השבעה באוקטובר 2023 היה גם כ"ב בתשרי, הוא שמיני עצרת, הוא שמחת תורה. כך שהאסון הנורא שנפל עלינו ביום ההוא – אמור היה להיות מצוין בתאריך העברי. ואם אפשר להוסיף אל "רעשי הרקע" המבורכים, הסובבים את הניתוק הקיצוני של ממשלת הימין הקיצוני – אז יש סיבה לכך שזיכרון השבעה באוקטובר הוא לא שמיני עצרת, והיא די מדכדכת.

כאמור, לוח השנה הרשמי בישראל הוא העברי. המשמעות היא שכל יום ממלכתי מצוין בתאריך העברי. יום העצמאות, יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח רבין – כולם מצוינים בתאריך העברי. ובצדק.

לוח השנה הרשמי בישראל הוא העברי. המשמעות היא שכל יום ממלכתי מצוין בתאריך העברי. יום העצמאות, יום השואה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח רבין – כולם מצוינים בתאריך העברי

כבר במרץ 2024 עברה החלטת ממשלה לציון יום לאומי לזכר אסון השבעה באוקטובר. זאת ייאמר לזכותם, שלא התפנו רק לטקס המנותק והמכעיס, המעניין, אולי, את המשתתפים בו. אלא הממשלה הקדימה תשומת לב לזיכרון האסון. אך כמו סוגיות אחרות של ממשלה זו – גם כאן העשייה היא עקומה ולא מספקת.

יש לכך שתי סיבות. המובן מאליו הוא כי כל דיון באסון, הוא דיון בכישלון הממשלה הזו. כישלון מתמשך שהולך ומעמיק. הסיבה השנייה היא כי שמיני עצרת היה מסבך יותר מדי רבנים אורתודוכסים. איך משלבים את הטבח הנורא עם שמחת תורה? מי שלא הפסיקו את מעגלי הריקודים בשמחת תורה האחרון (וחלקם עדיין רוקדים) מתקשים לשלב זיכרון של אסון עם "שמחה".

אכן, החוק בישראל מפנה את קביעת ימי הזיכרון אל יום שאיננו חג או שבת. זה בסדר במקרים בהם האירוע המצוין איננו קשור בקשר הדוק לתאריך, למועד מסוים. אבל במקרה השבעה באוקטובר – או שמיני עצרת, ממש כמו בעצרת המירון – יש קשר הדוק בין המועד והאסון. ועדיין, ממשלת ישראל והרבנות – לא ניסו, ולכן ברור שלא הצליחו – לקיים דיון באסון ומועדו.

ולכן, הממשלה החליטה כי השנה יצוין יום הזיכרון ב-7 באוקטובר, ובכל שנה אחריה יצוין בתאריך עברי. אך התאריך העברי בו יצוין הטקס הוא כ"ד בתשרי, ולא כ"ב – שהוא שמיני עצרת. אבל, שמיני עצרת הוא שמחת תורה, ולציין יום זיכרון בשמיני עצרת – זה מסובך מדי עבור ממשלה שתלויה במפלגות חרדיות, ועבור הממסד הרבני.

ראשית, כל דיון באסון הוא דיון בכישלון המתמשך והמעמיק של הממשלה הזו. מלבד זאת, שמיני עצרת היה מסבך יותר מדי רבנים אורתודוכסים. איך משלבים את הטבח הנורא עם שמחת תורה?

זה לא אמור היה להיות כך. רבנות מתפקדת, חיה, קשורה לעם היהודי – ולא רק מנצלת את משאבי המדינה ואת הסכמתם של החרדים, החרד"לים וחלקים מהציונות הדתית – הייתה מקיימת דיון ער, ציבורי, משמעותי על המשמעות של האסון לציון העתידי של שמיני עצרת ושמחת תורה. גם אם דיון ער ומעמיק בזיכרון היה בסופו של דבר מביא לציון יום הזיכרון בתאריך שנקבע – כ"ד בתשרי (ואני מטיל בכך ספק) הרי שעדיין מדובר בזיכרון אירוע שהתרחש בשמיני עצרת.

