בתחילת ינואר 2023, בנאום של שר המשפטים יריב לוין, התחילה מלחמת הקואליציה בראשות בנימין נתניהו נגד הדמוקרטיה הישראלית. הרעיונות המשיחיים של מפלגות הקואליציה הוציאו מאות-אלפים להפגנות מחאה מדי שבוע.

נתניהו לקח לצדו את הגורמים הקיצוניים ביותר מבין המתנחלים הקיצוניים ביותר, ואיתם הוא מוביל מזה שנה ועשרה חודשים ממשלת-הרס באמצעות 64 אצבעות בכנסת.

נתניהו לקח לצדו את הגורמים הקיצוניים ביותר מבין המתנחלים הקיצוניים ביותר, ואיתם הוא מוביל מזה שנה ועשרה חודשים ממשלת-הרס, באמצעות 64 אצבעות בכנסת

ההרס הוא רב-ממדי:

• חיסול הדמוקרטיה באופן כללי וחיסול מערכת המשפט באופן ממוקד.
• העברת כספים גדולים מאד למפלגות הקואליציה.
• מינוי אנשים בלתי מתאימים להיות שרים במשרדי המדינה, תוך יצירת עוד ועוד משרדים מיותרים לצרכים קואליציוניים.
• חלוקת המדינה לסקטורים עדתיים שכל-כולם מכוונים להתקוטט זה עם זה.

כך זה נמשך תשעה חודשים, שבהם בלמה המחאה חלק ממזימותיו של "הקיסר".

*  *  *

נתניהו עצמו שוקד מזה מספר שנים על חיזוק חמאס כאנטי-תזה לרשות הפלסטינית, כדי להחלישה ולהסיר כל איום כלפי שליטתנו בגדה המערבית. הוא העביר אל חמאס סכומי עתק, שבאמצעותם הם בנו עיר תת-קרקעית עוצמתית לצורך התגוננות והתקפה.

הסיסמה שטבע נתניהו הייתה: "חמאס מורתע!". התזה הזו, שבנה נתניהו אישית, הכניסה את כל מערכת הביטחון ל"נמנמת", ואז, בשבעה באוקטובר 2023, באה המכה מצד חמאס, מכת רצח.

בתחילה לא ידע נתניהו היכן להניח את עצמו, אבל כבר למחרת, מייד לאחר השבת השחורה, הכריזה הממשלה מלחמה על חמאס: "מלחמת חרבות ברזל". המלחמה יועדה ל"מיטוט מוחלט של חמאס", כלשונו של ראש הממשלה.

הסיסמה שטבע נתניהו הייתה: "חמאס מורתע!". התזה הזו, שבנה נתניהו אישית, הכניסה את כל מערכת הביטחון ל"נמנמת", ואז, בשבעה באוקטובר 2023, באה המכה מצד חמאס, מכת רצח

360 אלף חיילי מילואים גויסו לצורך המשימה, שיועדו ברובם למלחמה ברצועת עזה. חלקם הופנו צפונה. ביומה השני של המלחמה החל חזבאללה לבצע בצפון ירי מוגבל מאוד, אבל היה בכך די ליצור תחושה ברורה, שהיה הסכם בין חמאס בעזה לבין חזבאללה בלבנון – לפיו גורם הטרור הצפוני יסייע לחמאס במלחמתו.

מלחמת חזבאללה החלה באופן מהוסס, אבל הלכה והתגברה. במהלך הזמן התגברה התוקפנות מן הצד הלבנוני עד כדי כך, שיישובים ישראלים רבים פונו מגבול הצפון ויושביהם פוזרו בכל הארץ.

כך קרה שחמאס רוקן חבל ארץ דרומי גדול, וחזבאללה רוקן חבל ארץ צפוני גדול עוד יותר. המצב כיום, לאחר כ-11 חודשים של מלחמה הוא, שהמפונים מן הצפון לא יכולים לחזור לבתיהם, וישובים בטווח רחוק יותר – שלא פונו – נתונים לאיום מתמיד של טילים וכט"בים מלבנון. בעוטף עזה חוזרים תושבים אט-אט לבתיהם, חזרה שמלווה גם היא בירי מוגבל עליהם.

מאוהב לאויב

בחודשיים הראשונים למלחמה זכתה ישראל לתמיכה בינלאומית רחבה וגורפת בעקבות השבעה באוקטובר. בתקופה זו חל גם חילוף החטופים באסירים פלסטינים.

בשל החשיבות אפרט: ביצוע העסקה החל בהפוגה הדדית בלחימה ביום שישי 24 בנובמבר. העסקה הוארכה פעמיים ביומיים, בהם שוחררו 40 חטופים נוספים. בפועל ההפוגה בלחימה נמשכה 7 יממות ושוחררו במסגרתה 80 ישראלים תמורת 240 אסירים. בנוסף, שוחררו שלא במסגרת העסקה, ישראלי אחד בעל אזרחות רוסית, ו-24 בעלי אזרחות זרה – 23 תאילנדים ופיליפיני אחד.

