראש ממשלה ישראלי, כמו גם בשיא הרג הישראלים תחת כהונתו. אסון הכרמל, אסון המירון, טבח ה-7 באוקטובר, טבח מג'דל שמס וכל הרוגי מלחמת חרבות ברזל והפקרת הצפון והיד עוד נטויה. הדם עוד יישפך כאן כמים. לזוועתנו, סביר להניח שכבר בימים הקרובים.

את הלגיטימציה לתקיפת הצבא, יצר בנימין נתניהו בעצמו. מאז ה-7 באוקטובר, עסוק ראש הממשלה בבריחה מאחריות ובהישרדותו הפוליטית. לשם כך הוא לא בוחל בשום אמצעי, כולל תקיפת הצבא פעם אחר פעם. מה שהיה עד לא מזמן קודש הקודשים של החברה הישראלית, הפך תחת נתניהו לשק החבטות הפוליטי שלו ושל חברי הקואליציה שלו.

סוכות וחבורת הקיצונים שפרצו יחד איתו לשדה תימן ולא מתביישים להתעמת עם חיילים בבית ליד, הם רק הזרוע הביצועית של נתניהו. הוא הרי רק מניח את הגפרור הבוער ליד חבית חומר הנפץ, אבל אף פעם לא שומע את הבום.

והנה שוב, הוקפצו כוחות צבא מפעילות מבצעית, בזמן מלחמה, לאבטח בסיס צבאי שהותקף. הפעם לא על ידי מחבלי חמאס, אלא על ידי פורע חוק יהודי, חבר כנסת בקואליציה.

נתניהו כהרגלו, מיהר לגנות כדי לרשום בפרוטוקול, אך לא טרח לעשות דבר וחצי דבר כדי להעמיד את סוכות במקומו ולמנוע את הכאוס שיצר במו ידיו. אולי הוא לא מסוגל, אולי הוא לא רוצה. כך או כך, גודל הקטסטרופה שהאירוע הזה יביא עלינו יהיה רשום, שוב, על אחריותו, ושוב הוא יברח ממנה. גלגל חוזר שישראלים רבים ישלמו עליו בחייהם ובחיי קרוביהם.

סוכות וחבורת הקיצונים שפרצו איתו לשדה תימן ולא התביישו להתעמת עם חיילים בבית ליד, הם רק הזרוע הביצועית של נתניהו. הוא הרי רק מניח את הגפרור הבוער ליד חבית חומר הנפץ, אבל אף פעם לא שומע את הבום

שלא תהיה טעות. האויב החיצוני רואה את התמונות ושומע את הקולות ויודע שזה הזמן להכות בחוזקה. והוא יעשה את זה. כנראה ממש בקרוב.

כמה קרוב? במוצאי שבת האחרונה בזמן ההפגנה בצומת כרכור, פנה אלי אחד מקציני המשטרה הבכירים במקום, הוא סיפר לי את הדבר הבא: "ההפקרות בגבול הקרוב אליכם היא חסרת תקדים", כך אמר במילותיו, "אל תתפלא אם יצוצו לכם מחבלים מהשטחים כאן בפרדס חנה בקרוב. אני ממליץ לך לנעול היטב את הדלת של הבית כל הזמן".

אני מכיר את הקצין הזה, תפקידו הוא לדעת להעריך איומים. אם הוא מפחד באמת. כדאי שכולנו נרעד מפחד ואימה.

ואם כבר המשטרה, אז הנה עוד סמן מובהק לקריסה המהירה של המדינה. היעדרותה המופגנת של משטרת ישראל מהאירועים החמורים וחסרי התקדים מול בסיסי צה"ל, היא קריסה טוטלית ערכית, מוסרית ותפקודית של אחד הגופים החשובים ביותר במדינה.

אותה משטרה שמנסה לצייר את המחאה להחזרת החטופים כאלימה ומזרימה להפגנות כוחות מוגזמים וחסרי תקדים, תוך שהיא מפקירה אזורים שלמים לעבריינות וטרור – לא טרחה להופיע ולשמור על הסדר בזמן שמדינת ישראל נכנסה בגלוי לשלב הערעור היסודי שלה – הפיכת הצבא לבלתי לגיטימי.

את התגובה, סביר להניח שנראה במוצ"ש הקרוב באלימות מופרזת נגד המפגינים התומכים במשפחות החטופים והקוראים להדחתו המיידית של נתניהו.

אחד מקציני המשטרה הבכירים בהפגנה בצומת כרכור סיפר לי: "ההפקרות בגבול הקרוב אליכם חסרת תקדים. אל תתפלא אם יצוצו לכם מחבלים מהשטחים כאן בפרדס חנה בקרוב. אני ממליץ לך לנעול היטב את הדלת"

והציבור? פעם היינו מספרים את משל הצפרדע והסיר הרותח. אלא שהמים בסיר כבר רתחו מזמן. הציבור הישראלי, לדעתי, הוא כבר לא צפרדע בסיר. התיאור המדויק יותר לקוח גם הוא מעולם החיות.

אנחנו כמו ארנבת שנתקעה על הכביש מול אורות המשאית הדוהרת לעברה ובמקום לעשות מעשה, עומדת בהלם מוחלט ומחכה למכת המוות שתכה בה.
יתכן שאירועי שדה תימן הם השלב שבו כבר אין לארנבת אפשרות לברוח מגלגלי המשאית. ימים – לא רבים בכלל – יגידו. רק נזכיר שתשעה באב חל בקרוב מאוד.

לירז רימון הוא אדם מן הישוב. פועל חברתי, ידידותי לסביבה ומיודד עם החברה. מנהל תוכן ושיווק לפרנסתו וכותב לנשמתו. שואף ליותר ונהנה ממה שיש.