אבל הרבנות לא מסוגלת לכך. זו עוד עדות לניוון, לקיפאון ולחוסר התפקוד של היהדות האורתודוכסית. הזמן עובר והעולם משתנה. בכלל זה גם החברה הישראלית והעם היהודי. הרבנות בישראל כל כך מנותקת, מנוונת וקפואה, עד שאיננה מסוגלת לדבר מלבד לומר "לא" ולדאוג לסידורי עבודה למקורבים.

כן, הזיכרון היהודי והישראלי של אירועי השבעה באוקטובר – שמיני עצרת – הם רק חלק מזה. גם אסון המירון שקרה לא מזמן, בשנת 2021, לא מעובד. 45 מתים, ומעל מאה פצועים באירוע שאמור להיות חגיגה (שבה חוגגים את ל"ג בעומר – ההפסד המביש ביותר של העם היהודי), לא עובדה או מעובדת על ידי הממסד הדתי. ועדת החקירה שמונתה כבר סיימה את דיוניה ופרסמה מסקנות. הרבנים לא עשו דבר. הם לא רוצים ולא יכולים.

ואלו לא רק אסונות. מה לגבי מעמד הנשים בבתי הכנסת – אולי נדבר על הפרדה, וכשאני אומר נדבר – המשמעות היא שיהיה דיון במשמעות ההפרדה בבתי הכנסת, או לפחות בחלקם.

אולי כדאי לדבר גם על המעמד של "עגונות" שכבר איננו רלוונטי כלל – מדוע עד שהגבר ירצה בכך – האישה הפרודה מבעלה לא יכולה להתנתק מנישואים שלמעשה נגמרו. וגם לגבי ייבום – טקס החליצה המשחרר מייבום יושם, מסתבר, אפילו במהלך השנה האחרונה לגבי כמה מהנשים שבני זוגן מתו ולא היו להם ילדים משותפים.

רבנות חיה וקשורה לעם היהודי – ולא רק מנצלת את משאבי המדינה והסכמת החרדים, החרד"לים וחלקים מהציונות הדתית – הייתה מקיימת דיון ציבורי ער במשמעות האסון לציון עתידי של שמיני עצרת ושמחת תורה

ולגבי מעמד הלהט"ב ביהדות; קירוב הזרמים הלא אורתודוכסים; מעמדם של מי שמכונים "חסרי דת" והיו שמחים להיחשב יהודים, אלמלא אינספור חסמים ואתגרים המונחים לפניהם; היחס שלנו אל המהגרים שבינינו; הקשר שבין ישראל לתפוצות. ועוד אינספור נושאים שלא משנה אפילו מה ייצא מהדיון בהם – העובדה שהדיון לא מתקיים – היא המטרידה.

למעשה, הרבנות וחוסר תפקודה למען מרבית הציבור, כמעט כל הציבור בישראל, היא עדות לא רעה לכך שלפעמים הימין הכלכלי צודק. כלומר – הנה ממסד ממשלתי שעצם קיומו הפך את הרבנות בישראל להיות חסרת משמעות, מיותרת למרבית הציבור. מזיקה למעשה.

כבר שנים שמרבית הציבור בישראל מייחל לנישואים אזרחיים. כך מראה סקר אחרי סקר. אך ישראל היא עדיין חלק מקבוצה של כ-11 מדינות בלבד בעולם שלא מתירות נישואים אזרחיים. עובדה מעניינת – כל שאר המדינות הן מדינות מוסלמיות, אחת מהן היא כמובן איראן. וכהוכחה נוספת לחוסר הרלוונטיות של הרבנות, זוגות רבים (בערך כ-20% מהזוגות הנישאים בישראל) בוחרים שלא להתחתן דרך הרבנות. כולל מי שלחלוטין זכאים לכך.

