צריך לומר משהו על תופעת ההתפכחות. קודם כל, את זה שמשום מה אנשים לא מדברים עליה, ומעדיפים להתמקד דווקא בתופעת הווק (woke). על הווק, כתופעה במציאות, צריך לומר שהיא לא באמת קיימת.

כלומר, כן, תופעת הווק קיימת. יש אנשים שהם ווק ואפילו מגדירים את עצמם ככאלה, אבל יש להם אפס השפעה על המציאות בישראל, פשוט כי הם מיעוט זניח וחסרי ייצוג פוליטי (במובן הכי רחב של המושג).

תופעת הווק לא באמת קיימת. כלומר, כן, יש אנשים שהם ווק ואף מגדירים עצמם ככאלה, אבל יש להם אפס השפעה על המציאות בישראל כי הם מיעוט זניח וחסרי ייצוג פוליטי (במובן הכי רחב של המושג)

בכל זאת, מאז 7.10, אנשים מדמיינים שקיימים פה ממש, בשר מבשרנו, אנשים ורודי שיער, מחליפי מגדר, שתומכים באויב. זה כי הווק, כידוע, הם האנשים שהרסו את המדינה, ולא הימין, אלה ששלטו במדינה בעשורים האחרונים, ובשנתיים הכי גרועות בתולדות ישראל, והביאו את כולנו לעברי פי פחת.

זה לא סתם שהאנשים האלה לא קיימים כמעט בישראל ובכל זאת מקבלים תשומת לב רבה. הקטגוריה של ווק הושאלה מארה"ב והובנתה כמסמן (נוסף, מיני רבים) של בוגדים. זו עוד דרך לסמן מי שייך ומי לא, ובעיקר, עוד דרך לסמן למיינסטרים הישראלי מה לא להיות.

בפועל, מה שהציווי הזה דורש הוא פשוט לא להיות שמאלני. הרי אם תדחקו לפינה את אותו פרופסור למשפטים – הכוכב המתפכח החדש, שמופיע בערוץ 14, ומשתמש במילה ווק בכל משפט שלישי – ותדרשו ממנו הגדרה לווק, תגלו שהוא בעצם מתכוון לשמאלנים. סתם שמאלנים, רגילים, כאלה שפשוט מחזיקים בעמדות הומניסטיות, כמו ששמאלנים אמורים להיות.

הוא לא יודה בזה כמובן, כי זה נתפס (בינתיים, עדיין) כלא סבבה בקרב המיינסטרים הישראלי לסמן שמאלנים כבוגדים. לכן צריך להמציא להם כותרת אחרת, שכאילו מסמנת רק קבוצה קטנה מתוכם ("הקיצונים", נו, אלה שקיימים בשני הצדדים ואחראים במידה שווה להרס), אבל לטעון לתוך הקטגוריה הזו את כל מה שבעצם הופך שמאלני לשמאלני. ככה מסמנים גבולות גזרה שמוציאים מהשיח הלגיטימי עמדות שמאל, ועדיין מרגישים ליברלים להפליא (הרי צעקנו ד-מו-קרט-יה בכיכר לפני שנה). ללכת בלי ולהרגיש עם.

בפועל, מה שהציווי הזה דורש הוא פשוט לא להיות שמאלני. אם תדחקו לפינה את הפרופ' למשפטים – הכוכב המתפכח, שמופיע בערוץ 14, ומרבה להשתמש במילה ווק – תגלו שהוא בעצם מתכוון לשמאלנים. סתם שמאלנים

ובכל זאת, אנשים מתאבססים על רוח הבלהות של ורודי השיער, במקום לדבר על הווק האמיתי בישראל – המתפכחים לימין. המתפכחים, לעומת הווק, קיימים במציאות ועוד איך.

לעתים הם מודים בהתפכחותם במין גאווה משונה, ולעתים מתנערים ממנה בהכחשה ילדותית, וטוענים שתמיד אחזו באותן הדעות למרות שהאינטרנט זוכר הכל. לגבי האחרונים, אין הרי סיבה הגיונית להתפכח לכיוון ימין, אחרי שהימין ומדיניותו הרסו פה הכל. לכן צריך להסוות את זה באקרובטיקה מילולית. אבל במובן מסוים אולי הם צודקים, כי ספק אם המתפכחים אי פעם היו באמת שמאלנים מעבר לשיוך הסוציולוגי.

