אין כל חדש

הבן של כרמלה כהן שלומי במילואים (צילום: באדיבות המצולם)
באדיבות המצולם
הבן של כרמלה כהן שלומי במילואים

יום אחרי השבעה באוקטובר התקשר הבן שלי ואמר, ענייני כדרכו, שקיבל צו 8. למה חשבתי שזה מאחוריי, הכאב בטן הזה, ושתקתי, חיפשתי מילים. "אימא", אמר בשקט, יודע נפש אמו, "אין לי כוח לשיחה הזאת".

כל היום התנגנו ברדיו שירים שנטענו משמעות חדשה ומכולם הדהד בי "הופעת מילואים" של אהוד בנאי: "שיירה, לאיפה את הולכת?"
מדינה מחורבנת.

הוא שולח וואטסאפ:
"בצפון אין כל חדש. חביתה עם פטריות". יש לו דרכים משונות לומר לי שהוא בסדר ואין כמו צילום של חביתה כדי להרגיע לב אם. הילד אכל. הם מוצפים אוכל טרי עד צוואר, שיירות של מתנדבים נושאי אוכל מהעורף.
מנהיגות מופקרת אבל איזה עם!

כל היום התנגנו ברדיו שירים שנטענו משמעות חדשה ומכולם הדהד בי השיר "הופעת מילואים" של אהוד בנאי: "שיירה, לאיפה את הולכת?". הבן שולח וואטסאפ מהמילואים:
"בצפון אין כל חדש. חביתה עם פטריות"

הוא מתקשר מהמילואים, רגוע כתמיד ומשרה שלווה. אני מחפשת בקולו משהו נוסף ולא מוצאת, אולי קהו חושיי עם השנים, כשנולד אמרתי בלבי שעד שיתגייס לא תהיינה מלחמות, וטעיתי. עכשיו אני משתדלת לקבל מילים כפשוטן ולא להעמיק בנסתר ממני, גם ככה הנפש נסערת.

תוך כדי שיחה היא שולח סרטון. אחד המילואימניקים צילם אותו עובר מעמדה לעמדה כשהוא גולש על סקייטבורד מוכר.
סקייטבורד?
"הבאתי מהבית", הסביר. "ככה קל יותר לעבור בין העמדות". בסרטון קצין במדי ב' וכובע גרב שחור גולש במורדות הר, מאחוריו נופה הצפוני של הארץ הקרועה הזאת. אורות ישובים רחוקים מנצנצים בחושך ורק רחש גלגלי סקייטבורד על הכביש הריק וחייל נוהג בו.

בערב התקשר וסיפר שחייליו מסתלבטים על הספר שלקח כשהוזעק בצו 8, "רוחות מלחמה" של הרמן ווק. שבוע לפני המלחמה ביקש והשגתי לו אותו. צילום הכריכה הפך לתמונת הוואטסאפ בקבוצת המילואימניקים שאתו שעזבו משפחות כי נקראו לדגל. חלקו הראשון של הספר אצלו והחלק השני אצלי, רק בלי לקרוא. יש גבול. יש ימים שאין מילים.

אני גוללת בטוויטר, צדה מילים קצרות, אין לי ראש למילים ארוכות. פתאום צילום בשחור לבן שמעלה אביב גפן מהופעה בפני חיילי מילואים ולבי מנתר. אני סורקת במהירות את פני החיילים בצילום המטושטש: הנה מדים, דגל, המון פנים. והנה הוא, רציני כדרכו. שלום לך ילדי, שלום מאימא. אני חוקרת ארוכות את פניו. ברדיו "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים", שיר שתמיד מרעיד את לבי.

תוך כדי שיחה היא שולח סרטון. אחד המילואימניקים צילם אותו עובר מעמדה לעמדה כשהוא גולש על סקייטבורד מוכר. סקייטבורד? "הבאתי מהבית", הסביר, "ככה קל יותר לעבור בין העמדות"

לפני כמה שנים סיפר בארוחת שבת משפחתית שקיבל צו מילואים והתבאסתי. "אולי די כבר?", אמרתי לו. לפני כן הייתי שותקת ומתבאסת בדממה, אבל ביום ההוא מכל הימים זה סירב להחליק בגרון.

