מה יהיה מקומה של אסטרטגיית ההרתעה שנכשלה מול חמאס במדיניות הביטחון של ישראל אחרי המלחמה הזו? כדי להשיב על השאלה הזו אני מציע לחזור לדוד בן גוריון, מייסד צה"ל ואבי מדיניות הביטחון של ישראל, ולבדוק מה השתבש. מדוע ההרתעה הישראלית קרסה, וכיצד ישראל מצאה את עצמה מותקפת במספר חזיתות בשנה האחרונה.

"לנו דרושה הרתעה ולא ניצחון במלחמה. בכל מערכה יהיו לנו אבדות קשות – ואין אנו יכולים לאבד את מיטב הנוער – ולכן, העיקר אמצעי הרתעה".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כך כתב בן גוריון ביומנו, ב-19 באוקטובר 1958, כחלק מהלקחים שלו ממבצע סיני.

"לנו דרושה הרתעה ולא ניצחון במלחמה. בכל מערכה יהיו לנו אבדות קשות – ואין אנו יכולים לאבד את מיטב הנוער – ולכן, העיקר אמצעי הרתעה". כך כתב בן גוריון ביומנו, ב-19 באוקטובר 1958

בעקבות מסקנה זו יזם ראש הממשלה הראשון, שהיה אף שר הביטחון, תכנית סודית לפיתוח נשק גרעיני, כאמצעי ההרתעה אולטימטיבי מפני השמדתה של ישראל הצעירה במזרח התיכון העוין.

לימים, הפכה אסטרטגיית ההרתעה לעמוד התווך של תפיסת הביטחון של ישראל לדורות. בשני העשורים הראשונים לקיומה, ההרתעה הישראלית נשענה על כוחו הקונוונציונלי של צה"ל, ובעשורים שלאחר מכן נוספה לה, לפי מקורות זרים, כושר הרתעה גרעינית מפני "איום קיומי" על ישראל. מרכיבים אחרים של אותה תפיסת הביטחון הם התרעה מפני מלחמה, הכרעה, ובעשורים האחרים נוספה לה הגנה.

כישלון ההרתעה מול חמאס, והמערכה המאתגרת במספר חזיתות שבה ישראל מתמודדת בחודשים האחרונים, עוררה דיון ציבורי ער בשאלת ההרתעה הישראלית באזור, "שיקומה" ועתידה.

חלק מהדוברים המליצו לפנות לשימוש "באמצעים לא קונוונציונליים"; אחרים דוגלים במלחמה בכל מחיר "עד לניצחון המוחלט"; אחרים ממליצים על יציאה למתקפת מנע נגד חזבאללה לחיזוק ההרתעה. ועוד כהנה וכהנה.

הדיון הוא כמובן לגיטימי, אולם הבעיה העיקרית היא שחלק ניכר מהדוברים והכותבים על הנושא אינם מבחינים כלל ועיקר בין סוגי האיומים השונים שההרתעה הישראלית על שני רבדיה – הגרעינית והקונוונציונלית – אמורה לענות עליהם, ועל מטרות ההרתעה השונות שנגזרו מהם. חסרה גם הבנה בקרב רבים בציבור הישראלי, וחמור מכך בקרב פוליטיקאים בכירים, שמטרות ההרתעה הגרעינית של ישראל שונות לחלוטין ממטרות ההרתעה הקונוונציונלית שלה.

אסטרטגיית ההרתעה הפכה לעמוד התווך של תפיסת הביטחון הישראלית. בשני העשורים הראשונים לקיומה, ההרתעה נשענה על כוחו הקונוונציונלי של צה"ל, ובעשורים הבאים נוספה, לפי מקורות זרים, הרתעה גרעינית

חמור מכך, במהלך השנים ההרתעה הפכה לחזות הכל במדיניות הביטחון של ישראל, ומנהיגיה התעלמו מהעובדה הבסיסית שהרתעה היא אסטרטגיה למניעת מלחמה ולא מדיניות שנועדה לפתרון סכסוכים בין מדינות שכנות, ובוודאי שלא סכסוך פנים קהילתי כמו בין ישראל לפלסטינים. להלן אנסה לעשות סדר במושג המרכזי כל כך בכל הקשור לביטחון ישראל בימים אלה.

בספרות המקצועית מקובל להניח שמדינות הבוחרות בהרתעה הן מדינות החותרות לשמירה על הסטטוס קוו המדיני והטריטוריאלי, ויריבותיה המאתגרות אותו חותרות לשינוי המצב הקיים.

ואכן, בעשור שבין מלחמת סיני ועד מלחמת ששת הימים, הצליחה ישראל לבסס הרתעה כללית יציבה מול שכנותיה. אולם במאי 1967, בעקבות הכנסת כוחות צבא מצריים לסיני ופינוי כוח החירום של האו"ם, קרסה ההרתעה. לאחר שהניסיונות השונים לפתור את המשבר נכשלו, פרצה המלחמה.

הניצחון הגדול בשלוש החזיתות שינה לחלוטין את מצבה הביטחוני של ישראל, לכאורה לטובה. ישראל זכתה לעומק אסטרטגי בחזית הדרומית והצפונית, ובגדה המערבית וברצועת עזה מצאה עצמה שולטת ישירות בחייהם של כמיליון פלסטינים.

אולם חודשים ספורים אחרי המלחמה פתחה מצרים במלחמת התשה על גדות התעלה, וב-6 באוקטובר 1973 הופתעה ישראל ממתקפת פתע של צבאות מצרים וסוריה נגדה. המחיר ששולם בחיי אדם והעלויות הכלכליות היו כבדות ביותר. ההרתעה הישראלית מול מצרים וסוריה נכשלה.

הניצחון הגדול ב-3 החזיתות שינה לחלוטין את מצבה הביטחוני של ישראל, לכאורה לטובה. ישראל זכתה לעומק אסטרטגי בצפון ובדרום, ובגדה וברצועה מצאה עצמה שולטת ישירות בחייהם של כמיליון פלסטינים

הסיבה העיקרית לקריסת ההרתעה באוקטובר 1973 הייתה שהמצב המדיני והאסטרטגי החדש שבו ישראל מצאה את עצמה בעקבות הניצחון ביוני 1967, לא גרר אחריו התאמה כלשהי במדיניות הביטחון שלה. הממשלות השונות וצה"ל המשיכו לקדש את ההרתעה שנועדה לשמור על הסטטוס קוו החדש בכל מחיר, למרות שהמצב החדש מבחינתה של מצרים היה בלתי נסבל.

הבעיה בתפיסת ההרתעה של ישראל בשנים שלאחר בן גוריון ועד היום, שהיא עוקרה לחלוטין מהממד הפוליטי שלה. הראייה תמיד הייתה צבאית גרידא: "הם לא יעזו, כי המחיר שישלמו יהיה כבד מנשוא". האומנם? אנואר סאדאת הצהיר שיהיה מוכן להקריב מיליון חיילים להחזרת סיני לריבונות מצרית. הישראלים לא האמינו לו. ושילמו על כך מחיר כבד.

מקבלי ההחלטות בישראל בשש השנים שבין 1967 ל-1973 הצהירו אמנם על נכונותם להגיע לפשרות על בסיס "שטחים תמורת שלום", אולם כאשר הגיעו מתווכים ונוהלו שיחות, הסתבר שהצהרות אלו היו מן הפה אל החוץ.

ישראל לא ניצלה את הישגי המלחמה להשגת שלום, ואימצה את הקונספציה שהמצרים והסורים מורתעים ולא יעזו. הנשיא המצרי העז, ובעקבות הצלחתו לשבור את הסטטוס קוו במלחמה מוגבלת, הוא הצליח בסופו של יום לקבל חזרה לריבונות מצרית את כל שטחי סיני.

מנגד, ישראל בהנהגת מנחם בגין זכתה לקבל שלום יקר מפז עם המדינה הערבית הגדולה ביותר באזור, ששיפר לדורות את מצבה האסטרטגי בסכסוך מול מדינות ערב.

הבעיה בתפיסת ההרתעה של ישראל בשנים שלאחר בן גוריון ועד היום, שהיא עוקרה לחלוטין מהממד הפוליטי שלה. הראייה תמיד הייתה צבאית גרידא: "הם לא יעזו, כי המחיר שישלמו יהיה כבד מנשוא". האומנם?

ההרתעה הגרעינית של ישראל והאיום האיראני

לישראל, לפי מקורות זרים יש כבר כחמישה וחצי עשורים מונופול במזרח התיכון על יכולת הרתעה צבאית גרעינית לא מוצהרת. יתרה מזו, ישראל פיתחה בעשורים האחרונים, לפי אותם מקורות זרים, יכולת "מכה שנייה" גרעינית מצוללות המשייטות אי שם בים התיכון.

