נועם יונש, תלמיד כיתה ו' מהמושב בן עמי בגליל המערבי, לומד בקיבוץ כברי, השוכן שבעה קילומטרים מגבול לבנון. בכברי נשמעות אזעקות מדי שבוע.  הכיתות בבית הספר אינן ממוגנות, במרחבים המוגנים אין די מקום לכל התלמידים, וממילא הם נמצאים חצי דקת ריצה מהכיתה שלו, כשזמן ההתרעה הוא אפס.

"באזעקות, הם שוכבים על הרצפה עם הידיים על הראש ומקווים לטוב", אומרת אימו, שירי, "זה ממש מפחיד. איך אפשר להתרכז ככה בלימודים? איך אנחנו יכולים לישון בלילה בידיעה שבבוקר נשלח אותו לשם? איך משרד החינוך ופיקוד העורף מאשרים לימודים בתנאים כאלה?"

רבים מהבתים באזור לא ממוגנים, ותושביהם שוכבים על הרצפה בזמן האזעקות. מה ההבדל בינם לתלמידים בבתי הספר?
"אני יודעת – וגם זאת שערורייה נוראית. אבל אצלי בבית יש ממ"ד ואנחנו לא שוכבים על הרצפה באזעקות. בן עמי נמצא שני קילומטרים דרומה מכברי, למה הבן שלי צריך ללמוד במקום יותר גרוע מהבית שלו?"

"בזמן אזעקות הם שוכבים על הרצפה עם ידיים על הראש ומקווים לטוב. איך אפשר להתרכז ככה בלימודים? איך אנחנו יכולים לישון בלילה? איך משרד החינוך ופיקוד העורף מאשרים לימודים בתנאים כאלה?"

בן עמי וכברי, הסמוכים לנהריה, הם מיישובי "הקו השני" של גבול לבנון, שלא פונו בזמן המלחמה אך סובלים מירי מתמיד של ארגון הטרור חזבאללה שמשבש כליל את שגרת חייהם. בבית הספר היסודי בכברי לומדים תלמידים מהקיבוץ, מהמושבים בן עמי ונתיב השיירה הסמוך, וכן תלמידים מיישובים קרובים מ"הקו הראשון" שפונו, אך עדיין גרים באזור, רובם בנהריה.

שירי יונש מובילה קבוצת הורים מבן עמי ונתיב השיירה, שדורשים להעביר את ילדיהם מכברי דרומה, או למוסד ממוגן. המועצה האזורית מטה אשר בונה מרחבים ממוגנים נוספים בבית הספר בכברי, ויו"ר המועצה משה דוידוביץ' מבטיח שהם יהיו מוכנים בתוך כחודשיים. אבל בינתיים הוא מנסה למצוא מענה לדרישת ההורים להעביר את ילדיהם.

בית הספר היסודי בקיבוץ כברי, 2024 (צילום: הורים בבית הספר היסודי בקיבוץ כברי)

אחרי מאבק של כחצי שנה היה נדמה להורים מבן עמי ונתיב השיירה שדוידוביץ' מצא לבעייתם פתרון: בית הספר בכברי יפוצל, ותלמידים שהוריהם דורשים זאת יעברו ללמוד במבנה שהוקצה להם בקיבוץ שמרת הסמוך לעכו. ההורים המתנגדים למהלך וכן ילדי קיבוץ כברי עצמו והילדים המפונים – יישארו בכברי.

לדברי יונש: "בשמרת היו עד עכשיו רק שבע אזעקות. יש שם חצי דקה התראה, וליד כל כיתה יש ממ"ד צמוד שאפשר לרוץ אליו. התרגשנו ושמחנו כשביקרנו שם וראינו את הפתרון הזה".

משרד החינוך הודיע שהוא לא מאשר את מעבר התלמידים לשמרת. "מיום חמישי אני בטלפונים עם הורים שבורים. איך אפשר לפסול מעבר של תלמידים בנסיבות כאלה בכזה נימוק? זאת רשלנות קיצונית"

המועצה ערכה סקר בקרב ההורים בשני המושבים ומצאה כי כ־80% מהם מבקשים להעביר את ילדיהם לשמרת. הורים שעובדים בכברי והורים לילדים עם צרכים מיוחדים ביקשו להשאירם. המעבר היה אמור להתבצע בקרוב, ובינתיים חלק מהילדים לא החלו את שנת הלימודים החדשה בכברי, אלא נשארו בבית.

אבל ביום חמישי שעבר הודיע משרד החינוך שהוא לא מאשר את המעבר. זאת, כיוון שיש 73 תלמידים שהוריהם ביקשו את המעבר, ולפי המשרד התקן המינימלי לפתיחת בית ספר חדש הוא 90 תלמידים (15 תלמידים בשכבה).

כיתת לימוד בקיבוץ כברי, 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

לדברי יונש: "מיום חמישי אני בטלפונים עם הורים שבורים. לפי חוזר מנכ"ל שמצאתי, התקן הוא 66, ממוצע של 11 תלמידים בשכבה. אבל גם אם אני טועה בעניין הזה, איך אפשר לפסול מעבר של תלמידים בנסיבות כאלה בכזה נימוק? זאת רשלנות קיצונית".

חלק מההורים טוענים כי מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך אורנה שמחון פסלה את המעבר בשל מה שהם מכנים "שיקולים לא ענייניים". מנהלי בתי הספר, לטענתם, אינם מעוניינים במהלך שיחייב אותם בהגדלת כוח האדם – ושמחון, לטענתם, מגבה אותם.

"מדובר בהחלטה משותפת של הרשות המקומית ומשרד החינוך שהתקבלה בין היתר בעקבות סקר, ממנו עלה כי אין היתכנות למעבר בשל מיעוט התלמידים המעוניינים"

ממשרד החינוך נמסר בתגובה:  "מדובר בהחלטה משותפת של הרשות המקומית ומשרד החינוך שהתקבלה בין היתר בעקבות סקר, ממנו עלה כי אין היתכנות למעבר בית הספר בשל מיעוט התלמידים המעוניינים לעבור. יצוין כי בהתאם להנחיות פיקוד העורף, אין כל מניעה ללמוד בבית ספר כברי.

"הרשות המקומית מתכננת לבנות במהלך השבועות הקרובים שני מרחבים ממוגנים מוסדיים נוספים לטובת התלמידים".

יו"ר המועצה האזורית מטה אשר משה דוידוביץ' במסעדת "מועדון ארוחת הבוקר", מושב שבי ציון, ספטמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

לדברי דוידוביץ': "לדאבוני, לא היו מספיק הורים שביקשו להעביר את ילדיהם לשמרת. תמכתי בדרישת ההורים, אבל התנגדות משרד החינוך לא מופרכת".

שירי יונש, מהנדסת במקצועה, בן זוגה, עצמאי בתחום הבינוי, וילדיהם, עזבו את המושב עם פרוץ המלחמה, גרו כחודש וחצי בחיפה ובבית אורן – וחזרו. לדבריה: "הרבה משפחות עזבו את המושב בתחילת המלחמה, אבל כמעט כולם חזרו. תחושת השייכות וההרגל חזקים יותר, והמצב בשנת הלימודים שעברה היה סביר.

"יש לנו מחשבות לקום ולעזוב. אם המצב ממש יחמיר – נברח. כשדיברו על מתקפה גדולה ארזנו. אבל הילדים הגדולים שלנו תיכוניסטים, עם החברים והעניינים שלהם. אנחנו כמו הצפרדע שמתבשלת והתרגלה לזה"

"בקיץ המצב התדרדר. יש לנו מחשבות לקום ולעזוב. כשדיברו על מתקפה גדולה ארזנו תיקים ותכננו לברוח לקרובים בדרום. אבל יש לנו עבודה כאן, והילדים הגדולים שלנו תיכוניסטים עם החברים והעניינים שלהם. אם המצב ממש יחמיר – נברח. בינתיים אנחנו כמו הצפרדע שמתבשלת וכבר התרגלה לזה".