אני לא מאלה שאומרות שהן "שולחות" את הבן לצבא. לא שלחתי אותו. הוא הלך בעצמו. גם עכשיו הוא לא שואל לדעתי. הוא לא ילד.
"אבל אמא", אמר אז, "צריך לעשות מילואים. את רוצה ש…".
"לא צריך", קטעתי אותו והוספתי את מה שלא אמרתי מעולם:
"אין בשביל מי, פשוט אין! זו מדינה עם ראש ממשלה מחורבן וסכסכן, שחושב רק על עצמו, זו מדינת מתנחלים עם שלטון מושחת ושומרי סף גמדים. בשם מי אתה הולך למילואים?".

זה לא שנפלו מהכיסא סביב שולחן השבת החילוני שלנו. מכירים אותי. בעניינים האלה אני לא ידידותית לסביבה, אבל מעולם, מעולם לא אמרתי לו או לאחיו שאין בשביל מי. תמיד הייתה לי מדינה. עכשיו היא הולכת פייפן, כמו שאמר רבנו אריק אינשטיין, וכבר אז צדק.

"אין בשביל מי," אמרתי שוב. ורציתי לבכות, באמת. "האפס הזה מדבר על עוד מלחמה שישלח אליה בנים של אחרים". נפוליון מחורבן. "ותגיד", שאלתי, נרגזת.
"מתי לעזאזל נגמר הדבר הזה? עשית מספיק מילואים בחיים שלך".
"יכולתי להשתחרר מזמן", אמר בזהירות, "אבל אמרתי להם שאני ממשיך".
להם.
שתיקה סביב השולחן. אשתו וילדיו לידו. אביו ואני מחליפים מבטים. אלוהים אדירים.

ועכשיו עוד מלחמה.

זה לא שנפלו מהכיסא סביב שולחן השבת החילוני שלנו. מכירים אותי. בעניינים האלה אני לא ידידותית לסביבה. אבל מעולם, מעולם לא אמרתי לו או לאחיו שאין בשביל מי. תמיד הייתה לי מדינה. "אין בשביל מי", אמרתי שוב

הוא מגיע לחופשה קצרצרה בביתו, מערב עד בוקר. למחרת אני מסמסת לו. אחרי שעה הוא מתקשר. קולו תכליתי מדי. אימהות זה תרמיל כבד לשאתו. "עברנו לדרום", אמר בקצרה. מה אומר ומה אדבר. אני מזייפת "אוקיי" ומוסיפה "תשמור על עצמך" הבלתי נמנע. כמה צפויה. איך נמאס.

שולחת וואטסאפ: "מחר ומחרתיים יהיה גשום מאוד, אל תשכח בגדים חמים".
הוא מסמס בתשובה: "יש".
"ותשמור על עצמך. המדינה תהיה בסדר". כן, בטח.
בשישי בבוקר קרסה הפסקת האש. אני דרוכה מאוד, שומרת עליו בלבי. הנה פתחתי חלון אל העולם המואר, תקשיב עכשיו.

כל כך חיכיתי לשמוע אותו וכשצלצל כמעט נאלמתי דום מהפתעה וחוץ מלומר את שמו לא מצאתי מילים, רק "אתה אוכל?" או "ישנת?". מאוד מקורי. קולו עייף מאוד, כבוקע מתוך חשרת ענן כבד. אני מכירה את הקול הזה. "תשמור על עצמך, טוב?", שוב אותה קלישאה. מה יש לי? "אנחנו אוהבים אותך". הפעם הוא עונה. משפט שלם. זה לבה השבור של ארצי.