מטרת העל של יכולותיה הגרעיניות החבויות של ישראל היא הרתעה מפני איום על עצם קיומה של המדינה. בעשורים הראשונים לקיומה החשש היה מפני השמדה כתוצאה מתבוסה במלחמה קונוונציונלית מול קואליציה של מדינות ערביות, ובארבעת העשורים האחרונים ההרתעה היא מפני תקיפה גרעינית.

למרות יכולותיה בתחום הגרעין, לישראל יש אינטרס מן המעלה הראשונה למנוע את הפיכתה של איראן למדינה גרעינית. בהתאם ל"דוקטרינת בגין" משנות ה-80, מנהלת ישראל מערכה אינטנסיבית ברמות אלו או אחרות במישורים השונים כדי לעכב ולשבש את התקדמות איראן בתוכניתה.

אך בניגוד לתכניות הגרעין העיראקית והסורית, שאת מתקני הגרעין שלהם היא תקפה מן האוויר, לישראל אין יכולת לעצור לבדה באמצעים צבאיים את התכנית האיראנית, והיא קיוותה שארה"ב תפעל לעצירת התכנית.

בתקופת ממשל ברק אובמה, לאחר שנים של סנקציות כלכליות על איראן, הצליחה ארה"ב לגבש חזית בינלאומית להקפאת תכנית הגרעין של טהרן. בשנת 2015 נחתם הסכם בין איראן ל-6 מעצמות (ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה, וסין) על הקפאת הפיתוח ל-15 שנים.

מאז, ארה"ב תחת ממשל דונלד טראמפ פרשה מההסכם, ובתקופת ממשל ג'ו ביידן חזרה אליו באופן לא רשמי. בעקבות פרישת ארה"ב, איראן ניצלה את התערערות ההסכם על מנת להתקדם בתכנית והפכה למעשה ל"מדינת סף" גרעינית.

ארה"ב תחת טראמפ פרשה מהסכם הגרעין עם איראן, ובתקופת ממשל ביידן חזרה אליו באופן לא רשמי. בעקבות פרישת ארה"ב, איראן ניצלה את התערערות ההסכם כדי להתקדם בתכנית ולהפוך ל"מדינת סף" גרעינית

לאחר החתימה על ההסכם ישראל חזרה להיות "שחקן משנה" בכל סיפור הגרעין האיראני, וטוב שכך. מועד פקיעת ההסכם להקפאת התכנית הוא אמצע 2031, אז תצטרך איראן להחליט על חידושו או לסיים את הפיתוח ולהכריז על עצמה כמדינה גרעינית, על כל המשמעויות שישתמעו לגביה בעקבות החלטה זו.

הדיון הקצר לעיל נועד להבהיר, שהעימותים הצבאיים הנוכחיים בין ישראל לאיראן ושלוחותיה באזור אינם קשורים ישירות לתכנית הגרעין האיראנית ולהרתעה הגרעינית של ישראל, שלא אותגרה כלל במשבר הנוכחי.

כישלון ההרתעה הישראלית הקונוונציונלית

כישלון ההרתעה הישראלית הקונוונציונלית בעקבות התקפת חמאס ב-7 לאוקטובר הייתה בראש ובראשונה במישור הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אולם מצבה של ישראל החמיר מאוד בעקבות הצטרפותם ללחימה – ברמה מוגבלת ומדודה אמנם – של ארגון חזבאללה בלבנון ושאר ארגוני החסות של המשטר האיראני.

יתרה מזו, התקיפה הישירה של איראן על ישראל באפריל 2024, בעקבות חיסולו של הגנרל האיראני בסוריה, החריפו את החשש בישראל ובעולם מפני מלחמה אזורית במזרח התיכון, שבה ארה"ב ומדינות אחרות יאלצו להצטרף למערכה ברמה זו או אחרת.

כישלון ההרתעה הישראלית הקונוונציונלית בעקבות התקפת חמאס ב-7 לאוקטובר הייתה בראש ובראשונה במישור הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אולם מצבה של ישראל החמיר מאוד בעקבות הצטרפותם ללחימה

ומכאן לשאלת האפקטיביות של הרתעה בסכסוך הפנימי עם העם הפלסטיני. בעשורים האחרונים ישראל "ניהלה את הסכסוך", שזה ביטוי מכובס להמשך הכיבוש והשליטה בגדה והרצועה והימנעות מניסיון למצוא פתרון מוסכם בין שני העמים החיים באותה ארץ בין הים לנהר.