חמאס רוקן חבל ארץ דרומי גדול, וחזבאללה רוקן חבל ארץ צפוני גדול עוד יותר. כיום, לאחר כ-11 חודשים של מלחמה, המפונים מן הצפון לא יכולים לחזור לבתיהם, וישובים בטווח רחוק יותר – שלא פונו – נתונים לאיום מתמיד

לאחר מכן, בלחץ הגורם הפלסטיני באירופה וצפון אמריקה, החלה האווירה הבינלאומית להתהפך עלינו. הפעילות הצבאית של ישראל ברצועת עזה גרמה למותם של עשרות אלפים – כאשר חמאס אדיש לחלוטין לגורלם ולשלומם.

אבל המוקד היה במקום אחר: נתניהו סרב להציג מטרה כלשהי למלחמה ודרך לסיומה; מבחינתו לא היה "יום שאחרי". הציבור בעולם התרשם עכשיו הרבה יותר מהצרות של עזה מאשר מן האירוע הרצחני של השבעה באוקטובר ומן החטופים שנותרו ברצועה.

שנת 2024 כבר תיראה קשה עבורנו לעומת 2023.

המתווה

בפוסט שכתבתי ב-31.3.24 נאמר על החלופה למלחמה, שהיא: "המתווה של הנשיא ג'ו ביידן שנוסח לפני חודשים, הכולל שינויים גדולים במזרח התיכון, אבל פשוטים להבנה: הפסקת המלחמה בעזה ויציאת כוחות ישראל משם; כניסה של כוחות ערביים לשלוט ברצועה – כולל הרשות הפלסטינית – יחד עם כוחות מערביים; סילוק חמאס משליטה כלשהי בכל אזורי הרצועה, וכליאתם של אנשי חמאס-חוץ שבקטאר ובטורקיה; השבת כל החטופות והחטופים לישראל; תכנון הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת; כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסעודיה; הסדרת העניינים מול חזבאללה בצפון בהתאם לתכנית 1701; והשבת כל המפונים בדרום ובצפון לבתיהם, תוך כדי יצירת שקט בכל גבולותינו. זוהי החלופה המושתקת".

נתניהו סרב להציג מטרה כלשהי למלחמה ודרך לסיומה. מבחינתו לא היה "יום שאחרי". הציבור בעולם התרשם כעת הרבה יותר מהצרות של עזה מאשר מן האירוע הרצחני של השבעה באוקטובר ומן החטופים שנותרו ברצועה

אודי דקל מן המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מספר על סימולציה שנערכה במכון ביולי 2024. הסימולציה נערכה כדי לבחון "מתווה אמריקאי-בין-ערבי לסיום המלחמה ברצועת עזה, לכינון נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל ולגיבוש קואליציה ביטחונית-כלכלית אזורית".

בסימולציה חמאס דחה את המתווה, כל עוד הוא מסוגל להילחם ולא מתהווה מנגנון חלופי לשליטה ברצועת עזה. ישראל מצידה הגיבה חיובית למתווה, על אף המחירים הנדרשים ממנה במובן קידום תהליך מדיני לקראת פתרון שתי מדינות.

התפתחות זו גרמה שינוי חיובי מהותי בעמדה האזורית והבינלאומית כלפי ישראל. עם זאת, נותרו שאלות לגבי מה יביא את איראן, חזבאללה ושאר שלוחותיה להסכים לסיים את מלחמת ההתשה נגד ישראל. בעיקר בשל החיבור בין סיום המלחמה לבין גיבוש קואליציה ביטחונית אזורית המתפרשת כברית נגד איראן.

עוד עלה מהסימולציה, כי בניגוד לצפיותיה של ישראל, ה-7 באוקטובר דווקא העלה את ערכה של הרשות הפלסטינית כפלטפורמה העיקרית לכינון מדינה פלסטינית ולהתקדמות לנורמליזציה אזורית עם ישראל.

המתווה הזה החל להתגלגל במרחב הדיפלומטי כבר בתחילת 2024, וממשלת ישראל ידעה היטב מה מצופה ממנה בכדי לסיים את המלחמה בניצחון לטווח ארוך, אבל נתניהו קבע שהפלסטינים אינם ראויים למתנה בנוסח מדינה משלהם לאחר מה שעוללו. כך כל זה נקבר.

ממשלת ישראל ידעה היטב מה מצופה ממנה בכדי לסיים את המלחמה בניצחון לטווח ארוך, אבל נתניהו קבע שהפלסטינים אינם ראויים למתנה בנוסח מדינה משלהם לאחר מה שעוללו, וכך כל המתווה נקבר

הפוליטיקה הישראלית

בתחילת 2024, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, כבר היה ברור שמניעיו של נתניהו מנוגדים לאינטרסים הממשיים של מדינת ישראל. האינטרסים של ישראל היו מה שהוצג בסעיף הקודם, "המתווה", ואילו מניעיו של ראש הממשלה – שהתאושש לא רע מן ההלם הראשוני של ה-7.10 – היו שמירה על הקואליציה שלו ואחיזה במעמדו כראש ממשלה. בבחינת "יותר מזה אנחנו לא צריכים".