אני הולכת בבית מחדר לחדר. מקשיבה לחדשות, מחליטה שלא וחוזרת בי, ומגלה שבאופן מוזר אני נרגעת מול כתבות על חיילים בשטח. הצעירות הזאת והכוח שעולה ממנה, אם יש מתח, כמעט שאינו ניכר בהם, מול הכתב שמשדר לאולפן הם מתגודדים ומתפזרים כמו כיתת בית ספר בעיצומו של טיול מים אל ים. רק המסך שנצבע זית מסגיר מלחמה.

בערב "זהו זה מלחמה". חמישיית הקשישים בביצוע מרטיט ל"פרח הלילך". המילים מפכות אל הלב אחת אחת.

אני הולכת בבית מחדר לחדר. מקשיבה לחדשות, מחליטה שלא וחוזרת בי, ומגלה שבאופן מוזר אני נרגעת מול כתבות על חיילים בשטח. מול הכתב שמשדר הם מתגודדים כמו כיתת בית ספר בטיול

אני מחפשת בארון חוט לבן. מה נסגר איתי באמת? תפירה ואני זה שמן ומים אבל בעת הזו הכל זז ומשתנה וגם אני. אפילו שתלתי צמחים בחצר הבניין ואספתי עלים יבשים. אם זה ימשך אעבור לטאטא רחובות.

כלתי שולחת לי דרישת השלום ממנו, זו תמונה שלו בשטח. הוא נראה שליו כדרכו, אז גם אני. אני מתרכזת במחט. זה תפר מכונה, אמא שלי לימדה אותנו לתפור כפתור ולתקן קרע. זה אלמנטרי, אמרה. והנה אני, היית מאמינה, אמא? אני והידיים השמאלניות שלי.

בתמונה הוא בתוך קבוצת מילואימניקים ליד סוללת עפר. תראי איזה ילד, אמא.

למילואים הגיע ברכב שלנו, אין הסעות למלחמות. הוא מספר שלפעמים המכונית העירונית הקטנה והמפונקת מובילה שיירה מאובקת. וצוחק.

הרדיו מנגן שירים עבריים פטריוטיים, המון שירי פלמ"ח שיחזירו אותנו לימי ראשית מדינה שעדיין לכודה במלחמות, "אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות", מנגן ומחלחל. יא אללה, לקח שנים אבל סוף סוף הבנתי. גם עכשיו "אין עוד שחר ליום, מה עגומים הלילות". שיר ישן ושכוח כמו "בדומייה" מעלה דמעות בעיני, מה נסגר איתי? ליאור ייני שר והקהל מלווה אותו חרש, אפשר לשמוע את צער המלחמה בלי להזכיר אותה. זה שיר לאהובה מחכה, והתמונה הזו של הבן שלי חוזר הביתה אל אהובתו היא משאת נפש.

אני נעה בין שני קצוות, קריאה קדחתנית או בהייה. באמצע אני רק מקשיבה.

אשתו שולחת לי תמונה. הוא בשדה עם חיילים, ברקע נגמש או אכזרית או איך שלא קוראים למפלצת הזאת. הוא מדבר אל קבוצת מילואימניקים. פניו רציניים מאוד. הוא מזכיר לי את פני האחים של אמא שלי שלחמו בתש"ח, זה הלחיים השקועות שיש לחיילים בשדה קרב.

בתמונה הוא בשדה עם חיילים, ברקע נגמש או אכזרית. הוא מדבר לקבוצת מילואימניקים. פניו רציניים מאוד. הוא מזכיר לי את פני האחים של אמי שלחמו בתש"ח, זה הלחיים השקועות שיש לחיילים בשדה קרב

היא שואלת אותי איך החזקתי מעמד כשהיה חייל סדיר עם כל הכניסות ללבנון של היחידה ששירת בה. אין לי תשובה טובה לזה. אני זוכרת בעיקר את החלון במטבח שהשקפתי ממנו על העולם החיצון כמו מתוך אקווריום, ואת בני הצעיר שואל "נכון עכשיו את דואגת לו?"

