מאמרים ודיונים רבים הוקדשו מאז ה- 7/10 לנושא המחאה, ובעיקר לשאלה מדוע איננה מצליחה להתרומם ולחזור ל"ימי הזוהר" שלה, כשהתמקדה ברפורמה המשפטית ובקרב להגנת הדמוקרטיה הישראלית.

ההסברים לכך הם מרובים ונכונים עקרונית, ובראשם המחסום הפנימי של רבים לצאת להפגין נגד הממשלה בזמן מלחמה – פעולה הנחווית כחותרת תחת האחדות הפנימית שנתפסת כחיונית לביטחון המדינה ואזרחיה, בצד תחושות הדכדוך, החרדה ובעיקר חוסר האונים, המרוקנים את היכולת הנפשית להתגייס לפעולות כאלו.

ההסברים לאי התרוממות המחאה מרובים ונכונים עקרונית, ובראשם המחסום הפנימי של רבים לצאת להפגין נגד הממשלה בזמן מלחמה – פעולה הנחווית כחותרת תחת האחדות הפנימית שנתפסת כחיונית לביטחון המדינה

אולם קיים צורך לחזור ולומר את האמת ולהתמקד בעיקר – סרטן הכיבוש והלאומנות המשיחית, שהלך והתפשט כנגע ממאיר בגופה של מדינת ישראל, שמערכת החיסון שלה הייתה חלשה ומוחלשת מלכתחילה – הגיע כבר למוח. אנחנו כפסע ממותה הסופי של הישות הציונית כפי שהיכרנו או דמיינו אותה עד כה.

במובן זה, כל עוד המחאה וראשיה ימשיכו לסרב לגעת בסיבת המחלה ויתמקדו רק בסימפטומים שלה, היא תמשיך להיות טיפול פליאטיבי בלבד, כזה שרק מקל על מצוקתם הפנימית של המוחים, אך ללא השפעה ממשית על המציאות.

אמנם בשנה שעברה דומה היה כי המחאה הצליחה לבלום את מהלכי השלטון, אולם כעת נראה כי זו הייתה מה שמכונה בעגה הרפואית "פסאודו-התקדמות" בלבד.

המחאה הייתה ונשארה חלולה במהותה, תובעת "דמוקרטיה" ליהודים בלבד וכמהה לחזור למצב המדומיין של מדינה "יהודית ודמוקרטית", שמעולם לא שרר כאן. זאת בשעה שמיליוני פלסטינים משוללי זכויות אדם תחת הכיבוש הישראלי ואחיהם ערביי ישראל, מופלים בכל תחומי החיים.

כך המחאה משחקת למעשה לידיו של בנימין נתניהו ושותפיו המשיחיים: התמקדותה העקרה ב"רק לא ביבי", לא רק שמסיטה את המבט מהבעיות האמיתיות של המדינה, אלא משחקת גם באותו שדה תודעתי שנתניהו רקח במיומנות כה רבה.

כל עוד המחאה וראשיה ימשיכו לסרב לגעת בסיבת המחלה ויתמקדו רק בסימפטומים שלה, היא תמשיך להיות טיפול פליאטיבי בלבד, כזה שרק מקל על מצוקתם הפנימית של המוחים, אך ללא השפעה ממשית על המציאות

זהו עולם המאפיין חברות ומשטרים פשיסטים – עולם מנותק מהמציאות וריק מתוכן, מפוצל לשחור ולבן, ללא עומק וגווני ביניים – ההיפך הגמור מהליברליזם שהמחאה מתיימרת לדרוש.

בנוסף, דבקותה, לפני ואחרי ה- 7/10, בבסיס המאחד של החברה הישראלית השסועה – העליונות היהודית והשנאה לאחר, מהווה "עוד מאותו דבר" של נתניהו ואיתמר בן-גביר, רק בגרסה חלשה ונטולת כריזמה, המקלה על מכונת הרעל להסית נגדה את הציבור.

ואכן, במחקר שערכנו במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי וחברת המחקר 2thepoint מצאנו שרבים סבורים כי המחאה ומפלגות השמאל-מרכז "לא אומרים שום דבר חוץ מ'רק לא ביבי'", דבר הנתפס כמשקף פלגנות פנימית המונעת מאינטרסים פוליטיים בלבד ומעורר הסתייגות או אף עוינות.

ממצא זה, שקיבל תימוכין בסקר כמותי עדכני של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחזק את הטענה כי בגרסתה הנוכחית המחאה נשארת בתוך הבועה המדומיינת שלה, אולם אינה מצליחה להניע מהלכים בעולם האמיתי. הדבר מתבטא גם בירידה בכוחה של התנועה, כפי שתואר בתחקיר "הצינור" שפורסם לאחרונה (13/8/2024).

דבקות המחאה, לפני ואחרי ה- 7/10, בבסיס המאחד של החברה הישראלית השסועה – העליונות היהודית והשנאה לאחר – מהווה "עוד מאותו דבר" של נתניהו ואיתמר בן-גביר, רק בגרסה חלשה ונטולת כריזמה

כשהמחנה ה"ליברלי" מפנה עורף למציאות המורכבת ולאמת הקשה לעיכול של הסכסוך, תוך שלילת קיומו של האחר, כבן אנוש וכחלק מקבוצה לאומית נבדלת, הוא כורת כל בסיס מוסרי וערכי לטיעוניו ומאפשר לנגע האלים של הדה-הומניזציה להתפשט, כך שהוא כבר הולך ומופנה נגדו עצמו.

מנהיגי המחאה ונציגיהם הפוליטיים בוגדים בבוחריהם בקבלתם הקורבנית וחסרת הישע את הנרטיב של נתניהו ושותפיו, של עולם כאוטי ופרנואידי, בו מושלים השנאה והפחד ונשללת היכולת האישית והקולקטיבית לרפלקציה, לדמיון ולחשיבה ביקורתית. בעולם כזה, המוחק את האחר כסובייקט,  מפורקת גם תחושת העצמיות והמסוגלות של הפרט עצמו.

הפליא לנסח זאת העיתונאי החרדי האמיץ ישראל פריי אשר לאחרונה, בראיון בפודקסט "חמוצים" של אדם בני וליאור מאירי, סיפק את הגרסה הישראלית העכשווית והנוקבת ל"אני מאשים" המפורסם של אמיל זולא, המופנית כלפי מחנה זה:

"לכאורה יכולתם להישאר עוד כמה שנים בתפיסה שישראל היא מדינה ליברלית בצד המשך הדיכוי, אם הצד הימני לא היה בוחר "להתחרע". אבל הצד השני החליט לבחור רק ב"יהודית", ואם אתם לא בוחרים באמת ב"דמוקרטית" – אבדתם.

אבל אתם לא מוכנים לשלם את המחיר, שהוא אובדן הנרטיב והפריווילגיות של העליונות היהודית. אתם לא מוכנים לדבר על שוויון מלא. אתם לא מבינים שהמגרש של הפטריוטיות תפוס ואתם לעולם תפסידו בו, לא משנה כמה טייסים ואלופים תביאו.

כל זמן שהסנטימנט של המאבק שלכם יהיה "בואו נחזור אחורה למה שהיה –  אנחנו רק רוצים 'שינוי', 'תיקון', 'ריפוי' " – זה לא יתקדם לשום מקום, כי אין יותר אפשרות לחזור לאחור.

היכולת היחידה לנצח היא לבחור משהו אחר, שהוא שוויון מלא מהירדן ועד לים – ולגעת בכך סוף סוף בכל הסוגיות הלאומיות שהן הפצע של חיינו. ברגע שלא בוחרים בזה אז על מה בעצם המחאה שלכם? על מה המאבק?".

כשהמחנה ה"ליברלי" מפנה עורף לאמת הקשה לעיכול של הסכסוך, תוך שלילת קיומו של האחר, הוא כורת כל בסיס מוסרי וערכי לטיעוניו ומאפשר לנגע הדה-הומניזציה האלים להתפשט, כך שהוא כבר הולך ומופנה נגדו

דומה אם כך שאין מתאים מלסכם זאת באמרתו הנצחית של אלכסנדר המילטון, איש צבא מהאבות המייסדים של ארה"ב:

"Those who stand for nothing, fall for anything"

ענת נרקיס היא פסיכולוגית חברתית ושיווקית, העוסקת במחקר החברה הישראלית והציבורים המרכיבים אותה מזה קרוב לשלושה עשורים.