הקואליציה, כזכור, הייתה מורכבת מקיצוני הקיצונים שבין המתנחלים, ושני הבכירים שביניהם, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', אחזו את נתניהו בגרונו, באמירה שאם יוותר בדבר מן הדברים הם יפילו אותו.

אין לדעת כמה אהב את האיום הזה וכמה זה הציק לו, אך זה מנע ממנו להגדיר את היום שאחרי וזה מנע ממנו להצטרף למתווה שהוביל ביידן. הוא נותר אמנם עם 64 אצבעות ברזל בכנסת, אבל גם עם צפון כבוש על ידי חזבאללה, חטופים שלנצח לא יחזרו ואיומים קשים על ישראל שלא נראה עבורם עד כה איזה פתרון באופק.

בינתיים החלו משפחות החטופים – האומללות והמתוסכלות – להבין מה עומד לפניהן. רבים מקרבן החלו לדבר במפורש כנגד ראש הממשלה, בעוד שקודם לכן נקטו בטקטיקה (שגויה!) של "אנחנו לא פוליטיים".

ככל שהתעצמו השבר והאסון החלו להתארגן הפגנות גדולות יותר, ולאחר רצח ששת החטופים בירי בראשם (28 באוגוסט 2024), כי לא הייתה עסקה, התארגנו הפגנות עוצמתיות ללא תקדים.

3 חודשים מפרוץ המלחמה, היה ברור שמניעי נתניהו מנוגדים לאינטרסים של המדינה. האינטרס הישראלי היה מתווה, ואילו מניעי רה"מ – שהתאושש לא רע מההלם הראשוני של ה-7.10 – היו אחיזתו במעמד רה"מ

הטרגדיה הלאומית היא ללא-נשוא, אבל כל אלה אינם מסיטים את נתניהו מדרכו האחת: המשך ישיבתו על כס ראש הממשלה. במסגרת זאת, מלבד לסכל עסקות חטופים, הוא מאפשר לבן גביר להפוך את המשטרה כולה לכוח עברייני ומושחת, מיליציה פרטית, שמטילה חיתתה על המדינה; לסמוטריץ' להרוס את הכלכלה הלאומית לטובת צרכים סקטוריאליים; ליואב קיש לדרדר את החינוך הממלכתי לשפל חסר תקדים; וכך הלאה עבור דרך כל משרדי הממשלה השונים.

בואכה שנה

בעוד פחות מחודש תמלא שנה ל"חרבות ברזל". מדינת ישראל כבר אינה זו שהכרנו, כאשר 64 אצבעות הברזל מובילות אותה אל עברי פי-פחת. המלחמה בעזה אינה מסתיימת ומכאן נגזר הכול: הרס ונטישה של חלקה הצפוני של ישראל, חמאסיזציה של הגדה, סכנה איראנית גוברת, חזיתות נוספות שמצטרפות, איבת עולם ואיבת המדינה כלפי אזרחיה. והחטופים.

החטופים החיים, שמספרם הולך ומתמעט, הם פצע פתוח. נתניהו מונע עסקה בעניינם, והפצע הזה לא יגליד שנים ארוכות. אף שנראה כאילו לבנות ובני המשפחות נגמרו הדמעות, זה ממש לא כך: הפצע פתוח והוא מעביר את המסר שהמדינה – כלומר השליטים – אינה חייבת לאזרחיה, והיא לא תעשה עבורם את הנדרש להשבתם אם יפלו בשבי או יפלו לצרה גדולה אחרת. תדע כל אם עברייה.

הקואליציה והמחאה

סביב ההרס הרב-ממדי שמוביל נתניהו מתכנסים חברי הקואליציה בידיים שלובות – כבר כמעט שנה. איש אינו פורש, וסביב הקואליציה הזו מתכנסים ציבורים שמספרם הולך וגדל, ועמם משתנה תודעת ההומניות. כל מה שהיה ברור בעבר כאור יום כבר איננו, והעולם כבר הבין שמדינת ישראל איבדה את אדני קיומה לשנים ארוכות.

בעוד פחות מחודש תמלא שנה ל"חרבות ברזל". מדינת ישראל כבר אינה זו שהכרנו, כאשר 64 אצבעות הברזל מובילות אותה אל עברי פי-פחת. המלחמה בעזה אינה מסתיימת ומכאן נגזר הכול

לעומת הקואליציה ניצבת אופוזיציה שאינה מוכנה לחרוג מגבולות הדמוקרטיה הפורמלית: הקואליציה מחריבה והאופוזיציה נאחזת במה שקיים, מבלי להבין ש"מה שקיים" – כבר איננו. הצלתנו דורשת דרך פעולה אגרסיבית מאוד, אגרסיבית הרבה יותר. שונה בתכלית.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.