אני משתדלת ללכת לישון מאוחר בלילה, מנקרת וקמה ומזפזפת בין קרעי חדשות הכרחיות ותכניות שאין לי סבלנות לראות, בורחת ממוזיקה ומושכת את הזמן עד דלא ידע כדי לצנוח לשינה כבדה ולא לשמוע כלום.

מזל שאנחנו גרים בקומה אחרונה, אין לי כוח לצעדים אקראיים מחוץ לדלת. אני מגרשת הכל, מחזיקה את עצמי בחוטי ברזל דקים וגמישים אבל טווה מהם רשת שדרכה אני צופה במתרחש בדריכות. ומחכה. אני האם הזקנה מהשיר "על הדרך עץ עומד" של המשורר איציק מאנגער. "מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אימא". חסר לי רק משפט חכם ביידיש. כזאת קלישאה אני.

הוא שולח תמונה עם הודעה לחבריו בעבודה שהתארגנו ושלחו לאשתו שובר מתנה בכסף שאספו ביניהם.

"שלום חברות וחברים מימים רחוקים…הזמן עובר ומיום ליום המ"מ דוחק את מקומו של הבנקאי. שבועיים בחאן יונס גורמים לך לתהות אם יש בכלל דבר כזה ריבית ומערכת נחל. מתגעגע מאוד לכולכם אבל גם לאוכל חם, לשינה ברגליים ישרות ולא בישיבה, למקלחות ולסאונד רגיל בלי קולות ירי. אני חוזר היום פנימה אז הטלפון מנותק. מתגעגע לכל אחת ואחד ומצרף תמונה מהרגע הכי שליו שמצאתי".

בצילום שצירף לוואטסאפ הוא מצולם ישן במדי ב' על קרקע חולית קשה, ברגליים פשוטות וידיים מאחורי הראש והנשק משמש לו כרית.

מזל שאנחנו גרים בקומה אחרונה, אין לי כוח לצעדים אקראיים מחוץ לדלת. אני מגרשת הכל, ומחכה. אני האם הזקנה מהשיר "על הדרך עץ עומד" של המשורר איציק מאנגער. "מה קלה היא הציפור, מה כבד לב אימא"

אחרי כמה שבועות הוא שוב מפתיע בערב. למחרת בבוקר יחזור. מדי ב' מעוכים, נעליים מאובקות ונשק בהצלב. ריבונו של מי שתגידו, מה עוד תבקשי, מכורה? סביב השולחן על ארוחת ערב זריזה, לחם טוב, גבינות וחביתה, הוא אוכל ואנחנו מקשיבים כשהוא מספר על אחד מחייליו, רובם הורים לילדים, שדיבר על פחדיו ושאל אותו איך הוא מחזיק מעמד.

"קודם כל בגלל המשפחה שלי" ענה, "וזה בסדר לפחד. חוץ מזה עכשיו תורנו. סבא שלי נלחם בתש"ח, בלי מדינה, בלי תנאים ובלי מטוסים ונשק משוכלל שיש לנו עכשיו, והם נלחמו והקימו לנו מדינה, אני ואתה חלק משרשרת הדורות ועכשיו תורנו. זה על הדור שלנו ואנחנו נעשה את זה".

ולקח זיתים ירוקים מהצלוחית והכניס לפיו ונתן בי מבט שאמר זה מה יש אמא. וחייך, אולי נבוך מהנאום הציוני שיצא לו בארוחת ערב ישראלית בערב אחד סתווי. וחשבתי על אבא שלי שבסיום קורס קצינים של הבן שלי עמד ושר בדמעות "האמיני יום יבוא".

