מלחמת "חרבות ברזל" מיקדה את המבט, בין יתר הסוגיות שהונחו על השולחן, על מערכת היחסים בין ישראל וארה"ב, ובעיקר סביב יכולת ההשפעה האמריקאית על מדיניותה של ישראל.
ממשל ביידן התייצב לצידה של ישראל מייד לאחר ה-7 באוקטובר ולמעשה עד היום, למרות חילוקי דעות, שעלו (ולעיתים העמיקו ואף קיבלו ביטוי פומבי) בין שתי המדינות במהלך השנה. אלו נגעו בעיקר לאופן ניהול המלחמה ברצועה, בדגש על ההיבט ההומניטרי, כמו גם בסוגיית "היום שאחרי" והחשש מהסלמה אזורית.
ממשל ביידן התייצב לצידה של ישראל מייד לאחר ה-7 באוקטובר ולמעשה עד היום, למרות חילוקי דעות, שעלו (ולעיתים העמיקו ואף קיבלו ביטוי פומבי) בין שתי המדינות במהלך השנה
אולם, מדובר בדילמה אמריקאית מעבר לישראל בלבד, שנוגעת לאופן ההתנהלות המיטבי מול כלל בעלות בריתה של וושינגטון. ריצ'ארד האס, דיפלומט בכיר לשעבר שכיהן במגוון תפקידים במשרדי החוץ וההגנה בממשלים רפובליקאים, כולל ראש התכנון המדיני תחת מזכיר המדינה קולין פאוול (2001-2003) ונשיא המועצה ליחסי חוץ (2003-2023), הקדיש מאמר שלם לשאלה. המאמר, שהוכתר בכותרת: "הבעיה עם בעלות ברית: אמריקה צריכה ארגז כלים מול ידידים קשים", פורסם ב-19 באוגוסט בכתב העת FOREIGN AFFAIES. האס דן שם במערכת היחסים האמריקאית מול מספר מבעלות בריתה העיקריות – ישראל, טייוואן, סעודיה, פקיסטן ואוקראינה, סביב המלחמה כעת מול רוסיה.
מאליו ברור, שכל אחת מן המדינות שהוזכרו לעיל מייצגת מגוון מורכב ושונה של סוגיות ודילמות הנוגעות למערכת היחסים שלה מול וושינגטון. אולם, השאלה העיקרית שמנחה את האס הינה, כיצד למרות תלותן של אותן מדינות בארה"ב, זו האחרונה לא תמיד מצליחה לשכנע/ללחוץ עליהן להתאים את מדיניותן לאינטרסים האמריקאיים.
האס איננו נאיבי ועל-כן חש להבהיר, שלמרות התלות בוושינגטון, לכל אחת מן המדינות הללו יש אינטרסים, שבעיניה חיוניים עד מאוד, ובגינן ראוי מבחינתה להיכנס לעימות זה או אחר עם ארה"ב. כאמור, כל אחת מן המדינות הללו מהווה CASE STUDY מרתק בפני עצמו, אבל אותנו מעניינת כעת ישראל.
האס תוהה כבר בתחילת המאמר כיצד, למרות העובדה שישראל מקבלת 3.8 מיליארד דולר כל שנה מארה"ב, ולמרות התמיכה ארוכת השנים בישראל, וושינגטון נמנעה חודשים ארוכים מהשמעת ביקורת, פומבית יותר, על ישראל סביב המלחמה בעזה. רק לאחר יותר מארבעה חודשים, הנשיא ג'ו ביידן יצא בביקורת פומבית על ישראל, וגם זו הייתה מאופקת באופן יחסי.
האס תוהה כיצד, למרות שישראל מקבלת 3.8 מיליארד דולר בכל שנה מארה"ב, ולמרות התמיכה ארוכת השנים בישראל, וושינגטון נמנעה חודשים ארוכים מהשמעת ביקורת פומבית על ישראל סביב המלחמה
הדילמה האמריקאית, מדגיש האס, סביב שני האתגרים העיקריים העומדים כיום בפני ארה"ב – המלחמות באוקראינה ובעזה – הינה: כיצד יש לנהוג מול פרטנר שתלוי בארה"ב אך לעיתים מסרב לעצות ממנה.
בשני המקרים ממשל ביידן נקט בגישה מאופקת, אד הוק, עם מעט תוצאות. אירוני הדבר, טוען האס, שממשל אמריקאי, כזה של ביידן, שהציב את מערכת היחסים האמריקאית עם בנות בריתה במרכז מדיניות החוץ שלו, התקשה להתנהל בעת חילוקי דעות עמן.
למען ההגינות, חש האס להבהיר, זה איננו ייחודי לממשל ביידן, אלא אפיין ממשלים רבים לפניו. שכן האינטרסים, גם בין בעלות הברית הקרובות ביותר, אינם זהים.
ארה"ב פיתחה לאורך השנים מגוון כלים כדי להתמודד עם אתגרים מעין אלו. האס מונה מספר כלים:
- שכנוע.
- מתן "גזרים" או פיצוי כדי להשיג הסכמה מצד בעלות הברית.
- קבלת המציאות ואת העובדה שמדובר באינטרסים חיוניים ראשונים במעלה מבחינתן של אותן מדינות (האס מכנה זאת "הפניית המבט לעבר השני").