ראו את האש מחלון ההסעה

לרבים מתושבי יישובי "הקו השני" יש בעיה הפוכה מזו של משפחת יונש. תלמידי תיכון בחלק מיישובי האזור למדו עד פרוץ המלחמה בתיכון לא ממוגן בקיבוץ גשר הזיו שמצפון לנהריה, והועברו בשנת הלימודים הקודמת לתיכון בקריית מוצקין. חלק מהתלמידים וההורים – בעיקר תושבי גשר הזיו – מתוסכלים מהמצב הנוכחי ודורשים דווקא לחזור ללמוד בקיבוץ.

תחנת הסעה לתלמידים מהגליל המערבי בקריית מוצקין, אפריל 2024 (צילום: באדיבות ענבל ברנשטיין)

לענבל ברנשטיין, בעלת עסק קטן ואם יחידנית מגשר הזיו, יש שני ילדים הלומדים בתיכון שפונה למוצקין. עם פרוץ המלחמה היא ברחה עם בניה להוריה בעכו, ואחר כך שכרה שם דירה. אך כיוון שגשר הזיו לא פונה, היא לא קיבלה סיוע. לפני שבועיים הם חזרו לקיבוץ. "לא יכולתי להמשיך לממן את שכר הדירה", היא אומרת. ברנשטיין פעילה בקבוצת הורים הדורשת להחזיר את ילדיהם לגשר הזיו.

לדבריה: "הנסיעה מגשר הזיו לקריות לוקחת שעה וחצי לכל כיוון, באוטובוס צפוף, והיא סכנת נפשות. כבר היו אזעקות בזמן הנסיעה והנהג לא הסכים לעצור בטענה שזה לא בטיחותי, כנראה בצדק. זה היה מפחיד ולא נעים. בתחנת ההסעה עומדים יותר מ־100 נערים ויש שם שתי מיגוניות שנכנסים בהן 20 בכל אחת. ההסעות מאחרות לפעמים בחצי שעה, ובינתיים הם מחכים שם.

גורם במועצה האזורית אשר מציין כי לאחרונה שודרגו תחנות ההסעה, נוספו מיגוניות ותוגברו האוטובוסים באופן שקיצר את זמן ההמתנה של התלמידים.

"הנסיעה מגשר הזיו לקריות לוקחת שעה וחצי לכל כיוון, באוטובוס צפוף, והיא סכנת נפשות. כבר היו אזעקות בנסיעה והנהג לא הסכים לעצור. הילדים שלי רוצים ללמוד ולא מצליחים, חוזרים מעולפים מבית הספר"

לדברי ברנשטיין: "בשבוע שעבר, כשהייתה שרפה בכביש 89, הם ראו והריחו אותה מחלון האוטובוס. לפעמים יש להם שעות חופשיות וימים מקוצרים והם צריכים לחכות במוצקין שעתיים, שלוש, עד זמן ההסעה. הילדים שלי רוצים ללמוד ולא מצליחים, חוזרים מעולפים מבית הספר – וזה במקום ללכת ברגל חמש דקות עם החברים.

"גם בבגרויות הם יצטרכו להגיע למוצקין. אם לפחות היו נותנים להם להיבחן קרוב יותר! שלא לדבר על החוגים והפעילויות אחר־הצוהריים שאני צריכה להסיע אותם אליהם ולא יכולה, אז אאלץ פשוט להפסיק אותם. הבן שלי בליגת השחמט ולא יוכל להמשיך להתאמן בה".

תיכון "סוצקין" בקריית מוצקין שבו לומדים תלמידים שפונו מהגליל המערבי (צילום: המועצה האזורית מטה אשר)

הקיבוץ שלך הוא הכי צפוני מבין היישובים שלא פונו. בית הספר נמצא חמישה קילומטרים מהגבול ואינו ממוגן כראוי. זה נראה לך בטוח שילמדו בו?
"ליד בית הספר יש צהרונים ממוגנים שעומדים ריקים – ואפשר ללמוד בהם. אנחנו גרים כאן, הקיבוץ לא פונה. בבית שלי יש ממ"ד, אבל זמן ההתרעה הוא אפס, ככה שאנחנו ממילא לא מספיקים לרוץ אליו, ובחלק מהבתים בקיבוץ אין ממ"ד בכלל. אז אני מעדיפה שהילדים יישארו כאן באותם תנאים גם בלימודים מאשר שיהיו שלוש שעות ביום באוטובוס, שזה הרבה יותר מפחיד ומסוכן".

יש בצהרונים מקום לכל התלמידים?
"לא, אבל הם יכולים ללמוד בקפסולות, יום כן יום לא, כדי שיהיה מקום לכולם".

"גם בבגרויות הם יצטרכו להגיע למוצקין. אם לפחות היו נותנים להם להיבחן קרוב יותר! שלא לדבר על הפעילויות אחר־הצוהריים שאאלץ פשוט להפסיק להם. הבן שלי בליגת השחמט ולא יוכל להמשיך להתאמן"

הורים לתלמידים הגרים דרומה מגשר הזיו יסכימו לכך? ואם לא, אפשר לפצל את בתי הספר בלי לפגוע בקשריהם החברתיים? יהיו מספיק מורים לכך?
"כל האזור תחת מתקפה, אין הבדל גדול בין גשר הזיו למקומות אחרים – ואפשר לפצל, כן. החיים החברתיים בבית הספר זה בעיקר להצטופף ולהידחס באוטובוס, אפשר לוותר עליהם בינתיים.

ממשרד החינוך נמסר בקשר לבחינות הבגרות: "לנוכח המציאות הביטחונית, המשרד דן בימים אלה במתן הקלות נוספות לתלמידי הצפון בבחינות המתוכננות לינואר 2025".

מתחם מוסדות החינוך בקיבוץ גשר הזיו, 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

שני ילדיה הגדולים של יונש הם תלמידי תיכון הלומדים בקריית מוצקין, אך היא רואה את הדברים אחרת מברנשטיין: "נכון, הנסיעה מדאיגה, אבל אני מעדיפה שייסעו למוצקין ובחזרה ויהיו בטוחים בבית הספר, מאשר שיהיו כל היום בגשר הזיו".

את האוטובוסים לא ניתן למגן, אבל הרשויות מנסות לדאוג להגנה אווירית מיטבית עליהם. לדברי דוידוביץ': "שאלתי בצבא אם יש כיסוי הגנה מעל האוטובוסים בצפון. אמרו לי 'לא'. שאלתי, זה נראה לכם הגיוני? נתתי להם את כל מסלולי האוטובוסים והסעות התלמידים – והם דאגו להגנה אווירית מקסימלית על הנתיבים בזמן הנסיעות".

"ההורים המפונים שכרו דירות במוצקין כדי להיות ליד בית הספר. הם שמעו שיש הורים שדורשים שיעברו ללמוד בגשר הזיו. אחד מהם שאל בדמעות: 'זה נשמע לך שפוי? אני עובר איתו כבר שנה בין בתי מלון'"

ואם הם לא נוסעים בזמן המתוכנן?
"לקחנו טווח ביטחון של חצי שעה. האם זאת הגנה מוחלטת? ממש לא".

התלמידים מחכים הרבה זמן בתחנות, ובמיגוניות אין מקום לכולם.
"נכון, אנחנו מטפלים בזה אבל אין פתרונות מלאים. פניתי לראש עיריית קריית מוצקין ודאגתי שיכשיר שני אוטובוסים להסעות התלמידים שלומדים שם, שלא יסעו יחד ויעמדו יחד בתחנות, אלא בקבוצות, בנגלות".

בית הספר היסודי בקיבוץ כברי, 2024

הורים ביישובים שונים דורשים שילדיהם ילמדו קרוב יותר לביתם, או להיפך, במקום רחוק ובטוח יותר. אולי הפתרון הוא לפצל בתי ספר?
"אני מבין את כל ההורים, אבל יש פיצולים אפשריים ופיצולים בלתי אפשריים. אם נפצל כל בית ספר לרסיסי כיתות נהרוג את המרקם החברתי, שהילדים זקוקים לו במיוחד בזמנים כאלה".

הדרישות הסותרות של ההורים מובילות לוויכוחים קשים ביניהם. טלי עוז אלבו, דוברת מועצת מטה אשר ובעצמה תושבת המושב שבי ציון ליד נהריה, מספרת: "התקשרו אליי הורים מיישובים שפונו, כמו מושב בצת, למשל, ואמרו לי בבהלה: 'שמענו שיש קבוצת הורים שדיברו עם כתב [זמן ישראל], ואמרו לו שהם רוצים שהילדים יעברו מקריית מוצקין לגשר הזיו'. הרעיון הרתיח את ההורים המפונים.

"הבת שלי חווה את מחדל המיגון על בשרה. בזמן האזעקה הם שוכבים במסדרון, ידיים על הראש. בשנה שעברה היה ירי באמצע בחינת הבגרות. כל יציאה שלה בערב היא מבצע לוגיסטי, לשנע אותה בין מרחבים מוגנים"

"ההורים המפונים שכרו דירות בקריית מוצקין במיוחד כדי להיות בקרבת בית הספר. אחד מהם שאל אותי בדמעות: 'מישהו חושב שאני אמור לתת לילד לנסוע עכשיו כל יום מכאן לגשר הזיו? זה נשמע לך שפוי?' אני עובר איתו כבר שנה בין בתי מלון וסוף־סוף שכרנו דירה ליד בית הספר החדש כדי לתת לו יציבות!'

"ההורים, כולם, צודקים. כל אחד חווה את הקושי מהצד שלו. הם דורשים דברים סותרים כי המציאות שבה אנחנו נמצאים כאן, שאליה הופקרנו, פשוט הזויה, בלתי נסבלת, בלתי אפשרית, בלתי נתפשת. אנחנו מנסים לעזור לכולם, אבל לחלק מהבעיות פשוט אין פתרונות".

בניין בנהריה שספג פגיעה ישירה מכטב"ם, 9 בספטמבר 2024 (צילום: פלאש90)

לעוז אלבו עצמה יש בת שלומדת בתיכון בנהריה. הכיתה שלה בקומה השלישית, ואילו המקלט נמצא במרתף – וממילא אין בו מקום לכל התלמידים. לדבריה: "הבת שלי חווה את מחדל המיגון של הממשלה על בשרה. בזמן האזעקה הם שוכבים במסדרון, ידיים על הראש. בשנה שעברה היה ירי באמצע בחינת הבגרות. כל יציאה שלה בערב היא מבצע לוגיסטי, לשנע אותה בין מרחבים מוגנים".

המצב בגליל העליון (המזרחי) דומה לזה השורר בגליל המערבי – ואולי אף קשה עוד יותר בגלל תדירות גבוהה יותר של ירי מלבנון. גם תלמידים ביישובי "הקו השני" באזור הר מירון, צפת, רכס נפתלי ועמק החולה נוסעים לבית הספר במשך שעות – ואחרים לומדים במוסדות עם מיגון לקוי.

גלעד לומד בבית הספר בכברי, בכיתה עם תקרת גבס פריקה וחלונות גדולים. המרחב המוגן נמצא חצי דקה ריצה במדרגות. "יש בומים באמצע הלימודים. קשה להתרכז ככה. אבל אני מעדיף את זה שאני לומד כאן בקיבוץ"

"מציאות שאי אפשר להתרגל אליה"

חלק מהתלמידים אינם מצליחים להסתגל למציאות שנכפתה עליהם. הורים ותלמידים שאיתם שוחחנו מספרים על ילדים ובני נוער שמסתגרים בבתיהם ונעדרים תקופות ארוכות מבתי הספר, שאינם פוגשים חברים – וכאלה שישנים לבושים ומתקלחים בבגדי ים.

רוב התלמידים מסתגלים, אבל גם להם לא קל. גלעד ירחי מכברי לומד בבית הספר בקיבוץ, בכיתה עם תקרת גבס פריקה וחלונות גדולים. המרחב המוגן הקרוב נמצא במרחק של חצי דקת ריצה במדרגות, ואיש אינו רץ. בבית הספר מתקיימות עבודות לבניית מרחבים מוגנים נוספים, אך בינתיים, בזמן האזעקות, התלמידים שוכבים על הרצפה.

גלעד ירחי, תלמיד תיכון מקיבוץ כברי, בפתח הכיתה שלו, ספטמבר 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

"יש בומים באמצע הלימודים, היו גם במתכונת", הוא מספר. "ראינו שרפות מהחלונות. קשה להתרכז ככה. לפעמים צה"ל נותן התראה שאסור לצאת מהבית. ברוב הימים אנחנו יוצאים, אבל יש דריכות. אני עוקב בטלפון אחרי התראות ביישובים אחרים, כי, נגיד, כשיש התראה במצובה, אנחנו יודעים שצריך להתארגן. אבל אני מעדיף את זה שאני לומד כאן בקיבוץ ולא צריך לנסוע למקום אחר".

לדברי אביו, אמיר, העובד כמנכ"ל אגודת ידידי הטכניון: "הילדים חווים סטרס מטורף. וגם אנחנו. חלק מההורים היו רוצים שהילדים יעברו ללמוד במקום אחר. אני לא הייתי רוצה שייסעו בהסעות ארוכות. הרי האוטובוס לא ממוגן, הדרכים מטווחות, אז עדיף שיישארו כאן, קרוב לבית, לחברים ולמה שהם רגילים. גם ככה הקהילה נפגעה כשחלק מהמפונים עברו רחוק מכאן – וחלקם לא יחזרו".

"אנחנו 11 חודשים בשיט הזה ולא רואים לו סוף.  לא הייתי מתחלף עם המפונים. אני שמח שלא פינו אותנו, אבל אני יודע שיש אנשים שנשארים כאן פשוט כי הם לא יכולים להרשות לעצמם, כלכלית, להתפנות"

"אנחנו 11 חודשים בשיט הזה ולא רואים לו סוף. יש כאלה שמצבם עוד יותר קשה משלנו. חברים שלי בגליל העליון חוטפים מטחי רקטות וכטב"מים בלתי פוסקים. גם בגשר הזיו המצב יותר גרוע. בטח לא הייתי מתחלף עם המפונים והסבל שהם עוברים. אני שמח שלא פינו אותנו, אבל אני יודע שיש אנשים שנשארים כאן פשוט כי הם לא יכולים להרשות לעצמם, כלכלית, לעזוב.

"אנחנו כאן מבחירה, אהבה למקום, הרגל, קשרים חברתיים שלנו ושל הילדים. כנראה שהרוב כמונו, הרי כמעט כל אלה שעזבו את הקיבוץ בתחילת המלחמה חזרו – והרבה מהמפונים גרים כאן, הכי קרוב שאפשר לבתים שפונו מהם.

מיגוניות ברחוב בקיבוץ גשר הזיו, 2024 (צילום: תני גולדשטיין)

"באוקטובר גם אנחנו עזבנו – ובנובמבר חזרנו. הפחד לא היה מהירי, אלא בגלל שראינו מה קרה בעוטף עזה, ואנחנו יודעים את היכולות של כוח רדואן. זה לא שהמציאות השתנתה מאז, אם נגיע למצב של ירי יום־יומי, כמו בלבנון השנייה, או למצב קיצון אחר – נשרוף חסכונות ונעזוב. לא נישאר כאן בכל מחיר ובכל מצב".

ברנשטיין מסכמת: "החיים כאן הם שחיקה נפשית מטורפת לילדים שלנו וחרדה מתמדת בשבילנו. כשאנחנו עושים הליכה לפנות ערב, אנחנו מחשבים את המרחקים ודואגים להישאר מספיק קרובים לאחת המיגוניות. זאת מציאות שאי אפשר להתרגל אליה. ושאסור שתהפוך להיות הנורמלי".