אחרי 4 חודשים השתחרר מהמילואים. וזה קטע אחד מדברים שהקריא לחבריו בעבודה שקיבלו את פניו בשובו:

"באחד הרגעים היותר משביזים של המלחמה, בערך 4 בבוקר בציר סאלח א דין, אחרי שהיציאה מעזה נדחתה בשבוע, אני עומד בצריח וכדי להחזיק את עצמי ער אני מדמיין את יום החזרה שלי לעבודה. בערך ככה דמיינתי. חדר ישיבות, אתם ואני, כיבוד (קיוויתי למשהו יותר מכובד אבל נסתפק בזה…גם על הבדיחה הזאת חשבתי בסאלח א דין וצחקקתי לעצמי בצריח).

"תקציר המלחמה שלי: צו 8 אי שם במוצאי שמחת תורה, החטיבה עולה לצפון ופותחים בהכנות למהלך קרקעי בלבנון. אחרי כמה שבועות החטיבה יורדת לדרום, אזור חאן יונס. מלחמה.

"על המלחמה אין לי מה לחדש. הכל נאמר, צולם ותועד בטלוויזיה וברשתות. מלחמה. ירי בלתי פוסק, הפצצות, מטענים ,הרוגים, פצועים, סיפורים מזעזעים, חוסר שינה. המוות באוויר. עליי, בניגוד לרבים אחרים, המלחמה לא עשתה רושם. אם בגיל 22 החבר הכי טוב שלך מחרחר לך בידיים, אחרי שעלה על מטען שמשום מה פספס אותך – מה זה כבר לראות גופה שלא היית קשור אליה? כדור שורק לך סנטימטרים מהאוזן? את התחושה שהמוות עובר לידך וממשיך אני כבר מכיר. במלחמה גיליתי שלפעמים יש יתרון לפוסט טראומה".

עליי, בניגוד לרבים, המלחמה לא עשתה רושם. אם בגיל 22 החבר הכי טוב שלך מחרחר לך בידיים, אחרי שעלה על מטען שפספס אותך – מה זה כבר לראות גופה שלא היית קשור אליה? כדור שורק לך סנטימטרים מהאוזן?

"מה כן היה לי קשה? להיות רחוק מאשתי והילדים ולא לדבר איתם. הם היו חסרים לי ברמה שקשה לתאר. עם כל יתר הקשיים יכולתי להמשיך גם עוד 10 שנים.

"דבר אחרון, באחד הימים סיפרתי לצוות צילום צרפתי שסבא שלי נלחם בקרבות הדרום במלחמת העצמאות ושעכשיו זה התור שלי. אח"כ, כשהראיתי להם ציור של הבן הקטן שלי, נחתה בי ההבנה המדכאת שמתישהו יגיע תורו. מתוך הפסימיות הזאת אני מבקש לסיים עם ציטוט מספר ישעיהו על אחרית הימים או ימות המשיח, משפט שנראה כרגע חלום רחוק אבל אני מאחל אותו בכל ליבי לילדים של כולנו:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִים וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִישָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

אבא, האם שומע? איזה דור".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
כרמלה, את כותבת: "הם מוצפים אוכל טרי עד צוואר, שיירות של מתנדבים נושאי אוכל מהעורף. מנהיגות מופקרת אבל איזה עם!" אבל מה קרה? שכחת? זה לא 'העם'. זה רק חלק קטן מהעם. זה שמשלם מיסים והולך ... המשך קריאה

כרמלה, את כותבת: "הם מוצפים אוכל טרי עד צוואר, שיירות של מתנדבים נושאי אוכל מהעורף.
מנהיגות מופקרת אבל איזה עם!"
אבל מה קרה? שכחת? זה לא 'העם'. זה רק חלק קטן מהעם. זה שמשלם מיסים והולך למילואים ושירת בצבא והוא ליברל-דמוקרט. מאמין בשלום ושואף לשלום. מאמין באדם ולא בקב"ה. מאמין במעשים ולא במלמולים ותנועות חסרי כל פשר. בעבודה ולא בשנור. מאמין שמנהיג שסרח צריך לפחות להיעלם מחיינו. ותקצר היריעה….

עוד 1,860 מילים ו-1 תגובות
סגירה