JavaScript is required for our website accessibility to work properly. שלומית טנא: האלופה רז הרשקו - עוד סיפור של סינדרלה | זמן ישראל

האלופה רז הרשקו - עוד סיפור של סינדרלה

הג'ודאית רז הרשקו לאחר שניצחה את יריבתה הטורקייה, 2 באוגוסט 2024 (צילום: Luis ROBAYO / AFP)
Luis ROBAYO / AFP
הג'ודאית רז הרשקו לאחר שניצחה את יריבתה הטורקייה, 2 באוגוסט 2024

"הילדה שסבלה מקשיים חברתיים הגיעה לפסגה!", אמרו או כתבו עיתונאים אחדים על הג'ודוקה רז הרשקו עם זכייתה במדליית כסף באולימפיאדת פריז. רז שהתראיינה בטלוויזיה כמעט מייד לאחר ניצחונה בגמר, אף הסתפקה ברמז על אותם "קשיים חברתיים". הרשקו אמרה משהו על "מי שלא אהב אותי" ועל "מי שיאהב אותי עכשיו".

ואני שיערתי מייד שכנראה מדובר על נידויים וחרמות בבית הספר. לא קשה לנחש שלרז הייתה בעיה של נראות. היא לא הייתה נערה חטובה וגבעולית והיא סבלה מן הסתם משמנופוביה.

הרשקו אמרה משהו על "מי שלא אהב אותי" ועל "מי שיאהב אותי עכשיו". ואני שיערתי מייד שכנראה מדובר על נידויים וחרמות בבית הספר. לא קשה לנחש שלרז הייתה בעיה של נראות, כמי שלא הייתה נערה גבעולית

בהמשך רז שכניק, כתב "ידיעות אחרונות", אמר דברים מפורשים על "הנערה שסבלה מחרמות והשפלות, שלא היו לה חברים, ועכשיו בגיל 25 היא מתייצבת בפסגת העולם. עכשיו היא גיבורה ישראלית, סמל והשראה. הילדה הדחויה והמוחרמת של פעם הגיעה לטופ העולמי".

ומה קורה, חשבתי, להמוני צעירים אחרים שהתמודדו בנעוריהם עם חרמות ונידויים? גם הם בונים את חייהם, אך בלי להגיע לפסגות של תהילה. הם לא יגרפו תארים כגון "הסינדרלה מנתניה", כך רז הרשקו כונתה. איך הם מתמודדים על משקעים מרים שסודקים את הנשמה?

לא הכרתי מקרוב את תופעת החרמות בבית הספר כי גדלתי בקיבוץ. לא שכולנו, הילדים הקיבוצניקים, היינו צדיקים גמורים. גם אצלנו הייתה אכזריות ילדותית מוכרת והיו ילדי כאפות ו"הלא מקובלים". הם כונו "ילדים שמציקים להם". שתי ילדות בקבוצת הגיל שלי היו יעד להצקות. הבחירה בהן כיעד להתעמרות לא הייתה מקרית ושרירותית. שתיהן לקו בפיגור מסוים.

כמובן שהתעמרות לא מגיעה לאף ילד. לעומת זאת, סיפורי צעירים עירוניים על חרמות ונידויים שהם עברו נראים לי במקרים רבים שרירותיים וחסרי פשר.

אנשים שהיו למצליחנים, חלקם גם טובי מראה, מספרים על תקופות של חרמות קולקטיביות ונידויים. ברוב המקרים ממש לא ברור איזה פסול נמצא בהם, על מה ולמה הם היו יעד להחרמות. לעתים היה זה חרם תקופתי וחולף, לעתים המוחרמים עברו לבית ספר אחר. השימוש ברשתות חברתיות אף הוא מחמיר ו"מתדלק" את התופעה. ואי אפשר לשכוח כמה מקרי התאבדויות של בני נוער שסבלו מהתעמרויות.

ומה קורה, חשבתי, להמוני צעירים אחרים שהתמודדו בנעוריהם עם חרמות ונידויים? גם הם בונים את חייהם, אך בלי להגיע לפסגות תהילה. הם לא יגרפו תארים כמו "הסינדרלה מנתניה", כך רז הרשקו כונתה

הנה תזכורת על מקרים שנחשפו בתקשורת. ילדה נמנעה מלהצטרף לטיול של כיתתה עקב החשש שאף ילד לא ירצה לשבת לידה באוטובוס או ללון בחברתה בחדר. מנהלת בית הספר של אותה ילדה הגיעה בבוקר לבית הוריה כד לקחת את התלמידה לטיול. הייתה סיבה ברורה לאמפתיה שגילתה המנהלת. גם היא סבלה בנעוריה מחרמות ונידויים. עדיין לא הבנתי איך מורים ויועצים חינוכיים למיניהם מאפשרים את קיומה של התופעה האיומה. האם באמת היא עוברת תחת הרדאר?

והייתה תוכנית טלוויזיה שהפגישה אנשים בוגרים עם בני כיתתם שהרבו להתעלל בהם. איני זוכרת כמעט את פרטי אותה תוכנית. אבל תופעה בולטת שנחשפה שם זכורה לי בבירור: אחדים מהמתעמרים לשעבר לא הכו על חטא ולא הביעו שום חרטה.

והנה מקרה שחזר והזכיר לי את טראומת "הקיץ של אביה", גיבורת ספרה של גילה אלמגור שעובד גם לסרט קולנוע. אף אחד מילדי השכונה לא מגיע ליום-ההולדת של אביה. וזה קורע לב כל פעם מחדש. בטלוויזיה מדווחים מדי פעם בעליצות על ילדים דחויים שאין להם חברים. והנה, בעקבות פרסום בתקשורת אנשים רבים הגיעו לחגוג איתם בר מצווה או שמחות אחרות.

יבורכו כמובן האנשים הטובים שטרחו והגיעו. ובכל זאת, זה כל כך עצוב. ילד נזקק לתקשורת כדי לשבור את בדידותו. ומה יקרה בימים הבאים? הלוא אותם אורחים נדיבים שהגיעו אינם חברים אמיתיים.

וכך, בחדשות ערוץ 13 שודרה לפני כשנתיים עוד גרסת "הקיץ של אביה". אבישג, בת 11, מקרית-אתא סיפרה בדמעות על נידוי חברתי. היא אינה יודעת איך תעבור בלי חברים את החופש הגדול. אותה אבישג נראתה ילדה נחמדה ונורמטיבית. בעקבות כתבת הטלוויזיה היא הוצפה בחברים חדשים. בפניות לא חפות מיחצ"נות של זמרים כוכבים, לרבות הזמנה להופעה של הזמר אדם. היא הוזמנה גם ללשכתה של שרת החינוך דאז שזיכתה אותה במחמאות ובחיבוקים לוהטים.

"אבישג כבר לא לבד!" הכריזה בחגיגיות כתבת הטלוויזיה. החגיגיות הזחוחה נשמעה לי מזויפת ואף מקוממת. כי מאחורי סיפור כזה ודומיו יש עצב גדול. כי מה צפוי מחר לאבישג, בהיאלם תרועת הפסטיבלים?

"אבישג כבר לא לבד!" הכריזה בחגיגיות כתבת הטלוויזיה. החגיגיות הזחוחה נשמעה לי מזויפת ואף מקוממת. כי מאחורי סיפור כזה ודומיו יש עצב גדול. כי מה צפוי מחר לאבישג, בהיאלם תרועת הפסטיבלים?

האם החברויות החדשות שגייסה עבורה התקשורת הן חלופה הולמת לחברים ממשיים מבית הספר, מהשכונה, מסביבתה היומיומית של הילדה אבישג?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
0

ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית

תמכו בנו
לפוסט המלא עוד 701 מילים
סגירה
התחברו לזמן ישראל

רוצים להגיב לכתבות? התחברו עכשיו

  • לכל תגובה עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
  • עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
  • קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
הערה: כאשר אתם מתחברים לזמן ישראל אתם מסכימים לתנאי השימוש
Register to continue
Or Continue with
Log in to continue
Sign in or Register
Or Continue with
שלחנו לך אימייל
לינק להתחברות מחכה לך בתיבה

עיתונות איכותית מתקיימת בזכות קוראים שתומכים בה

תמכו בנו

עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית היא יסוד הכרחי לחברה חופשית ובריאה.

ישראל מתמודדת עם מתקפה חסרת מעצורים על יסודות הדמוקרטיה ועל כל המוסדות הממלכתיים שלה. ובמקביל, התקשורת הישראלית מאבדת את עצמאותה ואת יכולתה לבקר את השלטון. זמן ישראל הוכיח שאפשר גם אחרת: שניתן ליצור עיתונות חופשית, אחראית, ביקורתית ונחושה, המגינה על שלטון החוק ועל זכות הציבור לדעת.

תמיכתכם תאפשר לנו להמשיך לפרסם תחקירים, ניתוחים וכתבות עומק הנשענים על עובדות, ועל עבודה עיתונאית מקצועית ויסודית.