למעשה, אפילו זהות הרבנים הראשיים שהיו – בניהם הבלתי מרשימים של רבנים ראשיים מהעבר, מראה כמה הפוליטיקה מגחיכה ומחריבה את המוסד הזה. ואתו – את הרבנות כולה. בעצם, כבר כחודשיים שאין רבנים ראשיים קבועים – מן הסתם לא הרגשתם שהם חסרים לכם, לא שניהם ואפילו לא אחד מהם.

ישראל היא עדיין חלק מקבוצה של כ-11 מדינות בלבד בעולם שלא מתירות נישואים אזרחיים. עובדה מעניינת – כל שאר המדינות הן מדינות מוסלמיות, אחת מהן היא כמובן איראן

אך הריקבון של הרבנות הראשית (שאני מניח כי ברור שאני תומך נלהב בביטולה) הוא סימפטום:

• לקשירת היהדות לצרכים פוליטיים של מפלגות דתיות.
• לחיבור ההדוק מדי של דת ומדינה.
• למימון שירותי דת.
• לשליטה דתית בחיים הפרטיים והציבוריים שלנו.
• לחיבור בין לאומיות – שהיא כבר לאומנות – יהודית.
• לכך ששני המגזרים הדתיים הגדולים – החרדים והציונות הדתית – קיימים בחסות ובזכות המדינה. אם המדינה לא הייתה מממנת אותם במידה שבה הם ממומנים – הם לא היו קיימים בסדר הגודל ובאופן שבו הם קיימים. הדבר נכון בעיקר לגבי המגזר החרדי – אבל לא רק.

זה מדכדך. כי זה מייצר תחושה שהיהדות כולה רקובה, ולא רק הרבנות והבוחשים בה. אבל היהדות דווקא חיה וערה. ארגוני התחדשות יהודות פועלים בכל הארץ, ובכלל זה מוסדות רפורמים וקונסרבטיבים.

הם עסוקים בהכשרת רבנים ורבניות, בקשר עם הציבור כולו ועם קהילותיהם, בניסיונות לחקור ולהתעמק בתכנים יהודיים. והם פועלים מחוץ לממסד הממשלתי, ומחוץ לרבנות ובלי כל קשר אליה. לעיתים, קם רב אורתודוכסי פתוח יותר שמשתף אתם פעולה – כי כך ראוי. ואז מדובר במקרה נדיר, נדיר מדי.

והניוון, הריקבון, הקיפאון של הרבנות ושל היהדות האורתודוכסית בישראל – הם חלק מהסיבה שטרם נקבע יום זיכרון לאירועי שמיני עצרת, והסיבה שאנו זוכרים אותם בתור "שבעה באוקטובר" ולא בתור "שמיני עצרת".

הניוון, הריקבון, הקיפאון של הרבנות ושל היהדות האורתודוכסית בישראל – הם חלק מהסיבה שטרם נקבע יום זיכרון לאירועי שמיני עצרת, והסיבה שאנו זוכרים אותם בתור "שבעה באוקטובר" ולא בתור "שמיני עצרת"

יש לפנינו תיקון ארוך, עמוק וכואב שיחל עם הפלתה של ממשלת החורבן הנוכחית. חלק ממנו יהיה נצטרך לנער את הממסד הרבני הבלתי מתפקד, לסגור את הרבנות הראשי, להפריד דת ממדינה, ולהפסיק תקצובם של המגזרים הדתיים הנהנים מתקציבים לא הוגנים ולא מועילים לכלל הציבור. וכמובן, לזכור את שמיני עצרת בשמיני עצרת.

ד"ר עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר, מבקר ספרות ופעיל שמאל. חוקר ומלמד על הגירה ,תהליכי גלובליזציה וקשרים טראנס-לאומיים, חברה אזרחית ופילנתרופיה. סיים לימודי דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בחקר עלייה לישראל. פרסם ספר על שירה פוליטית בישראל, שלושה ספרי שירה ורומן. חי בירושלים.