הבעיה העיקרית כמובן היא שהחברה הישראלית חלוקה בתוכה בכל הקשור לפתרון הסכסוך ארוך השנים עם העם החולק אתנו את הארץ הזו. הבעיה במדיניות הזו היא, שהניסיון ההיסטורי מלמד שהרתעה של צבא ממוסד מול ארגון טרור, אנשי גרילה או תנועות לשחרור לאומי – היא תמיד מוגבלת ביכולתה להכיל את המצב, שלא לדבר על סיסמאות ריקות בדבר השגת "ניצחון מוחלט" במערכה בין שני הצדדים.

פעולות הטרור של הארגונים הפלסטינים נגד ישראל החלו זמן קצר לאחר סיום מלחמת 1967. המחיר היה כבד, אך ישראל הצליחה להכיל אותן. ביוני 1982 כבשה ישראל חלקים נרחבים של לבנון בניסיון לפגוע צבאית בארגונים הפלסטינים. ישראל הצליחה להגלות את ההנהגה הפלסטינית לתוניס, אך לאחר מכן, שילמה מחיר כבד של שליטה במשך 18 שנים בחלקים מלבנון.

לימים, האינתיפאדה העממית שפרצה בשטחים בסוף 1989, הביאה להסכם אוסלו בשנת 1993 ולהקמת הרשות הפלסטינית בגדה וברצועה. אולם רצח ראש הממשלה יצחק רבין שנתיים מאוחר יותר על ידי מתנגד להסכם, ופרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 שהייתה אלימה הרבה יותר מהראשונה, עצרה לחלוטין את המשך יישומו של ההסכם.

בשנת 2005 יזם ראש הממשלה אריאל שרון מהלך בעייתי ביותר של נסיגה חד צדדית של ישראל מרצועת עזה ופינוי הישובים היהודיים שהוקמו בה. שנתיים מאוחר יותר השתלט אירגון חמאס על הרצועה וגירשה ממנה את אנשי הרשות הפלסטינית.

הניסיון ההיסטורי מלמד שהרתעה של צבא ממוסד מול ארגון טרור, גרילה או תנועות לשחרור לאומי – תמיד מוגבלת ביכולתה להכיל את המצב, שלא לדבר על סיסמאות ריקות בדבר השגת "ניצחון מוחלט" במערכה

בסכסוך הצבאי עם הפלסטינים ברצועה ובגדה היו עליות ומורדות במהלך השנים, עד שנשבר שיא חדש במתקפת ה-7 באוקטובר, 2023. ב-15 שנותיו בתפקיד ראש הממשלה, אימץ בנימין נתניהו מדיניות של "הפרד ומשול" מול הפלסטינים. הוא נמנע לחלוטין משיחות עם ההנהגה הפלסטינית ברמאללה, וחיזק את האגף הקיצוני של העם הפלסטיני, ארגון חמאס ברצועת עזה.

בעקבות המתקפה האכזרית של חמאס על ישובי העוטף, יצאה ישראל למלחמה מאסיבית לריסוק כוחו הצבאי של הארגון. משימה זו הוכתרה בהצלחה במידה רבה. לכאורה, ישראל וצה"ל הצליחו "לשקם" מחדש את ההרתעה מול הפלסטינים, עד לסיבוב הבא.

בראיה היסטורית, אני מאמין, שעם הפלסטינים המתונים צריך לדבר על שלום, לא להרתיע. ישראל צריכה להיכנס לשיחות בתיווך אמריקאי וסעודי על התאמה של תכנית השלום הערבית משנת 2002 לנסיבות החדשות שנוצרו בעקבות המלחמה האחרונה. תהליך הזה יימשך  שנים מן הסתם, אבל כשמדברים, מתים פחות משני הצדדים.

הרתעת איראן וארגוני הפרוקסי שלה

הצטרפותם למערכה נגד ישראל של חזבאללה מלבנון והחות'ים מתימן, בגיבוי מלא של המשטר האיראני בטהרן באוקטובר 2023, הציבה בפני ישראל אתגר צבאי חסר תקדים של סכנת מלחמה במספר חזיתות.

ההרתעה הישראלית מול החזית השיעית הזו נכשלה, וישראל נאלצה לראשונה בתולדותיה להישען על מסרי הרתעה חד-משמעיים של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בראשית המלחמה, ובחודש האחרון על הרתעה מול האיראנים מפני תקיפה נגד ישראל בתגובה לחיסולו של מנהיג חמאס אסמאעיל הנייה בטהרן. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, ההרתעה האמריקאית עבדה, והחשש מפני פריצת מלחמה אזורית שבה הייתה ישראל עלולה למצוא את עצמה במרכזה, הצטמצם.

ההרתעה הישראלית מול החזית השיעית הזו נכשלה, וישראל נאלצה לראשונה בתולדותיה להישען על מסרי הרתעה של נשיא ארה"ב ביידן בראשית המלחמה, ובחודש האחרון על הרתעה מול האיראנים

השאלה היא כיצד על ישראל לשקם את ההרתעה הקונוונציונאלית שלה מול איראן וארגוני החסות שלה לאורך זמן?

לאחר סיום המלחמה בדרום ובצפון, על ישראל לשתף פעולה עם ארה"ב במאמציה לגבש ברית הגנה של מדינות ערביות סוניות מתונות ובראשון ערב הסעודית לבלימת התפשטותה של איראן באזור. הצלחה בגיבוש ברית כזו תהיה תלויה מן הסתם בנכונותה של ירושלים לאפשר את שיקומה של רצועת עזה כולל שילובה של הרשות הפלסטינית בניהול החיים ברצועה.

במקביל, על ישראל לנסח לעצמה קווים אדומים חדשים, ומסרי הרתעה ברורים בפני מקבלי החלטות בטהרן בכל הקשור להתנהלותה מול ארגוני החסות השיעיים הנתונים למרותה. מסרי ההרתעה של ישראל יגובשו לאחר תיאום ודיונים מקיפים בנושא עם צמרת הממשל האמריקאי החדש, ועם שאר המדינות החברות בברית ההגנה.

ישראל תבהיר שאין לה כל עניין במלחמה עם איראן, ועם המדינות שמשטחן היא עשויה להיות מותקפת, אולם היא תמשיך בנחישות לפעול צבאית נגד המשך אספקת טילים וכלי נשק התקפיים מאיראן לארגוני החסות שלה. במקרה של מתקפה עליה מארגוני החסות ישראל תראה עצמה חופשית לתקוף אותם ישירות, ובהתאם לחומרת המערכה עשויה להחליט לתקוף מן האוויר יעדים אסטרטגיים באיראן עצמה, ובכללם שדות נפט שאינם מוגנים כמתקני הגרעין שלה.

אם איראן תחליט שלא לחדש את הסכם הגרעין עליו היא חתומה ותהפוך למדינה גרעינית, הדבר עלול להגביר את ביטחונו של המשטר בטהרן בכל הקשור להמשך מדיניות ההתפשטות שלו באזור. במקרה כזה, על ישראל להצהיר שהדבר לא ימנע מישראל לממש את הפגיעה באמצעים קונוונציונליים במטרות אסטרטגיות באיראן. במישור הגרעיני, ישרור בין איראן לישראל "מאזן אימה גרעיני אזורי'", בדומה למצב בתת היבשת ההודית בין הודו לפקיסטאן.

אם איראן תחליט שלא לחדש את הסכם הגרעין עליו היא חתומה ותהפוך למדינה גרעינית, הדבר עלול להגביר את ביטחונו של המשטר בטהרן בכל הקשור להמשך מדיניות ההתפשטות שלו באזור

מתקפת ה-7 באוקטובר חוללה רעידת אדמה בסכסוך בין ישראל לפלסטינים ובמישור היחסים עם איראן וארגוני החסות שלה, ובראשותם חזבאללה בלבנון. התקווה שלי היא שבדומה לשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, הדור החדש של מנהיגים ישראליים יבחר לפנות לנתיב מדיני של הידברות ומאמצים לפתור את הסכסוך הפנימי עם הפלסטינים, שיקרין בתורו על הסכסוך האזורי עם איראן.

ד"ר דן סגיר הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייוויס באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו: "דימונה – ההרתעה הגרעינית של ישראל" יצא לאור בהוצאת כרמל.