- וכמובן לחץ אסרטיבי יותר ("מקלות" ולעיתים אף סנקציות).
הדילמה האמריקאית, מדגיש האס, סביב שני האתגרים העיקריים העומדים כיום בפני ארה"ב – המלחמות באוקראינה ובעזה – היא: כיצד יש לנהוג מול פרטנר שתלוי בארה"ב אך לעיתים מסרב לעצות ממנה
כאמור, האס מביא מגוון רב של דוגמאות, לאו דווקא רק בהקשר הישראלי. בהקשרנו, מוזכר הלחץ הרב שהופעל על בריטניה, צרפת וישראל לאחר "מבצע קדש"; ההתנגדות הישראלית למכירת מטוסי ה"איוואקס" לסעודיה; ההתנגדות האמריקאית לפיתוח יכולת גרעינית על ידי ישראל; שכנועה של ממשלת שמיר להימנע מתגובה נגד סדאם חוסיין במלחמת המפרץ ועוד.
התובנה (שלי), שעולה מכלל הדוגמאות, דווקא עושה חסד עם מדיניות החוץ האמריקאית ומידת הצלחותיה מול ישראל. אולם האס מעלה נקודה מעניינת, לפיה מגוון אמצעי השכנוע או הלחץ, שהוזכרו לעיל, מותירים למעשה את היוזמה בידי ידידותיה או בעלות בריתה של ארה"ב, וזה מסביר בראייתו את חוסר ההצלחה, לדעתו, של ארה"ב מולן.
בשלב זה האס עובר למספר צעדים, שלדעתו ממשלים אמריקאיים יכלו לנקוט מול ישראל כדי להביע את חוסר שביעות רצונם מן המדיניות הישראלית:
- ממשל ביידן יכול היה לסמן את המוצרים המיוצרים בהתנחלויות כמקורן בשטחים ולא "made in Israel".
- לסגת מצעדים שננקטו על ידי ממשל טראמפ (הוא לא נוקב בדוגמאות לכך).
- ממשלים אמריקאיים (ובמשתמע לא רק ממשל ביידן) יכלו להגדיר את ההתנחלויות כ"לא חוקיות" ולא רק כ"מכשול לשלום" ולגבות את זה בהחלטת מועצת הביטחון.
- הממשל יכול היה לעשות הרבה יותר כדי לחזק את הרשות הפלסטינית ולדחוף באופן פומבי ואסרטיבי יותר את חזונו לגבי עזה.
האס מעלה נקודה מעניינת, לפיה מגוון אמצעי השכנוע או הלחץ, שהוזכרו לעיל, מותירים למעשה את היוזמה בידי ידידותיה או בעלות בריתה של ארה"ב, וזה מסביר בראייתו את חוסר ההצלחה, לדעתו, של ארה"ב מולן
למען ההגינות, יש לציין, שהאס מונה שורה של צעדים שארה"ב צריכה/יכולה הייתה לעשות גם סביב המלחמה באוקראינה.
* * *
עד כאן מן המאמר המרתק סביב דילמות מנחות לאורך השנים של מעצמת-על אל מול בנות-בריתה. אין מדובר, כמובן, בסוגיה חדשה במערכת היחסים בזירה הבינלאומית בכלל, אולם יש בה כדי לחדד ולהבין יותר, כיצד מדיניות החוץ האמריקאית התמודדה בעבר עם אתגרים מעין אלו, כולל מול ישראל.
החשיבות במאמרו של ריצ'ארד האס הינה בכך שבאה מצד אישיות בכירה מן ה"מיינסטרים" בוושינגטון, שכאמור כיהן בממשלים רפובליקאיים, וכיום אינו נמנה בהכרח על תומכיו של דונלד טראמפ.
מבחינה זו, האס מייצג חשיבה רחבה יותר בוושינגטון, לבטח יותר מבעבר, הגורסת כי על ארה"ב לנהוג באופן אסרטיבי יותר, כולל בפומבי, מול ישראל בעת הנוכחית.
מבחינה זו, ישראל חייבת להפנים, כי קיימת אפשרות (ויש שיאמרו בהחלט ריאלית) ללחצים אמריקאיים בוטים יותר על ישראל לאחר הבחירות, יהא הממשל שייבחר אשר יהא.
במילים אחרות: הסבלנות האמריקאית מול ישראל, שקיבלה ביטוי מצומצם יחסית בשנה האחרונה, עשויה לפקוע. נקודות החיכוך או ההתנגשות בין האינטרסים האמריקאיים לבין אלו של ממשלת ישראל הנוכחית מתרבים ומתעצמים.
הסבלנות האמריקאית מול ישראל, שקיבלה ביטוי מצומצם יחסית בשנה האחרונה, עשויה לפקוע. נקודות החיכוך או ההתנגשות בין האינטרסים האמריקאיים לבין אלו של ממשלת ישראל הנוכחית מתרבים ומתעצמים
דומה, כי בהקשר זה הפער בין דמוקרטים לרפובליקנים מצטמצם, והשוני הוא בעיקר בטון בהם הדברים נאמרים. במילים אחרות: לא לעולם חוסן, והפרחים לנתניהו (ורון דרמר).
השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם