מאז 8 באוקטובר, כשחזבאללה החל לתקוף את ישראל בטענה כי הוא עושה זאת כתמיכה בעזה על רקע המלחמה המתחוללת שם, ממשלת ישראל פינתה כמעט את כל האוכלוסייה האזרחית מהאזור הסמוך לגבול עם לבנון, כ-61 אלף בני אדם. קיבוץ גשר הזיו מרוחק כחמישה ק"מ מהגבול הצפוני – ורק כמאה מטרים מדרום לאזור המפונה.

כשכטב"מים נפלו באזורים הסובבים בשבוע שעבר, דוד אמזל, תושב הקיבוץ, עבד בחדר האחורי של המאפייה ובית קפה שלו, "לחם טנא" – עיצב כיכרות לחם ובזק עליהן פרג כשהרובה שלו תלוי בקרבת מקום. כחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ, הוא מלהטט בין חובות השמירה שלו לבין אפיית לחם וגונב כמה שעות פה ושם כדי לישון.

"השתחררתי מהצבא בגיל 21 ועשיתי מילואים עד גיל 27, ואז עזבתי את ישראל למשך שנים", מספר אמזל לזמן ישראל במאפייה שלו, שממוקמת על ראש גבעה במטע זיתים, ובחצר שלה עומדים כמה שולחנות. למטה, ממערב, אפשר לראות את הים התיכון; ממזרח משתרע עמק שנמתח לעבר גבעות רחוקות.

"אני בן 51 עכשיו ואף פעם לא חשבתי שאלבש שוב מדים", אומר אמזל. "זה בכלל לא היה חלק מהלך המחשבה שלי, מהלקסיקון שלי. אבל המחשבה הראשונה שלי אחרי ה-7 באוקטובר הייתה איך אני שם את הידיים שלי על נשק".

שלט המורה את הכיוון לקיבוץ גשר הזיו, בקצה האזור המפונה בצפון הארץ, 15 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

כעת, כשישראל נמצאת בכוננות מוגברת בהמתנה לתגובה מצד חזבאללה ואיראן על ההתנקשויות באסמאעיל הנייה בטהראן ובפואד שוכר בביירות, אמזל אומר כי הוא ועוד כ-1,100 תושבים שנותרו בקיבוץ – כ-70% מהאוכלוסייה – צריכים להסתגל למציאות של מתיחות גוברת שבה יופי פסטורלי מתנגש עם דריכות מוגברת.

כוחות חזבאללה תוקפים יישובים ישראליים ומוצבים צבאיים לאורך הגבול על בסיס כמעט יומיומי. עד כה העימותים הביאו למותם של 26 אזרחים ו-19 חיילים ואנשי מילואים בצד הישראלי, האחרון שבהם היה רנ"ג מחמוד עמרייה, בן 45 מאבטין, גשש בעוצבת ברעם (חטיבה 300) שנהרג ב-19 באוגוסט במתקפת כטב"מים של חזבאללה. כטב"ם נפץ נוסף ששיגר חזבאללה ב-19 באוגוסט נפל קרוב לקיבוץ גשר הזיו.

"מה שקרה ב-7 באוקטובר פקח לי את העיניים לגמרי. אף פעם לא הסתכלתי על רכס ההרים שמצפון לנו וחשבתי שיש משם איזשהו איום ממשי"

"מה שקרה ב-7 באוקטובר פקח לי את העיניים לגמרי", אומר אמזל. "אף פעם לא הסתכלתי על רכס ההרים שמצפון לנו וחשבתי שיש משם איזשהו איום ממשי", הוא אומר.

לדברי אמזל, הוא תמיד היה עסוק יותר בשיפור הלחמים, הקרואסונים ושאר המאפים שלו. אולם מאחורי ההרים האלה ארגון הטרור הנתמך בידי איראן אגר בין 130 אלף ל-150 אלף טילים ורקטות המכוונים לעבר ישראל.

אנשים יושבים במאפיית "לחם טנא", 9 באוגוסט 2024 (צילום: ויוויאן פרינסבו אמזל)

מאז תחילת המלחמה, כדי להשאיר את הראש מעל המים, אמזל קיצץ בהיקף שעות העבודה שלו, המוצרים שלו והצוות שלו. הוא הצליח להחזיק את המקום פתוח לא רק משום ש"אנשים בונים על הלחם" אלא גם כדי שתושבי הקיבוץ והיישובים הסמוכים יוכלו לבוא להיפגש ו"לא להרגיש לבד".

"הדרך שבה המוח שלי עובד היא שאני רואה את המציאות בשטח", הוא אומר. "יכולים להיות לך אידיאלים, אבל בסוף אתה צריך לשנות את האידיאלים שלך כדי שיתאימו למציאות".

מאז תחילת המלחמה, כדי להשאיר את הראש מעל המים, אמזל קיצץ בהיקף שעות העבודה שלו, המוצרים שלו והצוות שלו. הוא מחזיק את המקום פתוח כדי שתושבי הקיבוץ והיישובים הסמוכים יוכלו לבוא להיפגש ו"לא להרגיש לבד"

לפני 7 באוקטובר הקיבוץ משך אינספור מבקרים בזכות היצע הבוטיק שלו – כמו סכיני השף של נווה (העסק עדיין פתוח) ויקב אכזיב, שייצר 1,500 בקבוקי יין בשנה וכעת הוא סגור.

הפתיחה הגדולה של מסעדת ג'ק בוטלה באמצע אוקטובר, ולדברי הבעלים הם מחכים שהמצב ישתפר. מבעד לחלונות המעדנייה היוקרתית אפשר עדיין לראות אוכל וכוסות שנותרו על השולחנות כמו טבע דומם; על המרפסת, השמשיות מגולגלות והאדמה מצמיחה עשבים שוטים.

דוד אמזל, בעלי מאפיית "לחם טנא" בגשר הזיו, עומד בקיבוץ כשמאחוריו הגבול עם לבנון, 15 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

הקיבוץ, שהוקם ב-1949, ממוקם באתר ששימש את הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. חלק מהמבנים המקוריים שופצו והוסבו לעסקים חדשים, בהם גלריית אומנות שסגורה כעת.

חברי הקיבוץ הראשונים היו 120 עולים מתנועת הנוער הציונית "הבונים" בצפון אמריקה וכן חברים לשעבר של קיבוץ בית הערבה שפונה במלחמת 1948.

לפני 7 באוקטובר הקיבוץ משך אינספור מבקרים בזכות היצע הבוטיק שלו – כמו סכיני השף של נווה (העסק עדיין פתוח) ויקב אכזיב, שייצר 1,500 בקבוקי יין בשנה וכעת הוא סגור

הקיבוץ המקורי הדגיש את החיים השיתופיים; הילדים לנו בבית הילדים, המשכורות נכנסו לקופה משותפת והחברים אכלו בחדר האוכל. בשנות ה-90 הקיבוץ הופרט והותאם לכלכלה המשתנה. המלחמה הנוכחית היא המציאות המאתגרת החדשה.

דוד אמזל עובד במאפיית "לחם טנא" בקיבוץ גשר הזיו, 14 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

גרביים בנעליים

גליה הדני שריף, שמתגוררת בקיבוץ עם בעלה אמיר וארבעת ילדיהם, מביטה סביב על הגינה שלה, על עציה המרשימים והמקלחת החיצונית המקושטת בצדפים, ואומרת כי זה תמיד "באחורי התודעה שלי שאנחנו חיים באזור מלחמה".

"לכל אחד מאיתנו יש זוג גרביים בתוך הנעליים כדי שנוכל לברוח מהר", אומרת הדני שריף. "יש לנו תיק ארוז עם הדרכונים שלנו, ערכת עזרה ראשונה וכסף. אנחנו יודעים באיזו דרך נברח לשדות ובאיזה כיוון נרוץ".

"לכל אחד יש זוג גרביים בתוך הנעליים כדי לברוח מהר. יש לנו תיק ארוז עם הדרכונים, ערכת עזרה ראשונה וכסף. אנחנו יודעים באיזו דרך נברח לשדות ובאיזה כיוון נרוץ"

נדרש הרבה מאמץ מנטלי כדי לחיות בקיבוץ עכשיו, אומרת הדני שריף. רוב המשפחות עם ילדים קטנים עזבו. הכביש הראשי, שעובר בין שורות עצי אורן, ריק עכשיו.

"כל כך שקט, ואנשים מדוכאים", אומרת הדני שריף. "המתח באוויר מאוד נוכח. אני מרגישה כאילו המצב מכרסם בי לאט לאט".

גליה הדני שריף עם הכלב שלה בקיבוץ גשר הזיו שבגליל המערבי, 15 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

בכל בוקר היא שוחה באזור של הים שלא נמצא מחוץ לתחום כדי שתוכל לשמר את התחושה של "עוצמת הטבע". "אף אחד לא יכול לקחת ממני את היכולת לעשות טוב לעצמי", היא אומרת.

אבל המלחמה אילצה אותם לערוך שינויים בחייהם. בעלה נהג ללמד בבית הספר התיכון של הקיבוץ. בתחילת המלחמה בית הספר נסגר מסיבות ביטחוניות ועבר לקריית ביאליק, מרחק של 30 ק"מ משם. המשפחה נאלצה לקנות רכב נוסף עבור הנסיעות שלו, שאורכות יותר משעה בכל כיוון.

שריף הדני מספרת שאחרי ה-7 אוקטובר הם עברו לבית אימה במרכז הארץ למשך חודשיים, אבל חזרו, למרות הקשיים, כי "זה הבית שלנו". אחרים לא בטוחים שזו הבחירה הנכונה

שריף הדני מספרת שאחרי ה-7 אוקטובר הם עברו לבית אימה במרכז הארץ למשך חודשיים, אבל חזרו, למרות הקשיים, כי "זה הבית שלנו".

אחרים, כמו מרגי לואיס, שחיה בקיבוץ מאז 1966, לא בטוחים שהישארות היא הבחירה הנכונה. "אני מקווה שלא אביט אחורה ואתחרט על ההחלטה המטופשת שלי", אומרת לואיס.

ניר גבעתי מוציא פיצה מהתנור ב"פיצה פורנטו", קיבוץ גשר הזיו, 15 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

המלחמה לקחה הכול

בכניסה לקיבוץ יש תחנת דלק, חנות נוחות ושתי מסעדות. "אנשים היו מחכים שעה בשביל פיצה, עד כדי כך הייתי עסוק", אומר ניר גבעתי, הבעלים של "פיצה פורנטו". "העסקים שלי הם עכשיו 10% ממה שהיו פעם".

לדבריו, הממשלה נתנה לו ולבעלי העסקים המקומיים האחרים פיצויים, אבל המלחמה "לקחה הכול". הוא בעל מסעדה עצמאי כבר במשך 40 שנה ומרגיש שנמאס לו.

בעל מסעדה עצמאי כבר במשך 40 שנה מרגיש שנמאס לו: "לנהל עסק בישראל זאת התאבדות; לנהל עסק במלחמה זה אפילו יותר גרוע. אני פסימי לגבי כל המדינה, אבל אין מי שיתקן את מה שלא בסדר"

"לנהל עסק בישראל זאת התאבדות; לנהל עסק במלחמה זה אפילו יותר גרוע", הוא אומר. "אני פסימי לגבי כל המדינה", הוא אומר. "אבל אין מי שיתקן את מה שלא בסדר".

ב"חומוס אליהו" הסמוך, גם הבעלים רן ויצמן אומר שהעסקים במצב גרוע וש"אף אחד לא יודע מה יהיה".

"היינו צריכים להתרגל למצב", אומרת קרין מיכאל שמגיעה מכפר יאסיף כדי לעבוד בחנות הנוחות. החנות ידעה בעבר מכירות נמרצות של מטקות, כדורים מתנפחים ומצופים. אבל החוף שסלעיו בולטים אל מי הברקת, שהיה פעם מלא בשחיינים, דייגים ומחנאים, נטוש עכשיו.

ויוויאן פרינסבו אמזל עושה הפסקה ב"לחם טנא", על רקע קיר שצבעה, 15 באוגוסט 2024 (צילום: דיאנה בלטר)

חשוב להישאר

אשתו של דוד, ויוויאן פרינסבו אמזל, היא אומנית שגם עובדת כטבחית ב"לחם טנא", המאפייה שלהם. לפני שהחלה לטגן בצל בשביל לקוחות שישי בבוקר של בית הקפה היא התיישבה להפסקה קצרה והסבירה שזה היום היחיד בשבוע שעדיין עמוס.

אחרי 7 באוקטובר בני הזוג ושני ילדיהם עברו מ"בית היפי עם קירות בוץ ורצפת עץ" לבית עם ממ"ד, שבנם בן ה-11 ישן בו כל לילה. "הטרוריסטים רוצים שנפחד ונברח", היא אומרת. "אבל חשוב שנישאר".

אחרי 7 באוקטובר משפחת אמזל עברו מ"בית היפי עם קירות בוץ ורצפת עץ" לבית עם ממ"ד, שבנם בן ה-11 ישן בו כל לילה. "הטרוריסטים רוצים שנפחד ונברח, אבל חשוב שנישאר"

"מחנכים אותנו לאהוב את האויבים שלנו", אומרת פרינסבו אמזל, שמתארת את עצמה כנוצרייה מאמינה שגדלה במה שהיה פרובינציית טרנסוואל בדרום אפריקה. "זה אומר לאהוב אותם ולהתפלל שיחזרו בהם מדרכיהם ויאהבו את השכנים שלהם".

לדבריה, היא מנסה להיות חיובית, והאמונה שלה מביאה לה תקווה. "אני מתווכחת עם החברים השמאלנים שלי שמרגישים מיואשים", היא אומרת. "אבל ישראל מוצאת את המצפן המוסרי שלה. כשאני מביטה סביב אני רואה יופי, אומץ וכוח".