גלית דיסטל-אטבריאן כמעט הודתה בזה בראיון לרוני קובן לפני כמה חודשים, בו סיפרה על הלחץ החברתי להסכים עם הדעות "הנכונות" שגרם לה להיות שמאלנית בצעירותה, ועל איך גילתה יום אחד שהימין זה "בנשמה" שלה. היא לפחות מודה בהתפכחותה, וגם מלמדת אותנו למה מתכוונים באמת המתפכחים כשהם אומרים שהם היו שמאלנים.

ההתפכחות היא כמובן לא תופעה חדשה. הגל הראשון החל בעקבות אוסלו. מיצגיו הברורים (ומן הסוג הגאה בהתפכחותו) הם גדי טאוב ועירית לינור, שכמו מתפכחים טובים, ולמעשה כמבשרי התופעה ומעצביה, לא יפספסו הזדמנות לספר על ימיהם העליזים בשמאל.

ובכל זאת, אנשים מתאבססים על רוח הבלהות של ורודי השיער, במקום לדבר על הווק האמיתי בישראל – המתפכחים לימין. המתפכחים, לעומת הווק, קיימים במציאות ועוד איך

אותם מתפכחים טובים גם ידאגו שכולם ישמעו, וזו תכונה אינטגרלית למתפכח, על המחירים הנוראיים שהם נאלצו לשלם כדי לדבר את האמת החדשה שלהם, על החרמות והגינויים. לא שזה לא קרה, הם רק שוכחים לספר שמאז שעברו לימין, הם זוכים לתהילה שיכלו רק לחלום עליה לפני כן, עם שעות על גבי שעות של פריים-טיים וקהל מעריצים נאמן. קשה מאוד להיות בצד של הרוב. ליבי ליבי.

מעבר לאינטרס האישי, עוצמתה השיחנית של קטגוריה זו טמון באפשרות לסמן לכל הצדדים כי מדובר בבן אדם שמבין. המתפכח אומר לשמאל, "תקשיבו, אני מבין אתכם, מה זה מבין? הייתי כמוכם, אני יודע מה אתם חושבים, אבל תקשיבו לי, אחד שפעם היה בצד שלכם, לא בושה לטעות".

באותו הזמן, המתפכח אומר לימין, "אני מבין בשמאלנים, הרי הייתי אחד כזה, מי שרוצה לדעת את האויב שיבוא אליי". לא סתם הם חוזרים כמה פעמים בכל שיחה וראיון על עברם במחנה השני. האיתות הכפול הזה מקנה לגיטימציה לעמדה הנוכחית שלהם, והופך אותם לאוטוריטה בענייני מה שזה לא יהיה שמדברים עליו כרגע.

ההתפכחות היא סם משכר, וההתדרדרות להפצת קונספירציות, התבריינות על שמאלנים, סימון בוגדים ואימוץ עמדות גזעניות היא מהירה מאוד. ובכל זאת, המיינסטרים הישראלי עסוק מאז המלחמה יותר בווק המדומיינים מאשר באבסורד של המתפכחים האמיתיים.

בתכלס אין פה חידוש, שכן זהו תמצית הפרויקט של המרכז הישראלי – להוציא המחאה נגד ההפיכה המשטרית – המרכז מיום היוולדו שם לעצמו כאידאל להתרפס בפני הימין.

מעבר לאינטרס האישי, עוצמתה השיחנית של קטגוריה זו טמון באפשרות לסמן לכל הצדדים כי מדובר בבן אדם שמבין. "אני מבין בשמאלנים, הרי הייתי אחד כזה, מי שרוצה לדעת את האויב שיבוא אליי"

הימין מגדיר את גבולות הגזרה, ויאיר לפיד ממהר להתייצב נגד שוברים שתיקה "והזועבי'ז". זה מעין ימין עם עניבה, נעים כזה, שמבדל את עצמו מהחוליגנים בגבעות, תוך כדי שהוא משתף פעולה בשתיקה עם הפרויקט הגדול של הימין מזה 50 שנים – כיבוש, גירוש, התיישבות. העיקר שלא יקראו לנו בוגדים.

גלעד ניצן, בן 32. דוקטורנט בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת ת"א ואקטיביסט למען זכויות אוהדי ואוהדות כדורגל.